טורים אישיים

אל תשליכני לעת זקנה

טורים אישיים11 בפברואר 2019    2 דקות
0

תופעת ההזנחה הבלתי נתפסת של ניצולי השואה החיים בישראל מצד הממשלה, נמשכת כבר שנים רבות. ונדמה כי בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, הנושא הפך ליותר ויותר ויראלי ברשתות החברתיות

אל תשליכני לעת זקנה
צילום: אלוני מור

הזנחת ניצולי שואה בישראל, נושא שדובר עליו, ועוד ידובר עליו כנראה עוד שנים רבות, נושא טעון המלא בקלישאות ומילים יפות, אך במציאות שום קלישאה כנראה לא תצליח לייפות את המצב.

נכון לשנת 2018, בישראל חיים כיום כ-172,235 ניצולי שואה, ומתוכם כ-45,000 חיים מתחת לקו העוני. נתונים מקוממים לכל הדעות. אך עדיין, לא נעשה מספיק על מנת למגר את המצב המחפיר הזה.

אז מדוע בשנת 2019 במדינת ישראל, מדינת היהודים, האנשים שעברו זוועות בלתי נתפסות רק בגלל היותם יהודים, מוצאים עצמם עם קצבה זעומה שבקושי מספיקה להם לתרופות, שלא לדבר על מחיה וחימום בחורף הקר, נשאלת השאלה – איפה החמלה והרצון לעזור לאותם ניצולים?

הקצבה לניצול שואה היום היא כ-2,308 לכל הפחות. ואני שואלת, איך אדם בריא יכול להתקיים מקצבה כזו שאמורה להספיק למחיה, חשבונות, תרופות וחימום? שלא לדבר על אדם חולה הזקוק לטיפולים ותרופות. וזה כאשר הגיל המינימלי של ניצול שואה בישראל הוא 70, כך שאיננו יכול גם לעבוד.

אז נכון, למרות שבכל שנה יש ניסיון לעשות עמם צדק ולהקל עליהם, בפועל השלטון מגדיל לשרים את המשכורות, ומשאיר את ניצולי השואה בלי כספי הפיצויים שמגיעים להם ובקצבאות נמוכות, ומותירים אותם נתונים לחסדי שמיים.

יחד עם הנתונים המבישים הללו, ניכר כי בשנה האחרונה התופעה הפכה ליותר וויראלית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כאשר אנשים אנונימיים נחשפים (ברוב המקרים במקריות) לניצול שואה שחי בתנאים מחפירים. אותם אנשים לרוב נרתמים לעזרה ומבקשים את עזרת הציבור ברשתות החברתיות על מנת לשפר את מצבו של אותו אדם, אם זה בשיפוץ ביתו, אוכל, טיפולים רפואיים, ועזרה כספית.

תום לינצקי | צילום: אלבום אישי

באופן אישי, נחשפתי ברשת החברתית כמה וכמה פעמים למקרים קשים כאלו של ניצולי שואה ולא פעם תרמתי מכספי על מנת לעזור לאותם אנשים, שגילם כגיל סבי וסבתי ונאלצים להתמודד עם מציאות מבזה שבה המשפט "אל תשליכני לעת זקנה" חסר כל משמעות.

מזל שבמדינה שלנו יש מספיק אנשים טובים שפועלים לטובת אותם ניצולים על מנת שיוכלו לחיות את השנים האחרונות שלהם בכבוד המגיע להם, כי הממשלה אלה שמוגדרים שתפקידם לעזור, הם שמזניחים את העלאת הקצבה שלהם, ואת הדאגה לתנאים בסיסים וראויים עבור אותם ניצולים, אחרי הזוועות שעברו.

בעולם הדיגיטלי של היום, עצוב אך משמח בו זמנית, לומר כי הפתרון כנראה טמון ברשת חברתית, שהפכה כמעט לדרך היחידה בה אנו נחשפים למצב הנוראי הזה, ויחד עם זאת מאפשר לנו האנשים הקטנים, לעזור לאותם ניצולים לסיים את חייהם בכבוד, כי אם לא הממשלה, אז כנראה האזרח הקטן.

תום לינצקי, מנהלת תוכן ב-LB תקשורת ויחסי ציבור

 

 

 

 

 

 

 

כתבות נוספות בטורים אישיים

0
יניב סול   

זווית מהיציע | הימין החדש של באר...

תגידו, כמה נגמר המשחק בין באר שבע לבית"ר ירושלים? ומי הבקיע? מוזר, אבל בכל פעם שאני מחפש בגוגל "הפועל באר...

טורים אישיים20 בפברואר 2019    4 דקות
0

"העתיד כבר כאן, ואנחנו העתיד"

"העתיד כבר כאן, אך נדמה שהמשפחה והחברים עוד לא הפנימו את זה, כמו שאני הפנמתי. זה יכול להיות סופ"ש רגוע...

טורים אישיים19 בפברואר 2019    2 דקות

כתיבת תגובה

<