טורים אישיים

בגובה העיניים / רוני ברוש

טורים אישיים13 בדצמבר 2017    4 דקות
0
בגובה העיניים / רוני ברוש

 

כבר שנה שאני קמה בכל יום בשש ורבע, מפעילה את הקומקום, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, מכינה קפה ומוכנה בדיוק לחדשות של שש וחצי עם הקפה והסיגריה ביד. אני מתעדכנת בחדשות השוטפות, אחרי זה אני צופה במנחים של תוכנית הבוקר בזמן שהם מקריאים את כותרות העיתונים של היום. אני נשארת מול הטלוויזיה עד סוף החדשות של שבע, שחלילה לא אפספס משהו ובעיקר לא את התחזית שאולי, סוף סוף תוביל אותי לחבוש את הכובע החורפי החדש שלי. ההסדר הזה שלי עם עצמי מרגיע אותי ומקנה לי סוג של שליטה על היום שעומד להגיע. ככה אני מרגישה שאני יודעת פחות או יותר למה לצפות מהעדכונים של אתרי החדשות שיצוצו לי בנייד במהלך כל היום.

בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאיבדתי שליטה, המאורעות של הימים האחרונים ערערו לחלוטין את הביטחון שלי מאז הסתיים מבצע צוק איתן. אם פעם פחדתי שאזעקה שתתפוס אותי באמצע הרחוב היום זה התחלף בחשש שמחבל ידקור אותי מאחורה. אם פעם כל רעש של אופנוע היה מקפיץ לי את הלב עכשיו אני מסתכלת על כל אדם שהולך עם ידיים בכיסים. למראית עין אני לא מראה פחד, אני הולכת ברחובות העיר ולא מתלבטת אם להיכנס למעלית עמוסה באדם. אבל תכלס אני דוחה את הקניות בסופר כבר שבוע, אני נועלת את הדלתות כשאני נכנסת לרכב, ומשתדלת לאתר שוטרים ברחוב, רק לייתר ביטחון.

השבוע הייתי צריכה לעשות סידורים במס הכנסה, עמדתי שם בתור עם עוד עשרים אנשים שכל אחד מהם יכול להיות חשוד. הרי רק לפני שבוע קיבלתי התראה לנייד שתפסו חשוד עם סכין באותו בניין. אחרי שעברתי בשלום את התור הארוך הלכתי לקיוסק הצמוד לקנות סיגריות. בכניסה עמד בחור, כנראה ממוצא ערבי, כחוש, לבוש בלויות עם ידיים בכיסים. נפל לי הלב בעיקר כי לא היה לי לאן לברוח. הסתכלתי עליו בעיניים מתוך מחשבה שיש מצב שאצטרך להשתמש בתרגיל ההגנה שראיתי באחת מתוכנית הבוקר לפני כמה ימים, וניסיתי לשחזר את המהלכים בראש והצטערתי שעוד לא הלכתי לרכוש גז מדמיע. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, עם דפיקות לב מואצות, נכנסתי לתוך הקיוסק והוא המשיך בדרכו.

ואז זה הכה בי. פתאום חשבתי על כל אותם אנשים שמסתמנים כחשודים אצל מרבית האוכלוסייה. אותם אנשים שבגלל מוצאם או צבע עורם נתפסים מיד בעינינו כמחבלים. חשבתי איך הם מרגישים להסתובב ברחוב שכל בן אדם מסתכל עליהם בעיניים בוחנות. איך הרגשת הזרות והניכור מחריפה בכל רגע שהם יוצאים לרחוב בשבועיים האחרונים. אז נזכרתי בתמונה הוויראלית שרצה ברשתות החברתיות של בחור מרעננה שמסתובב עם חולצה "נא להירגע, אני רק תמני" . באחת מתוכניות הבוקר הוא סיפר איך הוא הרגיש את המבטים החושדים של העוברים ושבים, ואפילו היו כאלה שהזמינו אבטחה אחרי שראו אותו מסתובב ברחוב. אומנם הבחור השתמש בהומור כדי לצאת מהסיטואציה, אבל תחשבו על כל אותם אנשים שלא יכולים למצוא פיתרון יצירתי לבעיה כי הם לא תמנים ורק רוצים להביא אוכל הביתה. לפני שבוע הייתה כתבה מאוד אמפתית בערוץ 2, הכתב בחר לראיין עובדי בניין בתל אביב ממוצא ערבי. הם סיפרו שהם נוסעים שעתיים מביתם לתל אביב כדי להרוויח כסף כדי שלילדים שלהם יהיה מה לאכול. הם סיפרו על המבטים של העוברים ושבים ברחוב ועל הפחד בעיניהם. הסתכלתי על הכתבה והבנתי אותם, ראיתי את הקושי והזרות בעיניהם, אבל איך אפשר להאשים מישהו כשבכל כמה דקות אנו שומעים בחדשות על עוד פיגוע דקירה?

ברגעים שאני כותבת שורות אלה, אני שומעת שהכתב של גל"צ מספר על התפרעויות בהפגנה לדו קיום שמתקיימת בבאר שבע. אני מקשיבה לו וחושבת לעצמי, למה להפגין דווקא בזמנים כאלה?, למה לא בכל יום אחר?, למה להפגין בשבוע בו היו עשרות פיגועי דקירה?, למה להפגין דווקא ביום בו בוצעו יותר ניסיונות לפגוע מאשר ניסיונות לגשר על הפערים?

הפילוסוף ג'ון סיואראט מיל פיתח את תאוריית התועלתנות שבגדול אומרת שאנשים יכולים לעשות מה בא להם, כל עוד הם לא עושים בדרך נזק לזולת. ברגע שאדם עושה נזק ממשי לזולת, יכולה החברה להתערב ולפגוע בחירותו. אני לא יודעת מה צודק, אבל אני יודעת שנמאס לי לנעול את הדלתות של האוטו, לחשוב פעמיים לפני שאני הולכת לסופר ולנסות לאתר שוטרים ברחוב, לא בגלל שהם חתיכים.

 

 

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

"הפגנתם גבורה ועמידה איתנה"

איגרת ברכה לראש השנה לתושבי הדרום ממפקד מחוז דרום בפיקוד העורף, אלוף משנה יוסי כהן

טורים אישיים29 בספטמבר 2019    דקה אחת
0
יניב סול   

זווית מהיציע | בין אופי ל"זה כבר...

קצת לפני שנבחרת ישראל הפסידה לנבחרת סלובניה, מוליכת ליגת העל, לה היה רק נציג אחד בנבחרת, התמודדה מול מ.ס דימונה האימתנית מליגה ב' במשחק אימון. תתפלאו, אבל מצאנו קשר ביניהם

טורים אישיים10 בספטמבר 2019    2 דקות

כתיבת תגובה