טורים אישיים
"מרגישה כאילו החמאס שולטים בנו"
בני נוער חשופים, בימים אלה, למידע רב באמצעות כלי התקשורת והרשתות החברתיות, ולחלקם אף ישנה דעה מוצקה על המצב הביטחוני באזור. שלושה תלמידי תיכון בבאר שבע אף כתבו ל"שבע" את אשר על ליבם
ליאם מתן (15) מהתיכון הרב תחומי רמות: "המצב שאנו תושבי הדרום חיים בו, הוא מצב קשה ומפחיד מאוד; רוב הזמן, אני מוצאת את עצמי בממ"ד, מהפחד שיקרה משהו, שאני לא אהיה מוכנה אליו, והמצב הזה תמיד נשאר אותו הדבר. היינו ב'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן', וכשחשבנו שזו הפעם האחרונה, זה קורה שוב. אני מרגישה כאילו החמאס שולטים בנו, ואומרים לנו מתי לשתות, מתי נאכל, מתי נתקלח, והכל תלוי בהם, מתי הם ירצו לתת לנו לפחות שעה של הפסקה. למרות שכבר התרגלנו למצב הזה, וככה אנחנו חיים כבר שנים, זה עדיין מפתיע אותנו כל פעם מחדש, מפחיד אותנו כל פעם מחדש. שינוי השגרה הזה יוצר פאניקה, ומכניס אותך למציאות מדאיגה. יש כאלו שיגידו שכיף להם; בכל זאת, הם לא הולכים לבית הספר, אבל הם לא מבינים שמה שאנחנו עוברים זה יותר גרוע: לרוץ לממ"ד ולא לישון בלילה, כי אני מפחדת לא לשמוע את האזעקה או שיקרה איזה משהו בזמן שאני ישנה. ואני בתור נערה, שגם יוצאת עם חברים ומבלה, בוחרת לא לצאת מהחשש ששוב יקרה משהו. והנה, אחרי יומיים של ירי טילים לדרום, החליטו שוב על הפסקת אש, אבל הפחד שלנו תמיד נשאר עד הסבב הבא. מתי תהיה הפעם הבאה, שהם יחליטו שוב לפתוח במלחמה, כי הבעיה הזאת אף פעם לא נפתרת? אני יכולה רק לקוות לימים שקטים ורגועים יותר".
ליאם מתן | צילום: פרטי
אורי שגב (16) ממקיף א': "בימים כאלה, בהם הסכנה מרחפת מעל ראשינו ומתפוצצת בדמות טילים על בתים ועל אוטובוסים, אני מוצאת את עצמי מודאגת מדברים רבים. צליל האזעקה והנפילות, אתרי החדשות ויותר מכל, מה שבעיניי אפשר לכנות 'הדריכות המתמדת' שלנו. נורת האזהרה שלנו דולקת באופן תמידי, ומאירה את המציאות באור אדום וחזק יותר מאי פעם. אנחנו מצווים להיות מוכנים כל הזמן, לבדוק היכן נמצא המרחב המוגן הקרוב ביותר, לפנות את החפצים שנמצאים בדרך אליו, ולאסוף למרחב בני משפחה בכל שעות היממה. הדריכות שלנו היא לא רק האינסטינקט שמגן עלינו מפני הרעות, אלא היא מוכיחה גם את החולשה ואת הקושי בחיים המתנהלים כך. אנחנו למודי סבל שנמשך שנים ארוכות, מחנכים דורות של ילדים שגדלים לתוך מציאות אלימה, ומצפים להישמע צליל האזעקה כדי שנוכל לזנק לממ"ד. הפסקות האש כבר לא מספקות רוגע ושלווה לי ולמי שמעז לתהות מה עשוי לקרות בעוד שבוע, בעוד חודש ואולי בעוד שנה. המתח הנורא הזה מכרסם גם בשקט היחסי, שנבנה בין אזעקה לאזעקה, בזמן בו תרחישים אפשריים מתעופפים מעל ראשינו, לא פחות מאשר הטילים. הציפייה לסיום המבצע הקרוב מתחלפת לפתע בפחד מהמבצע הבא וממה שצופן לנו העתיד במדינה שלנו. בשיעורי היסטוריה אנחנו לומדים על ראשית הסכסוך ארוך השנים הזה, וככל שעובר הזמן, מחלחלת לתודעתי ההבנה, שאולי הסיום עוד רחוק ומעורפל מהבנתנו היום. מאחלת לנו ימים שקטים ורגועים".
אורי שגב | צילום: פרטי
בר מלכה (17) ממקיף רגר: "המצב הביטחוני בדרום הוא לא חדש; זה כבר נהפך לנורמה, לשגרת החיים של התושבים בדרום, אבל לא אצלי. אני אף פעם לא אתרגל לאזעקה. כל פעם מחדש, התקף חרדה קטן, ומיד השאלות עולות: איפה ייפול, כמה, למה? ולמה אני צריך לגדול לתוך זה? ושלא נדבר על העוטף, שם המצב הרבה יותר גרוע, ואני מצדיע להם על כל רגע, שבו הם שורדים את הגיהינום הזה של אזעקות ובומים, בתוספת בונוס קטן של שדות שרופים ברקע. לא בדיוק התמונה האידיאלית של ילדים, הגדלים באושר ושמחה, נכון? אז שוב פעם 'זליגות' ואזעקות, עוד שריפות ועוד אזעקות. ומה עושים בשביל להגן עלינו? מבטלים יום לימודים. זה מובן שבמצב שכזה צריך להישאר צמוד למרחבים מוגנים, וקרה לא פעם ולא פעמיים שנפל טיל בגן או בבית ספר, אבל מה הלאה, אני שואל את עצמי? הפסקת אש? הצדדים טוענים את המצברים, ושוב אחרי חודש, עוד אזעקות ועוד נזק ועוד ילד, שיגדל עם טראומה. צריך להפסיק את תחושת אי הוודאות הזאת, תחושה נוראית שלא מרפה, ולא נותנת מרגוע. אני כותב את זה, בתקווה שהילדים שלי לא יתגייסו לצבא, כי לא יהיה בו צורך. אני כותב את זה בתקווה שיגיע השלום, ואנחנו הילדים, נגדל כמו כולם. בינתיים, כל שנותר לאחל הוא, שיבוא שלום עלינו ועל כל עם ישראל".
בר מלכה | צילום: פרטי
כתבות נוספות בטורים אישיים
האדמה תחתיי
הילה טביב, יוצרת צעירה מבאר שבע, בעוד טקסט אישי שכתבה
איך זה להיות חטוף?
הילה טביב, צעירה מבאר שבע, בסיפור קצר שכתבה בעקבות עסקת החטופים הראשונה
ענת
ומה עתה?
בני הנוער מדברים מדם ליבם. זועקים את זעקת הדור הצעיר. חרדים לנורמות החדשות המתקבעות בעולמנו. רוצים שינוי ויוזמה לשינוי.
דבריכם נקיים מאינטרסים פוליטיים. הם כנים ואמיתיים , יוצאים מהלב וחודרים אל הלבבות.
יישר כוח!