השבוע נערך מחזור הפתיחה של ליגת ווינר-סל, והפועל באר שבע / בני שמעון חלפה בהצלחה על פני המשוכה הראשונה, הפועל גלבוע / גליל.

יום שני בערב היה עבורי יום מרגש. באוויר תחושה של חג. תאורה מלאה מסביב לקונכייה, חנייה עמוסה בין הבית האדום לטוטו-טרנר וסדרנים מכוונים את התנועה מסביב לכיכר הכדור בואכה היכל הספורט.

רק כ-1,000 איש הטריחו עצמם להיות שותפים לרגע היסטורי של ממש בתולדות הספורט המקומי. אני מרגיש בר מזל שהייתי ביניהם. זה נוסף ל-5 אליפויות של קבוצת הכדורגל האהובה עליי בהן צפיתי. הייתי שם גם כשיגאל שלי הניף, לראשונה אי פעם בהיסטוריה של המועדון, גביע מדינה לנערים, יורם ביטון את גביע המדינה הראשון לנוער, וסתיו אלימלך את גביע המדינה לבוגרים.

השבוע בקונכייה, עם הישמע המנון ליגת ווינר, שבו וצפו בראש זיכרונות מאותם רגעים שיוצרים את קירות ההיכל הפרטי שלי, שלהם נוסף עוד נדבך קסום.

חוויית הראשוניות היא מיוחדת ומרגשת, ואין דומה לה – משחק גאלה, נקודות ראשונות, ריבאונד בכורה, אסיסט מספר אחת ובעיקר – ניצחון ראשון.

כל מי שהיה שותף לחוויה, לא ישכח אותה, החל מעומרי איטח בן ה-5, שהגיע למשחק עם אבא, סבא וסבתא, וכלה באחרון האוהדים, שמלווה את הקבוצה עוד מימיה הראשונים. לא רק זו הנוכחית, אלא זו המקורית, על כל גלגוליה.

הבעלים כפיר ארזי סירב לצאת מגדרו בסיום, ושמר, כמו תמיד, על פרופורציות. אני מניח שגם יניב בורגר, המאמן שהעלה את הקבוצה לליגה הראשונה, היה גאה, ואולי אפילו מחה דמעה של התרגשות, מהולה בצער על כך שלא המשיך עם האדומים. סטורם ווארן, שישב ביציע על אזרחית, שמח מאוד עם כל סל, למרות שידע שלא ימשיך במועדון, ללמדך על האופי המיוחד והקשר המצוין עם חבריו לקבוצה. אני אתגעגע.

גם לקהל בקונכייה (וחבל שלא בא יותר), היה חלק חשוב מאוד ביצירת המומנטום בתחילת המחצית השנייה, שנעצר רק עם הבאזר. זה הזכיר לי את ימי השירות הצבאי, באמצע שנות ה-70,כשהזדמן לי להגיע ליד אליהו ולצפות בהצגות של מכבי תל אביב עם מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי וטל ברודי. גם אז ההתרגשות הרקיעה שחקים.

ביום שני הקרוב תינתן לכל מי שהחמיץ, הזדמנות נוספת להגיע להיכל, ולראות את הקבוצה המקומית מארחת את הפועל תל אביב של דני פרנקו.

מובטחת חוויה!

חוגגים עם הקהל בסיום