השעה 21:05, היציעים של 'טרנר' מלאים באוהדים משני המחנות. האוהדים של באר שבע ממשיכים להציג יכולת עידוד יוצאת מן הכלל. מלאי ביטחון, סבלניים, מערך שמוכן להתקפה ורק חסר שחקנים על המגרש.

לא אכנס לתקרית החולצה, אלא יותר למשל החולצה. שלוש עונות – שלוש אליפויות, הקבוצה האדומה מבירת הנגב הפכה לאימפריה אדומה וחזקה. האמנם חזקה? האמנם אימפריה? בתקופות ימי הביניים לערך המאה ה-2 לפניה"ס, הוטבע המושג שכירי חרב שעם השנים והתקופות שודרג ונקרא ליגיון זרים. זהו כוח צבאי של חיילים מעמים מדינות ותרבויות שונות, שנלחמים עבור צבא מסוים בכסף. איך זה קשור לבאר שבע? הדבר הכי חשוב באימפריה הם החיילים, לשם ההשוואה השחקנים. אמנם אליפויות יש ויש שחקנים מעולים, אבל כל אימפריה מגיעה גם לסיומה.

שורש הבעיה הוא בפיתוח שחקני בית אשר אמורים עם השנים לעבות את הקבוצה הבוגרת, לשדרג ולהצעיר אותה. גם האימפריה מהצפון הפנימה זאת והנה בשבת האחרונה במדי מכבי חיפה, 5 שחקני בית בהרכב ועוד שניים על הספסל. למה? כי לאורך השנים בכדורגל הוכח כי שחקני הבית מהווים בסיס יציב להצלחה. כך גם לאורך השנים בקבוצות הגדולות באירופה כדוגמת אייקס אמסטרדם שיצרה בסיס טוב וכוכבים שאמנם המשיכו הלאה, אבל הביאו את אייקס לטופ של הכדורגל העולמי בסוף שנות ה 90 המאוחרות.

שחקן בית של מכבי תל אביב, מול לגיון הזרים של באר שבע | צילום: ערן לוף

ממערב אירופה נחזור לדרום ישראל, לבאר שבע. במשך עונות האליפות הגיעו שחקנים יצירתיים, ישראלים צעירים מעולים, אולם חוץ מאליניב ברדה שצמח בבירה לא צמח עוד שחקן כדורגל מבית. סתיו אלימלך ואסי רחמים הם דוגמה לשחקני בית שגדלו במועדון והיו ועדיין סמל. לבאר שבע חסר לא הסמל, חסרים השחקנים האלה.
נחזור למשל החולצה. חוסר הודאות לפני המשחק ניכר על המגרש. איבודי כדור, משחק בלי ביטחון ושחקנים ישראלים מובילים שיושבים על הספסל. החולצה הינה כמשל למועדון מהסיבה הפשוטה שחייב לבוא שינוי מדיניות. כי סיר הלחץ הזה עוד עלול חלילה לעשות כתם על החולצה של המועדון.

שנה טובה…

כתם על החולצה. אריאל הרוש | צילום: דני מרון