"איך זה מרגיש לגסוס"?, שאלה הבחורה את הזקן החולה שישב לצידה על גרם המדרגות בפתח הבית.

"לגסוס זה כמו לראות חלקים מהחיים שלך עפים סביבך כמו פרפרים ואין לך יכולת לתפוס בהם", השיב הזקן לבחורה שישבה לצידו מבולבלת (מתוך הסדרה "This is us"). 

הזדמנויות…

דמיינו את עצמכם עומדים לפני מעלית ולוחצים על הכפתור להזמין אותה, המעלית מגיעה ובתוכה כבר נמצאים אנשים נוספים. אתם נכנסים פנימה ולוחצים על הכפתור של הקומה אליה אתם רוצים להגיע, המעלית מתחילה בתנועה, מידי פעם נעצרת ומישהו יורד בקומה שרצה, או שמישהו נכנס למעלית. ואתם, אתם עדיין בפנים, ממתינים לקומה שאליה רציתם להגיע. מדי פעם נוסע מתבלבל ויורד בקומה שלא מתאימה לו ואז עומדות בפניו כמה אפשרויות:

להזמין את המעלית מחדש ולהגיע אל הקומה אליה הוא חפץ.

לעלות במדרגות אל הקומה הרצויה.

והאפשרות השלישית היא להישאר בקומה שאליה הגיע במקרה.

גם אנחנו, כל חיינו, כמו נוסעי המעלית… 

בהיותנו צעירים, חולמים ומסמנים לנו יעד או מטרה אליה אנו שואפים להגיע, "שנהיה גדולים", אנו עולים אל "מעלית החיים", עם ידיעה ברורה לאן פנינו מועדות. מהר מאוד אנחנו מגלים שלמעלית חיינו יש תכניות אחרות עבורנו;

לפעמים נפתחת דלת המעלית בקומה שלא תכננו, ומזמינה אותנו לצאת, והבחירה היא בידנו, לפעמים היציאה מזמנת הזדמנות לשינוי לטובה, ולפעמים גם התרחקות מן המטרה. ואם ירדנו בקומה הלא נכונה, באיזו דרך נבחר?

האם אנו רואים רק את המטרה שהצבנו לעצמנו ולוחצים על כפתור המעלית בחזרה אל היעד? האם אנו בוחרים לעלות קומה במדרגות בדרך קשה, תלולה ומעייפת יותר? או שמא אנו בוחרים לנצל את הטעות שירדנו בקומה הלא הנכונה ומחפשים הזדמנויות לשינוי?

כל ירידה מהמעלית היא לכאורה מקרית, אך אל תטעו, שום דבר בחיינו אינו מקרי כלל וכלל. בכל דבר ביקום, ובכל סיטואציה, יש את המסר שלה עבורנו. כל מפגש שלנו עם משהו או מישהו בחיים, הם הזדמנות. הזדמנות להבנה, הזדמנות ללמידה. כל ההזדמנויות שנקרות בדרכנו, הם מדויקות לנו ועבורנו.

שימו לב איך כל מפגש עם אדם שסתם נקרה בדרככם מעורר בכם משהו. זה יכול לעורר חיוך, אהבה, הרהורים, הזדהות, סלידה, הסתייגות, או כל רגש ומחשבה אחרים. על מה יושבים הרגשות האלה?  איך הם פתאום מתעוררים? למה בעצם האישה שיושבת לידי בתור בדואר, שאני כלל לא מכירה אותה, מעוררת בי אנטגוניזם?

הרגשות האלה שצפים, הם בעצם פרשנות שלנו, מתוך המציאות שלנו, מהדברים הכי עמוקים והמשמעותיים "שגייסנו" אל תת המודע שלנו, ולאו דווקא מההתנהגות של האדם האחר. זה יכול להיות הבושם של אותה אישה, שמזכיר לנו אדם שאינו אהוב, או שעשה לנו משהו לא טוב בחיים, ואנחנו אפילו לא מקשרים בין זה לזה. אך בשונה מהמודע, לתת המודע שלנו יש רצון חופשי משלו.

אז איך מתמודדים?

רואים בכל סיטואציה כזאת בחיים שלנו, הזדמנות. כפרפר שנח על כף ידינו. תשאלו את עצמכם שאלות כמו: למה בעצם אני מרגיש ככה? את מי האישה הזאת מהדואר מזכירה לי בהתנהגות שלה, או אפילו במראה שלה? תשאלו את עצמכם פנימה: האם מה שאני מרגיש כרגע זו אמת? התשובה תעזור לכם להבדיל בין הפרשנות שלכם, לבין העובדות במציאות, ומיד האנטיגוניזם מתפורר, כי בעצם אין לו אחיזה במציאות.

לסיום אוסיף: אל תתנו לרגעים והזדמנויות בחיים להתעופף כמו פרפרים, אלא כמו הפרחים שהם נוחתים עליהם, שואפים את ריחם ויונקים את צופם לכדי דבש מתוק.