טלפון מהגן בשעת צהריים חמה. השמש קופחת ואין לי יותר מידי כוחות, אחרי בוקר של סידורים ועשייה. למרות זאת, כשהצג מראה טלפון מהגן, אני תמיד מחסירה פעימה, ועונה 'מה קרה?' היסטרי.

"מיטל? רציתי להגיד שעכשיו הוא בסדר, אבל חבר נשך היום את פלג בגן". גם-כן חבר. מדיניות הגן ברורה בנושא הנשכנים הקטנים האלה – לא לחשוף את זהות הנושך, רק להכין את אמא לפני שהיא מגיעה לגן ורואה בעצמה את מיצג מנשך השיניים של מר חבר.

כאילו שפלג לא יספר ברגע שהוא יראה אותי את זהותו של אותו חבריקו.

ועוד איך יספר, בפירוט מדויק של האירוע, כולל תיאור של מה העכבר עשה לחתול.

אבל הפעם הם רק רבו על מגנטים והוא חטף ביס.

כשהגעתי לגן לקחת אותו הביתה, פלג מיד נתן דיווח שלא היה מבייש מז"פ נורמטיבי. סיפר מי ועל שום מה, ולא חסך בפרטים על כמות הבכי שנשפכה שם. כמובן שהנשיכה שהתנוססה לה בגאווה על היד שלו, אדמדמה חיננית מעוטרת בסגול בשוליים לא תרמה לתחושת הרוגע של אמא סטנדרטית.

חיבקתי אותו חזק.

אמנם האירוע כבר היה לפני המון שעות, ודעתו של פלג הייתה לגמרי טובה ומבודחת עליו, אבל אמא לא יכולה להישאר אדישה למראות שכאלה, והחיבוק היה יותר בשבילי מאשר בשבילו.

לגבי הדמעות שהזלתי באמצע הגן כבר אין לי צידוק, רק להגיד שכאב לי לחשוב כמה כאב לו.

באותו רגע קטן, חוויתי רגע גדול של איפוק עצמי, כשהנשכן האימתני עבר לידנו תוך שהוא שר לבובה בעגלה. 'פעם נשכן, תמיד נשכן', חשבתי בלב במבט שהתקשה להסגיר את הכעס על ילד תם בן שנתיים שהשתמש בשיניים שלו כדי להתמודד עם תסכול חולף.

עד היום לא ממש הצלחתי לגבש דעה בנוגע למסר שאני רוצה להעביר לילד שלי על ההתמודדות. האם לחנך אותו להחזיר מכה אחת אפיים ולהסתכן בחינוך לאלימות? האם לחנך אותו שילך לגננת ולהסתכן בחינוך לילד עדין עד כדי חנוני, שלא לומר – מלשן?

אף אחת מהאופציות לא באמת באה לי טוב במחשבות, רק שאימפולסיבית, הייתי רוצה שהילד שלי ידע להחזיר כדי שהאויב המר שלו ילמד לא להתעסק איתו.

פלג מתקרב אלי שוב, הפעם חמוש במוצץ וטקרטור צעצוע, מזכיר לי עד כמה הם עדיין קטנטנים ועד כמה אסור לכעוס על האקט הזה, שיש לו מיליוני הסברים חינוכיים.

את המשך אחר הצהריים כבר העברנו ביום כיף, כי אמא, כאמור, הצטרכה למלא את עצמה בהרגשה שפלג מקבל פיצוי על אותה נשיכה זדונית. אחרי שעה צבעונית, קולנית וקסומה בג'ימבורי של השדרה השביעית, פלג ניצל את רכיכות ליבי ודרש ואף קיבל גלידה מסטיק, תוצרת אלדו כמובן.

ככה זה כשנושכים לי את הילד.

שלכן, קארי ברדשו של האימהות, מיטל.