אם תשאלו אותי, באר שבע הולכת והופכת בשנים האחרונות מעיר בעלת אופי מסורתי שמרני משהו לסוג של חיקוי דהוי ביותר ל"עיר ללא הפסקה", תל אביב; בעבר, היה מקובל מאוד להשתמש בשיח הציבורי בין חילוניים לדתיים בבירת הנגב במונח "סטאטוס קוו" (בלטינית, "המצב הקיים"). אלא שאט אט, כמעט מבלי שנרגיש בכך, המונח הזה הולך ונעלם מחיינו הציבוריים.

פתיחתם של בתי עסק רבים בשבתות וחגים (גם אם בשולי העיר, בעיקר, אך לא רק…) ביטלה למעשה את הסטאטוס קוו, שכבר איננו מקודש שנים לא מעטות. מה שנתפש בעיני חילונים חרדים (כן, יש דבר כזה…) כ"חופש" או "פלורליזם" (תמיד בכיוון אחד, אגב…) פוגע מאוד ברגשותיהם ובאורח החיים של מי, שמעדיפים לשמור על מסורת ישראל, מי יותר ומי פחות.

חגיגות האליפות. איך אפשר בלי לחלל? | צילום ארכיון: מאיר אבן חיים

מלבד זאת (אם תשאלו אותי…), כשמצעד הגאווה הופך למסורת ואף מגיע לשדרות הראשיות של באר שבע (בחצי ברכתו של רב העיר הנכבד, הרב יהודה דרעי…), כאשר חנויות ומרכולים רבים פועלים בריש גלי בשבתות וחלקם אפילו מוכרים בשר לא כשר (ונרשם גידול ניכר במספר המסעדות, המגישות לסועדים בהן אוכל לא כשר…), כשאירועים עירוניים המוניים מתקיימים במוצאי שבתות וחגים (ואין שום סיכוי, שלא יהיה בהם חילול שבת המוני, תאמינו לי…), כאשר העירייה עושה שימוש סיטוני בניידות אכיפה ופיקוח להטלת דוחות חנייה גם במהלך סופי השבוע, והשיא (האחרון, לא סופי…) כשעובדים מטעם הרשות מועסקים בפינוי אשפה בבוקר חג השבועות, תושבים דתיים וחרדים רבים זועמים מאוד, אך (בניגוד משווע לזעם זה…) קולם של רבנים ואישי ציבור דתיים ומסורתיים בעיר דומם, ולא נשמע…

ולכן (רק אם תשאלו אותי…), טוב יעשו קבוצות שונות של תושבים דתיים ומסורתיים בבירת הנגב אם יפעלו (ודווקא כעת, בימי מערכת בחירות מקומיות "רדומה" יחסית…) ללחוץ יותר (הרבה יותר…) על נבחרי הציבור המסורתיים והדתיים ועל הרבנים השונים בעיר להשמיע קול (גם אם במחאה סמלית משהו…), כדי שפרנסי באר שבע הנוכחיים לפחות יתייחסו ברצינות למה שמפריע לאותם תושבים…

מצעד הגאווה בשדרות רגר. מסורת פוגענית | צילום ארכיון: "שבע"