טורים אישיים

הבטחתי לעצמי, להיות ישראלית יהודיה יותר טובה!

טורים אישיים11 באפריל 2018    6 דקות
1

כבר נגמר חג הפסח ואנו ביום השואה והגבורה. כנראה שכך זה בחיים, מאבל לשמחה בלי רגע מנוחה. בכתיבת שורות אלו בחרתי דווקא לקיים את הבטחתי לשכני מזה 22 שנה, פרידמן יעקב ז"ל שבשנה שעברה נפרד מהעולם

הבטחתי לעצמי, להיות ישראלית יהודיה יותר טובה!
ציפורה חלפון ויעקב פרידמן ז"ל | צילום: פרטי

ניצול שואה, יחידי ממשפחתו ששרד. הוא התגורר קומה מתחתיי. הכרתי אותו כאשר הייתי בת 20, הוא היה בן 75. הבטחתי לו שלעולם אספר את סיפורו לדורות הבאים.

אביב 1939, הוא ומשפחתו התגוררו בביאליסטוק. רוב משפחתו נספתה בידי הנאצים ועוזריהם. הנאצים ירו בראשו של בן דודו, לנגד עיניו. יעקב היה בן 9 כאשר ברח מרוסיה מפני הגרמנים לכפר בקרוקובס. לכסף לא הייתה משמעות. בגיל 15 עלה ארצה, הקים משפחה ונפטר לפני שנה.

שישה ציוויים, שש זכירות. כל זכירה מקפלת בחובה קומה שלמה בבניין הנצח של העם היהודי. צמודות הן שש הזכירות שאנו מכירים, שש זכירות של עם ישראל בזיכרון ארוך. מנציחים את יציאת מצרים בחג הפסח, את חג מתן תורה בשבועות, אולם דומה שזיכרון איום ונוקב עד התהום של "זכור את אשר עשה לך עמלק", קיבל תאוצה במרוצת ההיסטוריה של העם היהודי. משנה לשנה הוא פושט ולובש צורה אחרת. העם הזה זועק "לזכור ולא לשכוח", מאחר שהדור פוחת והולך והזיכרון מתעמעם כגחלת.

יש לדאוג שתהא תודעה זאת בבחינת שלהבת העולה מאליה. יש לנו חובה מוסרית לדאוג לניצולי השואה שעוד נותרו חיים ונמצאים פה איתנו, הציבור והעומדים בראש רפובליקת הבננות. כל שנה אותן כתבות ובינתיים עוד שחיתות, מטוס חדש, העלאת משכורות של נבחרי ציבור והם, ניצולי השואה מתים מבושה. בהתנהלות הזאת אנו נותנים להם לעבור שואה שנייה, ולחיות כמו במחנות מתחת לקו העוני.

אבל היום בערב, הפוליטיקאים ישמיעו את הנאום שלהם בכלי התקשורת השונים, ויאמרו בצביעות שלעולם אסור לשכוח. יוציאו את אותם הנאומים מהבוידם וינקו את הנפטלין. מחר יזרקו אותם לכלבים וישכחו מקיומם. אסור לנו, לאזרחי המדינה לתת לממשלה להתעלל בניצולי השואה שעברו את התופת שם באירופה. אנחנו צריכים לזעוק את זעקתם. השפעות החוסר התזונתי וההתעללות הפיזית והנפשית לא הסתיימו ב-1945. לא מדובר על "סתם" עוני, גם לא על טראומה נקודתית. מוטל עלינו צו לתת להם למות בפעם השנייה בכבוד.

נשבעתי להיות אדם יותר טוב, נשבעתי להיות ישראלית יותר טובה, נשבעתי להעביר הלאה את סיפור רצח בני עמי, נשבעתי לזכור ואף פעם, אף פעם לא לשכוח. ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, כי רק את זה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים.

לראשונה ביקרתי במחנות ההשמדה באפריל 1995, בתור תלמידת תיכון. אני זוכרת את התחושה. היינו מלאי חיים. ילדים נבונים וחסרי תחושת גבולות. כה אופייני לתלמידים הישראלים. טשטוש מוחלט של הגבולות.

כאשר הגענו לשם, כבשנו כל טריטוריה כאילו הייתה שלנו מאז ולתמיד. היינו אידיאליסטים במושגים של ארץ ישראל, חילונים, דתיים, אשכנזים ומזרחים. היו כאלה שהם אחרי גיוס והיו שבחרו לא להתגייס בעקבות המראות הקשים. אני זוכרת את היום בו ניצבתי בפתחו של בית העלמין היהודי בוורשה. סיור בבית העלמין הזה הפך למסע מופלא אל העבר – אל הקהילה המופלאה של יהדות פולין. כאן התחלתי את מסע הזמן.

היו שם המון מצבות, שלקחו אותי אל מחוזות שהיו ואינם, אל ימים אחרים, אל מחוזות של תקווה וייאוש, עושר ואושר, געגועים וייסורים, השמדה וכיליון, ופרחים באפר. אני זוכרת את ההתמודדות עם עוצמת הרגשות שהייתה לא קלה. לראות בעיניים ולגעת בידיים המחיש יותר מאלף סיפורים, סרטים או מילה. חוויתי באופן כמעט מוחשי את הצער והסבל הבלתי נתפס. הזיכרון פוצע בנו פצעים ומותיר צלקות וכולם מדברים איתנו על סליחה, על קבלה, על ללכת הלאה. מדי פעם אנחנו שבים למחוזות הזיכרון – והתגלית מפתיעה: אין שכחה, אין סליחה, הזיכרון חי בנו כאן ועכשיו וגם אם סלחנו למה שהיה פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו רק בתחילת הדרך מול החוויה המחודשת של האימה. הרגשתי שהאנושות בתקופת השואה שברה כל שיא אפשרי כבני אדם. אז, במחנות ההשמדה, הרגשתי ריקנות. אז, במקום ההוא, אני זוכרת שלא יכולתי לברוח ולא יכולתי לחלום עוד. היה שם רק את הדשא והחצץ שעושה יותר מידיי רעש… המקום הזה, המקום הזה היה הכי קרוב לגיהינום, לאלוהים שבראנו לנו…

אני נזכרת בטרבלינקה בפסי הרכבת האימתניים והשער המפורסם בדרך אל המוות, ותמונות מזוויעות אלוקים שבשמים… כל חטאם היה להיות עם, דם "אחר" ו"רקוב". סלח להם והושע אותם, כי במותם ציוו לנו את החיים. כל אחד מאיתנו הינו בעל שליחות. אנו מקבלים אותה ביום היוולדנו ובעצם כל חיינו תוהים על תפקידנו בזה העולם, האם אנו צועדים בדרך בה התכוונו שנבחר והאם אנחנו מגשימים את ייעודינו. ישנם חסרי מזל שעד יומם האחרון אינם מוצאים תשובה. ישנם שהולכים בדרכים עקלקלות ונלחמים במשוכות רבות עד שמוצאים את "דרך האבנים הצהובות". ויש מאיתנו בני מזל שנולדים אל השליחות, דבקים בה ומגשימים אותה לאורך כל ימיהם.

כשהגעתי לאושוויץ, לקרמטוריום (המשרפה), נפל לי האסימון. שם קלטתי, שם האמנתי, שם בכיתי בכייה אמיתית, בכייה שאני אזכור לדורות. חזרתי לבית בתחושה של גאווה ישראלית. הייתי, אני הייתי במיידאנק, עם דגלי ישראל, וראיתי ליד הר האפר חיילי צבא הגנה לישראל. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, לא יאומן! עמדתי אז בין שמים וארץ, נשבעתי לעמי ואלוהיי, נשבעתי להיות אדם יותר טוב, נשבעתי להיות ישראלית יותר טובה, נשבעתי לזכור ואף פעם, אף פעם לא לשכוח.

ואני מוסיפה – "אלוהים" שלי הוא אני, ומצאתי שם את מה שידעתי כל הזמן על קיומו, אבל כאור עצום ורב של מגע אור באור – את האלוהים של כולם. את האור הפנימי ששב לארץ עם המסר של המסת חומת החושך, כי רק את זה נוכל לקחת הלאה ולהפיץ לאורות נוספים. את אחד מאותם שליחים נפלאים שמאמינים בתפקידם ומגשימים אותו בחייהם. האהבה לאנשים, הסובלנות, הנתינה, האכפתיות ותחושת השליחות הינן תכונות הניתנות רק לאנשים שברור כי ישתמשו בהם בחכמה לשם השארת חותם והנחלת ערכים. גם כשזה קרה לפני 74 שנה, אפרם וזכרם של מיליוני היהודים שנספו כאן במחנות הריכוז, מחנות ההשמדה, עדיין זועק ותובע מהאנושות את חשבון הנפש למה שהתרחש במקומות אלו.

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

התמדה זה הכל

אז מה עניין הקושי בלהתמיד? בלהתחיל משהו ולהתמיד בו לתקופה ארוכה, לחודשים, שנים ואפילו חיים שלמים? מה ההבדל בין אנשים מצליחים לאנשים ש...לא?

טורים אישיים8 ביולי 2019    דקה אחת
2
יניב סול   

זווית מהיציע | כשבאר שבעי מציל את...

על הרכש הכי טוב שבאר שבע אפילו לא שקלה לעשות, על תפקיד המנודים בחלון העברות ועל חנן ממן, שכבר לא פה מזמן. רק שהוא עדיין לא יודע זאת

טורים אישיים4 ביולי 2019    3 דקות

כתיבת תגובה

  • Avatar
    זהבה גראומן
    מרגשת עד דמעות ❤

    מדהימה ריגשת!
    אני עושה הערב זיכרון בסלון עם ארתור וגולדה ואבא שלי בן לפרטיזן ועובדת מחנה עבודה בפולין
    אהבה שלי את ❤
    אחותך (התאומה כנראה)