בסוף השנה האזרחית, התקיים בעיר ארונה שבאי טנריפה הספרדי, טורניר לה-ליגה פרומיסס (Laliga promises) המסורתי בכדורגל.

הטורניר בו משחקים בכל קבוצה 7 שחקנים גילאי 12, מתקיים ביוזמת הלה-ליגה עוד מתחילת שנות ה-90.

במשחקים שנעלו את 2017, ושודרו בערוץ ONE, אפשר היה להתרשם מהביצועים המרשימים של מי שעשויים להיות כוכבי העתיד בשורות ברסה, ריאל, אתלטיקו, ולנסיה, אספניול וגם רומא, יובה, פ.ס.ז', דורטמונד ומילאן.

ברסה ניצחה בגמר את ולנסיה 0:1, אבל כמות הכישרונות שהתרוצצו במתקני האצטדיון האולימפי אנטוניו דומינגז, הייתה אינסופית, ובהם בלט קריסטובל מוניוז מברצלונה, שנבחר לשחקן המצטיין של הטורניר ולמלך השערים (5) שלו. איוון ולאר מוולנסיה ובבאקר דיוקו מריאל מדריד (4 שערים כ"א) ושוער אתלטיקו, סרחיו מסטרה, הצטיינו אף הם.

אגב, ברבות ממדינות הכדורגל המתקדמות בעולם אין ליגות סדירות לילדים, כמו אצלנו, אלא טורנירים, ורוב הזמן מוקדש לשיפור היכולות האישיות-טכניות וטקטיות של כדורגלני העתיד.

אז מאלו חומרים עשויים הילדים של אירופה, אמריקה הלטינית ואפריקה, שמביא אותם מידי 4 שנים לאליפויות העולם, ומותיר את ישראל קרוב ל-5 עשורים רחוק כל כך מהמונדיאלים?

מהיכרות רבת שנים עם מאמנים ומועדונים בבאר שבע ובסביבתה הקרובה (אבל לא רק), עבור חלק גדול מהם, הניצחון הוא חזות הכול.

גם כשההתאחדות לכדורגל לא מפרסמת טבלאות של הליגות לילדים, דואגים אותם מאמנים להיעזר באתרים כאלה או אחרים, לחשב חישובים, ולמקם את חניכיהם בצמרת, במרכז הטבלה או "חלילה" בתחתית.

יהיו שיעדיפו את הגבוה והחזק על פני הנמוך והכישרוני. "העיקר הנקודות", הוא יחשוב, אבל לא תמיד יגיד. אם מותר לשתף 5 שחקנים, יהיה מי שיסתפק בפחות. "חבל להפסיד".

ברור כי לא רק המאמן הוא האחראי לאי ההצלחה של הכדורגל הישראלי. גם לכדורגלן יש חלק בדבר, כמו גם לאבא שבטוח שהילד שלו הוא המסי/ רונלדו/ ניימאר/ קוטיניו הבא, ו"המאמן לא מבין כלום".

אה, ובכלל לא התייחסתי לפוליטיקה של הכדורגל ולפוליטיקה שבכדורגל, או לשמועות על הקשר בין העולם התחתון לענף הפופולארי.

בינתיים, נמשיך להשתגע בגללה ובגלל שכמותה, אבל לא במונדיאל. ואם כן, זה יהיה בגלל נבחרת אחרת. חבל!