לפני כשלוש שנים אמיר (שם בדוי) גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, גבוה, נאה בעל עיניים עצובות, נכנס למשרד והניח את כתב התביעה שקיבל מידי השליח כמה ימים קודם, בגללו נאלץ לתאם את הפגישה איתנו.

אמיר לא האמין שיגיע הרגע, היה בטוח שאשתו עושה שרירים כדי שהוא יעשה מאמץ וישתנה, הוא לא היה מסוגל להכיל את המחשבה שהמשפחה שלהם מתפרקת, שאשתו מיצתה את החיים המשותפים ורוצה לצאת לחיים חדשים בלעדיו.

התכנסנו סביב שולחן בחדר הישיבות והמשפט הראשון של אמיר היה: "אז מה אם היא לסבית, אני אוהב אותה" ודמעות של כאב עלו בעיניו. אמיר החל לספר על אשתו, אהובת ליבו,  איזו אמא טובה, רעיה מופלאה, כמה הוא מוכן לעשות, להשתנות.

אמיר סיפר על התאומים בני השש שלהם, בן ובת, כמה הם אוהבים ומטפחים אותם. סיפר איך בערבים כאשר אשתו יוצאת לסידורים או בילויים הוא מכין ארוחת ערב, יושב עם הילדים להכין שיעורים, מספר סיפור לפני השינה ואז ראיתי את הכאב החד שחולף בפניו, את ההבנה שהגירושין ישללו ממנו את האפשרות לראות את ילדיו כל יום שיחד עם אשתו האהובה התאמצו כל כך להביא לעולם.

כתב התביעה היה סגור במעטפה, אמיר לא אזר אומץ לפתוח אותו. פתחתי את המעטפה, הוצאתי את כתב התביעה, התחלתי לקרוא ובעמוד השני עיניי חשכו!

המשפט: "האיש רוצה להפוך את ביתו לשפחת מין".

גירושין הם תהליך, יש דרך שצריך לעבור כדי להגיע להבנות ולהסכמות, אבל לשכוח צלם אנוש ולהקריב את הילדים על מזבח התהליך לא מקובל עליי.

עו"ד קארו עצר את הפגישה הסתכל לאמיר בעיניים ושאל: "יש איזשהו צל של אמת בהאשמה הזו? אם כן אנחנו לא ממשיכים והפגישה הסתיימה".

אמיר הזדעזע, הוא לא היה מוכן לפגוש משפט שכזה, לא האמין שהוא, אותו אב שטיפל ומטפל  בילדיו מיום לידתם, אותם ילדים שהיה כל כך קשה להביא לעולם, עומד כעת מול האשמה שאין בה שמץ של אמת. באותו רגע אמיר הבין שהרצון של אשתו להתגרש כה עז ומה שיגרום לה אושר זה הגט המיוחל שהיא מבקשת ומוכנה להחריב את משפחתם למענו ואף להקריב את ילדיהם בדרך.

הצענו לאמיר להתחיל בדרך המשא ומתן, במקום לערוך מלחמות בהן לא יהיו מנצחים כאשר בתווך נמצאים ילדיהם. אמיר קיבל את ההצעה, הצד השני סירב.

מאותו יום בו פנינו בניסיון להגיע למשא ומתן השמים רעמו, נכנסנו לסחרחרה של מלחמת עולם, מעליה ריחפו אמירות קשות כנגד אמיר כאב:

"האיש פצע את הילד", האיש משתמש בילדה ומנסה לתת לה את התפקיד של האם", "האיש מונע מזון מילדיו…".

בחלוף שנה מהיום בו נפתחה מלחמת העולם בין הצדדים, נקבעה וועדת מסוגלות הורית לאמיר ואשתו. הוועדה הורכבה מ- 4 עובדות סוציאליות ופסיכולוג אחד שתפקידם היה לקבוע האם אמיר ואשתו הורים ראויים, האם יש אמת בטענות האיומות שהושמעו כלפי אמיר.

אמיר, אשתו עורכת הדין שלה ואני ישבנו בחדר צבוע לבן, את קירותיו קישטו ציורי ילדים, מולנו ישבו חברי הוועדה. אמיר שתק, אשתו שתקה, אני שתקתי, עורכת הדין שייצגה את אשתו של אמיר החלה לדבר…

הפסיכולוג עצר את שטף דיבורה באדיבות, ביקש להסביר את הכללים באמצעותם הוועדה תתנהל.
השתררה בחדר דממה, כולנו האזנו דרוכים להנחיות, אמיר ידע שבינו לבין ילדיו הוועדה יכולה להיות גליוטינה במידה ויבחרו חברי הוועדה לקבל את דברי אשתו.

בשבוע הבא אביא את ההמשך וכלים מעשיים לפתרונות באמצעותם קידמנו את הסכסוך לפתרון.

הכותבת היא עו"ד נאוה אנקרי מלמד, שותפה במשרד עורכי דין קארו, אנקרי ושות' המתמחה בדיני משפחה.