שופט בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע, חיים פס, הרשיע לא מכבר, את הנהג מאיר איאש, בחנייה בניגוד לחוק בחניית נכים משותקי רגליים (לפני יותר מ-3 שנים), והגדיל משמעותית את הקנס, שהוטל על איאש בדוח המקורי.

מנהלת צוות ביחידת "כפיר" באגף הפיקוח העירוני, לינור אוחנה, העידה במשפט שביקש הנאשם, שבאמצע פברואר 2016, בעת שהועסקה כפקחית ביחידה, "נכנסתי באופן יזום לבית החולים 'סורוקה', כדי לבדוק עבירות של חנייה לנכים. המיקום היה ליד מיון יולדות. כשבדקתי את מספר הרכב, לא היה תו נכה במערכת. כמובן, בדקתי בחלון, ולא היה בחלון. מדובר בחנייה, המיועדת רק לנכים במקום הזה, ולכן רשמתי את הקנס".

הנהג העיד: "כאדם שומר חוק, הגעתי לטיפול ב'סורוקה' באותו יום, וכשומר חוק ומבין קצת את החוקים ונהג לפחות כ-40 שנה, כמעט שאין לי רישומים. יש לי ילדה נכה בבית. לא הייתה לי שום כוונה לחנות, וראיתי מקום חנייה פנוי, ללא כל תמרור חנייה של נכה, וכאמור חניתי, ולא כפי שציינה המאשימה (שיוצגה בידי עוה"ד שוש אזולאי וסיגל שימן – י.ס.ד). שנית, בחנייה בונים שם אונקולוגית; מדובר עדיין בחנייה של מיון בבית החולים, ולא מזמן חניתי ושילמתי. אני סבור ובטוח, שהם שמו, כי מי שהציב את התמרורים עוד קודם לכן, טעה טעות חמורה, ולפיכך שינו את כל התימרורים. אני מוכן אפילו לדחות את המשפט הזה, ואני אצלם את כל החנייה. אין גם במקום שום מחלקה אונקולוגית. אני רוצה לציין, שבאתי וחניתי את רכבי כדת וכדין. לא הייתה לי שום כוונה להפריע לכל נכה. אני מעריך את כל בני האדם ואת הנכים במדינת ישראל, ואני האחרון שיפריע לנכה. קל וחומר, שיש לי נכה בבית, ואני יודע מה זה נכים, אבל אני מודע לכך".

בהכרעת דינו בעניין, ציין השופט פס, שרכבו של איאש חנה בין 2 כלי רכב, "כאשר מאופן החנייה ברור, שרכבו מפריע" לכלי רכב הנכים, "המצויים בסמיכות אליו. פרשנותו של הנאשם, לפיה בין 2 התמרורים לא מסומן דבר, ועל כן מותר לחנות שם, היא פרשנות, הנוגדת את תכלית החוק ומשוללת כל יסוד. ברור, שכאשר מסומנים ברצף מספר מקומות חנייה לנכים, ובייחוד לנכים משותקי רגליים, אין הדבר מתיר לחנות ברווח המצומצם, שנותר במקומות החנייה, שכן ברור שיש להשאיר מרווח לטובת הוצאת כיסאות גלגלים ומעלון, וכך עולה אף מהתקנות, שהוגשו בידי באת כוח המאשימה".

מתמונה שנמסרה לבית המשפט, "עולה שבדרך חנייתו של" איאש "לא רק שלא ניתן להוריד כיסא גלגלים, אלא אף לא ניתן להיכנס" לכלי רכב "אחרים, שכן הנאשם ברכבו מפריע לפתיחת הדלתות. באשר לטענתו של" איאש על שינוי "הסדרי החנייה במקום, כך שהתמרורים האמורים הוסרו ולפיכך, יש בכך כדי להעיד, שהמאשימה טעתה מלכתחילה בהצבת התמרורים במקום, הרי שטענה זו משוללת כל יסוד; ראשית, הנאשם לא הוכיח שאכן שונה התימרור במקום. ושנית, גם אם היה מוכיח כאמור, הרי שאין הדבר מעיד שבזמן ביצוע העבירה תימרור החנייה במקום היה שגוי. נוכח כל האמור לעיל, הנני מרשיע את" איאש "בעבירה המיוחסת לו, כמתואר בכתב האישום".

לאחר הרשעתו, טען הנאשם: "מלכתחילה, לא הייתה לי שום כוונה לבוא ולבצע שום עבירה. לא באתי ורציתי להפריע לחנייה של נכים, חלילה וחס. אם בית המשפט טוען שלפי דבריו, אני כן עברתי עבירה, אז אני חושב שעברתי אותה בתום לב, לא בכוונה, ללא ידיעת החוק, ואני מצטער, אם אכן טעיתי".

בגזר הדין הודגש, ש"לפי ברירת המשפט, ניתנה" לאיאש "ההזדמנות לשלם את הקנס המקורי, הקבוע לצד עבירה זו, ושנכון למועד ביצוע העבירה הסתכם ב-1,000 שקלים. תכלית החוק בהשארת מקום חנייה לנכים ברור ומסומן הינה ברורה, והיא מתן אפשרות לציבור הנכים לגשת באופן סביר למקומות ציבוריים. אין חולק באשר לחשיבות השמירה על מקומות חנייה אלו, שכן פגיעה בהם פוגעת באוכלוסייה החלשה בחברה. הנאשם טוען, שסבר לתומו שבין 2 תמרורי חניית הנכים, כאשר אין סימון על הכביש, ניתן לחנות. לטעמי, לא היה מקום לטעות בפרשנות החוק במקרה זה, שכן מדובר במספר מקומות חנייה רצופים, אחד אחרי השני. ופרשנות סבירה, גם של אזרח סביר, היא שלא ניתן לחנות במקומות אלו בשום מקרה, גם לא בין" כלי הרכב.

"מה גם, שלפי התמונות שהוגשו, נראה שבדרך חנייתו הפריע" איאש "לא רק להורדת כיסאות גלגלים, אלא אף לפתיחת הדלתות של" כלי רכב "הנכים, שחנו במקום. המאשימה ביקשה, שאשית כפל קנס על הנאשם", ואיאש "ביקש שאקל בעונשו, וזאת לאור העובדה שלטענתו, חנה במקום בתום לב, ולא חשב שהוא מפריע לנכים. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, והבאתי בחשבון את כלל האינטרסים, אני דן את הנאשם לתשלום קנס כספי בסך 1,500 שקלים", שישולם עד ה-14.6. "לא תישמע טענה מפי" איאש, "שלא קיבל שובר מתאים, ומובהר בזאת שהנטל על הנאשם לפנות למזכירות בית המשפט", כדי "לקבל שובר תשלום מתאים. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי".