מגזין

"להעביר את החיוך של דרור לילדים שלא מספיק מחייכים"

מגזין21 ביולי 2022    8 דקות
0

כך אומרת יפעת סמדג'ה, אימו של דרור סמדג'ה ז"ל בן ה-7 שנפל אל מותו במהלך חופשה בברצלונה. בראיון מגוללת יפעת את ההתרחשות, מספרת על הילד שאהב תמיד לחייך ולעזור ועל החיבוק והעזרה שקיבלה מהישראלים בספרד ומהעיר באר שבע. לזכרו

"להעביר את החיוך של דרור לילדים שלא מספיק מחייכים"
צילומים: באדיבות המשפחה

בשבוע שעבר, נראה היה שהעיר באר שבע כולה הוכתה בתדהמה כאשר נודע שילד בן 7 מבאר שבע נפל אל מותו בברצלונה. מאוחר יותר, התבררה הטרגדיה. דרור סמדג'ה בן ה-7 הוא הילד מבאר שבע שנפל אל מותו במהלך חופשה משפחתית של המשפחה. עכשיו אימו, יפעת סמדג'ה, מספרת על הטרגדיה הנוראה שעברה ועוברת על המשפחה: "במסגרת הלימודים שלי, רציתי לחזק את הספרדית שלי, ושמעתי מחברה שבברצלונה עושים קורסים ללימוד ספרדית. ומשם זה התחיל. אמרנו שנעשה מזה טיול משפחתי. ואמרנו שנהיה שבועיים בברצלונה. בבקרים אני אלמד שבועיים בדרום ספרד. טסנו בחמישי, והתחלנו את הטיול בפירנאים. בערב הגענו לברצלונה, ולמחרת בבוקר זה קרה".

יפעת מספרת שזה היה הטיול הראשון של הילדים בחו"ל: "לפני הטיסה, דרור דיבר על זה כל הזמן. הוא סיפר לחברים שלו וסיפר למורות שהוא יהיה על מטוס ושהוא יהיה בטיול במדינה אחרת. הראינו לו תמונות, וסיפרנו לו איפה נבקר. הוא אפילו ביקש שנלמד אותו מלים בספרדית. בפירינאים הוא היה רואה תיירים אחרים, ואומר להם: 'אולה'. הוא התלהב שהוא למד להגיד 'שלום' בספרדית. הוא היה שואל אותי איך אומרים 'תודה' או 'מה השם שלי'. היינו אמורים להיות גם במדריד, וסיפרנו לו שניקח אותו לארמון במדריד. היה לנו ממש כיף בפירינאים".

המשפחה שכרה דירה בקומה השישית בבניין דירות בברצלונה, ויפעת יצאה ללימודיה. זמן קצר לאחר מכן, הנורא מכל קרה. אביו של דרור ז"ל, חגי, סיפר כי בסביבות השעה 8 וחצי בבוקר, ילדיו קראו לו מהר בצעקות, כי דרור נפל: "שנייה לפני, חגי עוד שאל את דרור מה הוא רוצה לארוחת בוקר. היה מגרש כדורגל מתחת, ודרור כנראה הציץ לראות את הילדים משחקים, מעד ונפל". דרור ז"ל נפל מהקומה השישית אל מותו: "אני מקבלת טלפון מחגי שאומר לי: 'בואי מהר. דרור נפל", מספרת יפעת. "לא דמיינתי שזה מה שקרה. במחשבות הכי רחוקות שהרצתי בראש, אמרתי שאולי הוא נפל ושבר רגל או נחתך במקום מסוכן. הוא לא אמר לי שהוא נפל מהחלון. כשהגעתי, המקום היה 'מפוצץ' בשוטרים ואנשים. אז חגי הסביר לי מה קרה. כשהוא אמר לי שהוא נפל מהחלון וידעתי איזו קומה אנחנו, מיד הבנתי. חיברתי דברים בראש, ועמדנו שם למטה 40 דקות. לא נתנו לנו להתקרב, כי הסבירו לנו שיש איתו רופאים. בזמן הזה, כבר חיברתי דברים. ראיתי שיש אמבולנס שעומד, ולא מפנים אותו. שלחתי הודעה לחברות שלי, וביקשתי שיתפללו. התקשרתי לאחותי. זה עבר מאוד מהר. ואז לקחו אותנו לחדר בתוך הבניין. ושם הגיע רופא או פרמדיק שסיפר לנו שדרור נפטר".

הטרגדיה הכתה במשפחה, והחופשה הפכה לסיוט. אם לא די בטרגדיה הנוראית, יפעת ומשפחתה היו לבד, בברצלונה. אלא שקצת לאחר המקרה, הקהילה הישראלית בעיר התגייסה כולה לטובת המשפחה. אנשים שלא הכירו את המשפחה, ורק שמעו על הטרגדיה, עשו הכל כדי להקל, כמה שאפשר, על התהליך: "גילינו מהר מאוד שיש ברצלונה קהילה ישראלית מדהימה וקהילה יהודית מדהימה. גם קהילת חב"ד וגם בעלי עסקים שם עטפו אותנו, שלחו לנו אוכל, משחקים לבנות. נשים שהגיעו לקחת את הבנות לגן משחקים או לפעילות. זה לא היה קל. מובן שאין תחליף למשפחה, אבל זה מעט הקל את הסיטואציה, ההבנה שיש מסביבנו אנשים שעוזרים ונרתמים. אנשים שלא הכירו אותנו, פשוט נרתמו. הרב של חב"ד הגיע אחרי שעתיים, ועזר לנו למצוא בית מלון. הייתה נציגה מהקונסוליה, והרגיש לנו יותר בטוח שהם שם, שיש אנשים שדוברים עברית וספרדית. זה הקל עלינו את התקשורת עם האנשים שהיו שם. הם שמעו על המקרה, והגיעו. קיבלנו פניות מבעלי עסקים ישראליים שרוצים לעזור. אני לא יודעת איך היינו עוברים את זה בלעדיהם".

הלוויה התקיימה רק ארבעה ימים לאחר המקרה, כשהמשפחה הצליחה לחזור לבאר שבע: "חזרנו רק בשישי בבוקר, בגלל שהיו הרבה פרוצדורות. נפטר אזרח זר, ולוקח זמן לשחרר אותו. יש חקירה של משטרה. יש פתולוגיה. הרבה ניירת. היה נציג מישראל שטיפל בזה, ועשה עבודה מדהימה. הוא היה איתנו בקשר כל הזמן, ועדכן אותנו בכל מה שקורה. נתנו לנו להבין שזה שלקח 4 ימים זה הישג, כי זה יכול היה לקחת יותר".

סמדג'ה מדגישה את החיבוק החם שקיבלה מהעיר באר שבע כולה, בראשותו של ראש העירייה, סגניתו ובכירים נוספים בעיר: "רוביק עזר לנו המון. אני לא מבאר שבע במקור. אני אומנם גרה פה 15 שנה, אבל לא נולדתי וגדלתי בבאר שבע, ופתאום הרגשתי את החיבור הגדול של העיר. ראש העירייה שגם התקשר אלינו כשהיינו שם. גם חפצי זוהר התקשרה. צביקה, העוזר של ראש העירייה, שניסה לעזור בכל דבר. כולם באמת עשו מעל ומעבר, וגם נתנו לנו תחושה שאנחנו לא לבד. גם הם. גם בית הספר של דרור. שום דבר לא מנחם, אבל זה מקל לדעת שיש מסביבך עיר וקהילה שכל כך תומכת. שלא נעלמת. שגם אחרי ה'שבעה', הם עדיין איתנו".

יפעת, מורה לתיאטרון, "גידלה" עשרות תלמידים בכל שנותיה בהוראה, ואת האהבה והחיבור שלה לתלמידים היה אפשר לראות כשרבים מבוגרי בית הספר שעברו תחתיה הגיעו לחזק אותה ברגעים הקשים: "הפתיעה אותי הכמות. זה התחיל מבוגרת שהגיעה במוצאי שבת ל'שבעה', ומאז לא הפסיקו להגיע תלמידים ובוגרים. אני מודה שתמיד כשתלמידים הגיעו, הייתי מאוד נרגשת. זה קצת מוזר, היפוך התפקידים הזה. הצעירים היו מתביישים לשאול שאלות. ואני מוצאת את עצמי מתנתקת ומעלה זיכרונות מהתקופה שהם היו תלמידים שלי. המון הגיעו לחזק. המון שלחו הודעות".

אחותה של יפעת הכינה אלבום עם עשרות תמונות של דרור, ובכל התמונות דבר אחד בלט, החיוך המקסים של דרור: "החיוך הוא סוג של סמל. היה לו חיוך כובש. והוא תמיד ידע שהחיוך שלו מזכיר חיוכים אחרים. הייתה גם תקופה שלימדנו ב'זום', והוא היה מתגנב מאחוריי, ומשחרר חיוך כובש. דרור היה ילד מאוד אכפתי, מאוד רגיש לסביבה שלו, מאוד רגיש לעצמו. הוא היה ילד שוחר שלום. הוא היה אוהב לעזור. הוא אהב ללמוד חשבון בבית הספר, ותמיד חתר לחשיבה וידע. הוא היה ילד ששואל המון שאלות".

דרור גם מאוד אהב כדורגל בכלל ואת הפועל באר שבע בפרט.

"נכון. הוא מאוד אהב את הפועל באר שבע. הוא תמיד אהב לשחק כדורגל, וכשגדלים בעיר, עם האווירה שיש ועם אבא שאוהד את הקבוצה, הוא גם החל לאהוד את הפועל באר שבע. המשחק הראשון שלו היה גמר הגביע האחרון נגד מכבי חיפה. הוא היה מדבר על זה המון. מאוד התרגש ללכת. הוא הלך עם חגי, ואני דאגתי, כי בכל זאת, מדובר בירושלים ובמשחק ראשון שהוא הולך אליו. לשמחתנו, הוא זכה לראות גם ניצחון וגם הנפת גביע. הוא התרגש מאוד".

דרור היה הילד האמצעי לאחות גדולה בת 9 וחצי ואחות קטנה בת 4: "שתי הבנות שלנו מבינות", אומרת יפעת. "הן חיות את זה יום יום. זו מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה. הבנות מדברות עליו. על הגעגוע. על מה שאהב לעשות. יעל הגדולה שואלת כל מיני שאלות, כמו איך נטייל עכשיו בתור משפחה. אם נמשיך נטייל. היא מחפשת מסרים של מציאות חדשה. אם נמשיך ללכת לימי הולדת. היא מדברת הרבה על זה. זה מאוד נוכח בבית, השיח סביב זה. אנחנו מקשיבים, שואלים אותם וכמובן מחפשים את המענה הטיפולי הנכון, גם בשביל הבנות וגם ובשבילנו. בסוף, היומיום נותן לך תחושה שאתה מאוד חזק. אתה קם בבוקר, לוקח את הבנות לקייטנות, ומתעסק בכל מיני דברים. אי אפשר להיות לבד. אני גם חזקה, גם אוספת את עצמי וגם מתפרקת. אני לוקחת את זה שעה אחרי שעה, כמו תינוק שלומד ללכת. הוא לא יוותר עד שילך. כל פעם, עוד צעד קטן. עוד טלפון לפסיכולוגית. עוד שיח. פשוט נותנים מקום להכל כרגע".

דבר אחר מאוד ברור ליפעת וחגי: השניים רוצים להנציח את זכרו של דרור, ומחפשים את הדרך הנכונה עבורם לעשות זאת: "אימא שלי היא אחות שכולה", אומרת יפעת. "אח שלה נהרג במלחמת יום כיפור, ואני גדלתי עם הזיכרון שלו. ראיתי לאורך השנים, איך ההנצחות עוזרות למשפחה. חשתי את תחושת ההמשכיות שזה נותן לאימא שלי ולמשפחה. בגלל שדרור היה ילד כל כך חייכן ואוהב את החיים, אנחנו מחפשים את הדרך להנציח אותו. זה משהו שעוד צריך למצוא אותו. וזה מסע ארוך של שאלות ותשובות. למצוא איך להעביר את החיוך של דרור לילדים שלא מספיק מחייכים. זה כרגע, בגדר חלום, אבל זה הכיוון. להמשיך את החיוך של דרור, לשמח ילדים אחרים, ולשמור על החיוך של דרור גם כשהוא כבר לא איתנו".

כתבות נוספות במגזין

0

"בעניין המשילות והריבונות בנגב, לא היה מישהו...

שרת הפנים איילת שקד, המובילה את רשימת "הרוח הציונית" יחד עם שר התקשורת יועז הנדל, מספרת בריאיון לעיתון "שבע", בין היתר, מה עשתה לטובת תושבי הדרום שלא ביצעו בממשלות הקודמות תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, מהו הפיתרון שלה לבעיית עזה, ומדוע למרות "ההסתה" כהגדרתה היא תסכים לשבת בממשלה עם "הליכוד"

מגזין11 באוגוסט 2022    12 דקות
0

סיפור של צבע

אסף דיי הגיע עד גמר "מאסטר שף" עם המטעמים המסורתיים מבית אימא. הילד שגדל בבית דתי בסנהדרין, חזר בשאלה וכשכולם חשבו שיפתח מסעדה הוא בחר לבנות תפאורה לנועה קירל

מגזין29 ביולי 2022    9 דקות

כתיבת תגובה