בית כזה לתרבות לא היה עדיין בבאר שבע: מנהל עמותת "הומא – קהילת יוצרים בנגב", יוגב וענונו, מנסה לקדם בעזרת חבריו לעמותה המיוחדת את הנגשת התרבות והאמנות לכל בית בבירת הנגב. בריאיון ל"שבע", מספר וענונו איזו חוויה הביא אותו לשלב בין פעילותו האמנותית לתרומתו למען הקהילה בעיר, מה הייתה הגרסה הקודמת ו"הבועטת" ל"הומא" שנתקלה בחוסר הבנה ממסדי וכיצד הוא מצליח לרתום לטובת התרחבות הפעילות של העמותה שבניהולו את הקהילתיות שחשיבותה הגדולה התבררה במהלך תקופת הקורונה.

וענונו (תיכף בן 37, נשוי לסיגל ואבא לנבו וארבל, במקור משכונת "נווה נוי", וכיום מתגורר ב"משעולים" בשכונה ה') מספר: "אני מצלם מגיל ילדות. תחום הצילום משך אותי קדימה בחיים. בצבא הייתי מפקד ב'גבעתי', שלוש שנים. היינו בעזה בתקופה ההיא. אז, הרצון לצאת החוצה ולנשום אוויר היה משהו נחוץ מאוד. אחרי השחרור, טסתי לחצי שנה להודו. עברתי שם איזושהי חוויה שקצת טלטלה אותי: נסעתי ברכבת 38 שעות, וראיתי בה אינסוף פעמים ילדים קטנים שקופצים על הרכבת, ממש נתלים עליה, ועולים לרכבת בשביל לבקש כסף מאנשים. הם גרים בפחים בצידי הדרך. ממש, ילד עולה עם אחותו. והיא עוברת דרך חישוק בקוטר של 12, 13 ס"מ. עושה את המופע, בשביל לקבל את האגורה הזו. זה היה מאוד קשה. אז, אחרי הטיול, אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לעשות משהו משמעותי, זה יהיה רק בתחום הקהילתי. כשחזרתי מהטיול, אמרתי שאני רוצה לעשות משהו בשביל העיר שלי, כי 'עניי ביתך קודמים'. זה משהו שלמדתי כשהייתי קטן".

והוא לא רק דיבר, אלא גם עשה: "מיד כשחזרתי מהודו, אוטומטית הגשתי בקשה לעבוד בפנימיית 'אשלים' ב'נווה נוי'. הלכתי לשם עם המון רצון לתת ועם הכלי של הצילום שיש לי. בעזרת הכלי הזה, הצלחתי להעביר איזה תהליך עם הנערים בפנימייה. אחד מהם היום, אגב, עובד כמהנדס תוכנה ב-HP. זה ממש מרגש. משם הגעתי למקום הזה של הרצון לעשות ולתת. ב-2009, כשסיימתי לעבוד בפנימייה, הלכתי ללמוד הנדסאות צילום שנתיים במכללת 'ספיר'. אז הייתה בה מחלקה לצילום סטילס. שם באמת קיבלתי את הכלים הנכונים מבחינה טכנית איך לעבוד עם המצולמים וגם את הממד האמנותי שמשולב בצילום. בשנה השנייה שלנו, פגשנו איזשהו מרצה שקוראים לו אייל בן דב, היסטוריון של צילום וחוקר פסטיבלים שבטיים, כמו 'הבומבלה' וכאלה, בצורה צילומית. הוא המליץ לסטודנטים ללכת לכיוון של מה שנקרא 'אמנות שיתופית': 'אתם, האמנים הבודדים, מספיק עם זה שאתם יושבים בבתים שלכם, בוכים על זה שאין לכם, ואתם מיוסרים. צאו החוצה. תפעלו ביחד. תחברו את הצייר, את הפסל, את הצלם, את ההוא שעושה תאורה ואלקטרוניקה. חברו אותם ביחד לתוך איזשהו זרם", שלפני 10 שנים התחיל לעבוד, ונקרא INTEGRAL ART (אמנות אינטגרלית). אנחנו נמצאים בנקודה של פוסט פוסט מודרניזם, שבה כבר עשו הכל בעבר, ואין מה לחדש. אז הרעיון הוא בעצם לשלב אינסוף סוגי אמנויות לתוך אמנות אחת. לתוך חיבור אחד. זה יכול להביא משהו שהוא גם קהילתי וגם חדש. ומשם יצאנו לדרך".

ערב פיינט אנד ווין. צילום: יוגב וענונו, הומא

איך התחלת את פעילותך, אחרי הלימודים?

"מיד אחרי הלימודים, עבדתי עם בחור בשם גיא רימון שהוא אמן ופילוסוף. ביחד איתו הקמנו בעיר העתיקה, בסמילנסקי – הרצל, מקום שנקרא 'בית האמנים החופשיים'. נכנסנו לתוך המקום הזה מתוך הרצון שלנו לאמץ את הזרם הזה של אמנות אינטגרלית. היה פשוט מקסים. באמת תקופה נהדרת. אנשים הגיעו ממש לפרוק עול מבחינה יצירתית. על הקירות החיצוניים של המבנה הדבקנו פלטת גבס שעליה ציירים ואמנים ציירו ויצרו כל שבוע. מדי שבוע, הקיר היה מתמלא בציורים, ואז נמחק. וחוזר חלילה. העירייה לא ידעה איך 'לאכול' אותנו. כאילו, חבר'ה צעירים שיוצאים החוצה למרחב הציבורי. יושבים בחוץ. מציירים בחוץ. יוצרים משהו שהוא לא תחת איזשהו פיקוח. וממש אחרי יומיים שלושה של פעילות, התחלנו לקבל דוחות. ממש דוחות על שינוי המרחב הציבורי לפי חוק עזר עירוני שאמור לשמור על הנראות של העיר".

כאילו, לכלכתם את המרחב.

"כן, לכלכנו את המרחב. קיבלנו עוד דוח ועוד דוח. ובשלב מסוים, הגיעו מים עד נפש. לקחנו את אחד הדוחות. הדפסנו אותו בגודל של שני מטר על שלושה מטר. תלינו אותו על עמוד חשמל שם באמצע הרחוב. והזמנו כתבים לצלם ולדבר על הדבר הזה. האם האמנות שלנו היא אמנות או לכלוך? בתקופה ההיא, נסים סספורטס היה מנכ"ל חברת 'כיוונים'. ולאט לאט, ככל שהתמדנו יותר ויותר, התחלנו לקבל טיפה יותר הכרה מהעירייה. לא תקציבים, הכרה. אנחנו כבר לא מקבלים דוחות. אנחנו כבר טיפה מופיעים ב'בתים פתוחים' בעיר העתיקה, כבית לאמנות חופשית. קבוצות מגיעות אלינו. בזמנו, התנהל מאבק יוקר המחיה ומחאת הקוטג'. ומאבקים חברתיים יצאו מתוכנו. זה היה פשוט מקסים. לצערנו, לא הצלחנו להמשיך בפעילות, בגלל העול הכלכלי. לא היינו איזושהי עמותה, אלא קבוצה של חבר'ה שרוצים לעשות טוב. ושילמנו את הכל מהכיס שלנו. פשוט, התפרקנו".

ממה מתפרנסים באמת, כאמנים?

"מ-SIDE JOBS. עושים עבודות מהצד. גם אני כמנהל עמותה כיום, בסוף בשביל הלחם והמים, אני מצלם מוצרים. מצלם פרסומות. מצלם דברים שהם לאו דווקא הדברים שאני מתעסק איתם ביומיום, כלומר אמנות גרידא. יש בחור יקר שאני רוצה לציין, ששמו אורי פרץ. הוא אמן באר שבעי, במקור טברייני, אבל כבר מעל 20 שנה בבאר שבע. אורי הצטרף אלינו ל'בית האמנים החופשיים', לקראת אמצע התקופה שלנו שמה. ונפשי ונפשו התחברו יחד. אומנם, 'בית האמנים' נסגר בסופו של דבר, והחזרנו את המפתחות, אבל אני ואורי המשכנו לפעול יחד. כאמן פעיל, אורי גם פועל בשטח. בפסטיבלי הפרינג', ב-10 השנים האחרונות, הוא מצייר שם אלמנטים אמנותיים. אורי הציג אמנים בגלריה של הפרינג' בכל התקופה הזו. ואיפשהו בסוף 2017, חברנו יחד קבוצה של אמנים, חלקם מהעבר, חלקם אמנים חדשים שעדיין בוערת בהם הרוח לבוא, להתחבר, ליזום, לייצר איזשהו משהו חדש. ולקחנו את המניפסט, את כל התכנים של 'בית האמנים החופשיים', ויצרנו מהם משהו חדש".

גלריית הומא במתחם דיזיין +. צילום : רונן מארס בחטייב

לקבוצה החדשה הזו נבחר שם לא ממש שגרתי: "השם 'הומא' בא מכמה מקורות. כשהיינו בסמילנסקי – הרצל, צמוד אלינו הייתה ועדיין יש חנות שנקראת 'חום הנגב'. האתר שלהם נקרא באנגלית 'הום הנגב'. כשחשבנו על שם הקבוצה, דמיינו בית לאמנים. אז אמרנו 'הום' לאמנות. וקפץ לנו לראש 'הום הנגב'. צחקקנו עם זה קצת. ואז, אמרנו, יאללה 'הומא', כי יש בניו יורק מוזיאון שנקרא ה'מומה'. כך שאיכשהו זה הסתדר לנו, ואמרנו יאללה אנחנו קוראים לזה 'הומא – קהילת יוצרים בנגב'. ב-2018, בשיתוף יאיר נגיד (ראש מינהל התרבות בעירייה), הקמנו את עמותת 'הומא', מתוך המקום והרצון לחבר בין אמנים מקומיים מהנגב, ולהנגיש את האמנות הפלסטית לכל האוכלוסייה. מגיל קטן ועד 120".

הרבה אנשים מחשיבים אמנות פלסטית כמשהו מרוחק כזה, ולא עממי.

"נכון. זה באמת משהו שהרגשנו לפני מעל 10 שנים ב'בית האמנים'. בכלל, תחום האמנות בבאר שבע הוא איפשהו קצת מרוחק מהעממיות. ובעצם, אנחנו מנסים לשנות את זה, בעזרת פעולות כמו סדנאות אמנות בשכונות וחיבורים למרכזים מסחריים שבתוכם אנחנו מקיימים פסטיבלים לכל המשפחה שנוגעים באמנות פלסטית, ותוך כדי מציגים אמנים מקומיים, ומשלבים שיח. אומנם, אנחנו לא נשנה את כל העיר באר שבע, אבל אנו כן מרגישים שאנחנו משפיעים בפעולות שלנו בכל פעם שאנחנו עושים אותן. ב-2018, השתתפנו בפסטיבל סמילנסקי. יצרנו שדרת אמנות פלסטית. כל רחוב החלוץ היה רחוב של אמנות פלסטית. הבאנו אמנים מקומיים שיצרו בלייב, והזמנו את הקהל לגעת ולהשתתף וליצור. זה היה באמת פסטיבל פנטסטי. בדרך כלל, פסטיבל סמילנסקי הוא פסטיבל מוזיקה, ולאו דווקא פסטיבל שנוגע באלמנטים אמנותיים פיזיים. ומהפעילות הזו שמו עלינו עין החבר'ה מקבוצת 'שיכון ובינוי' של שרי אריסון".

ו-וענונו ממשיך: "הם הזמינו אותנו אליהם למתחם 'דיזיין +' שבעבר היה 'השדרה השביעית', ואמרו לנו: 'תקשיבו, אתם עושים עבודה נפלאה. אתם יכולים לבוא ולעשות אותה פה'. ומאז, המקום משמש לנו כבית. כגלריה. כמרחב שאנחנו יכולים לקיים בו אירועים. ערכנו שם מעל שמונה פסטיבלים, חלקם לכל המשפחה, וחלקם קשורים ליצירה, כמו נגרות ועיצוב, שאנחנו גם נוגעים בהם. הדבר הכי חשוב שיצא מזה הוא שקיבלנו מהם גלריה. חנות שאנחנו מפעילים אותה כגלריה מעל שלוש שנים. אנו מציגים בה אמנים מקומיים בנגב, שלאו דווקא יצליחו להציג בעוד גלריות, שקצת חסרות פה בעיר. אני ממש יכול לספור על אצבעות כף יד אחת ופחות מזה את מספר הגלריות המציגות אמנים מקומיים ואמנים מתחילים. עכשיו מוצגת בגלריה שלנו תערוכה של אמן בשם אבירן מויאל. היא נקראת 'מחברות חתולים'. זוהי תערוכה מקסימה של אמן צעיר שממש פורץ את הגבולות, שלנו ושל עצמו".

האם הגלריה הזו סיפקה אתכם?

"לא. בסוף 2018, לאור שטף הפעילויות שקיימנו בעיר, גם יחד עם עמותת 'עמך', 'הסוכנות היהודית' ועמותת עש"ה (עמותת שכול הכביש) שאורי פרץ העביר להם בהתנדבות סדנאות דרך העמותה שלנו, הצגנו בקשה וגם דרשנו מהעירייה מקום שישמש אותנו לדברים שציינתי: לתת ביטוי לאמנים במרחב תרבותי ואמנותי, לחשוף את האמנות לקהל הרחב ולחבר. בתחילת 2019, קיבלנו מראש העירייה רוביק דנילוביץ' את 'בית הומא', שיושב במתנ"ס 'טאובל'. התחלנו שיפוץ בלמעלה מ-250 אלף שקל, כולל שירותים והנגשה, במימון העירייה ובשיתוף 'כיוונים'. וזה גם המקום להגיד תודה למנכ"ל החברה שלומי נומה, וליאיר נגיד ולרוביק, על ההליכה יד ביד איתנו והאמונה שלהם בנו. ואז, באה הקורונה, צמצמה את הפעילות שלנו, ולא איפשרה לנו בעצם לפתוח את המקום. באותה תקופה, נפתחו לאנשים כל מיני הזדמנויות חדשות. אורי פרץ היקר החליט שהוא ממשיך הלאה, ומתעסק יותר בללמד ציור. והוא פתח חנות לאמנות וציוד אמנות. אנחנו מוקירים מאוד את העשייה שלו ואת זה שהוא היה מהמייסדים של הדבר הזה. מי שנשארו אלה בעצם קבוצה של שמונה חברי גרעין שמפעילה את 'הומא'. ומסביבנו יש למעלה מ-100 אמנים שהם בעצם ידידי העמותה. אותם אנחנו מייצגים ועוזרים להם בפעילויות אמנותיות. הם משתתפים באירועים שאנחנו מקיימים. האמנים האלה הם מבאר שבע והנגב: ערד, עומר, מיתר, להבים".

מגבלות הקורונה איפשרו את תחילת הפעילות במבנה המחודש רק לפני חודשים ספורים: "את 'בית הומא' פתחנו רק במרץ השנה. ב-2018, קיימנו ערב חשיפה לעמותת 'הומא'. זה בעצם היה אירוע ההשקה שלנו של פתיחת העמותה. אירוע מאוד מכובד. ערכנו אותו במכללת 'קיי', שגם עזרו לנו במשך זמן מסוים ועדיין מלווים אותנו באכסניה אצלם. הרגשנו שזה לא יהיה נכון לייצר עוד פעם אירוע פתיחה נוסף. אמרנו שמבחינתנו, בואו נתחיל לפעול. התחלנו כבר להפעיל את המקום ולקיים בו תערוכות מתחלפות ומפגשי אמן, סיורים מודרכים, ערבי רישום ושירה, סדנאות, הקרנות סרטים עצמאיים ו-וידיאו ארט, הרצאות ושיחות עם יוצרים.ות ואמנים.ות. 'הומא' יוצרת חיבור בין עולמות תוכן שונים, ומשתמשת באמנות פלסטית ובשיח האמנותי סביבה ליצירת קשר בין קהילות שונות, עשייה חברתית ופלייס-מייקינג. באחרונה, התקיימה סדנת צילום דוקומנטרי לתושבי שכונה ג'. תושבים מהשכונה הגיעו ולמדו איך לצלם צילום וידיאו דוקומנטרי. התוצרים שלהם הוצגו בפסטיבל 'סרטים על שיכונים' בגן 'המעפילים' שבשכונה ג'".

פתיחת התערוכה ללא צל. צילום: אבירן מויאל

איך אתה מגיע באמת לתושבי השכונות הללו במצב שבאר שבע היא עיר של בית – עבודה, בגדול? זו לא תל אביב…

"אז תתפלא, האלמנט החברתי והאקטיביסטי בבאר שבע ממש תופס תאוצה ב-10 השנים האחרונות. אנשים לוקחים אחריות על המרחב שלהם. בין אם הם מתנדבים ובין אם הם גופים עירוניים, כמו אגף הקהילה בחברת 'כיוונים' שקם לא מזמן, ואותו מוביל אלעד אזולאי. זה בעצם אגף שנוסד בתחילת הקורונה, כשבעירייה הבינו את הצורך בקהילתיות. ופה אנחנו מתחברים לשכונה ה'. השכונה שאני גר בה. הקימו אגף שמסתכל רגע פנימה, ולא החוצה. מה זאת אומרת? אם עד עכשיו החשיבה הרווחת הייתה שאנחנו כעירייה מפעילים מתנ"סים. ואם אנשים רוצים לבוא למרכז תרבות קהילתי, אז הם יגיעו למתנ"ס, נוצרה הבנה שהמתנ"סים כבר כמעט לא רלוונטיים. ומה שיותר רלוונטי מתקופת הקורונה והלאה, זה המרחבים הציבוריים. מה הם עשו, בעצם? יצרו צוותים שמתחלקים לשכונות, ומעודדים תושבים כמוני, שגם ככה עושים טוב בשכונה, למשל סיורים לאנשים שמגיעים סביב שכונה ה' או סדנאות בשכונה ד' או ייצור גינות קהילתיות".

מהן התוכניות בטווח הנראה לעין, שלך באופן אישי ושל העמותה?

"להפעיל מרכז תרבות בלב שכונה ג', שהוא שוקק. מלא כל היום בתכנים שיכולים לקרות בו, כולל תיאטרון וקולנוע, שאנחנו רוצים ושואפים שיהיה בו ומרחב לסדנאות ולשיח על אמנות. אפשר יהיה לבקר בו, וממש לצרוך תרבות. לא מזמן, פתחנו תערוכה נפלאה בשיתוף מרכז 'מנדל' למנהיגות בנגב, שאני בוגר שלהם בשבוע הבא נתחיל בסבב של הרצאות אמנות לקהל הרחב. ההרצאה הראשונה, של פרופ' יהודה הוכמן, שהוא יו"ר הוועדה לשימור אתרים בעיר, תהיה על ארכיאולוגיה ואמנות, ואיך האמנות מושפעת מהארכיאולוגיה. בקרוב, נצא עם לו"ז של אירועים, שכולל גם מפגשי חשיפה לתושבים. הולכים להיות שני אירועים יותר למשפחות צעירות, הורים וילדים. יהיו שתי סדנאות שרצות במקביל והצגה בסוף הסדנאות האלה שהתפאורה מורכבת מתוצרי הסדנאות של הילדים. זה יהיה לגמרי מופע אימפרוביזציה".

והוא מסכם: "אף אחד אצלנו לא מקבל כיום שכר או תשלום על פעילותו ב'הומא'. כולם עושים את זה בהתנדבות מלאה, באמת מתוך המקום והרצון להנגיש את האמנות הפלסטית. כשהעמותה תהיה רווחית, וכולם ייהנו, נוכל להרשות לעצמנו לקבל שכר, כמו בעמותות רגילות".