מגזין

לבנות את המולדת

מגזין4 בנובמבר 2021    12 דקות
0

במפעל קטן באזור התעשייה עמק שרה בבאר שבע מגשימים מדי שנה עשרות שינישנים, הדוחים את גיוסם לצה"ל, את חזון יישוב הנגב. בכירה בעמותת "איילים" שהקימה את "מולדת בנייה" (החברה המפעילה את המקום על בסיס עבודה עברית), שינשין מרמת השרון המועסק במפעל ומנהל עבודה ובטיחות ב"מולדת בנייה" שעבד בעבר כשינשין במקום, מספרים לעיתון "שבע" איך גם משתלמים בתחום הבנייה וגם בונים את המדינה. ציונות, בלי מרכאות 

לבנות את המולדת
צילום: פרטי

עבודה עברית בתחום הבנייה היא דבר שכמעט שלא נראה במחוזותינו. בעמותת "איילים" הפועלת גם בתחום ההתיישבות ובניית הארץ, מנסים לשנות את המצב העגום בתחום, ולא מכבר הקימו את חברת "מולדת בנייה", המעסיקה במפעל באזור התעשייה עמק שרה בבאר שבע עשרות שינשינים (הדוחים בשנה את שירותם הצבאי) בעבודה עברית. פעילותם של אותם שינשינים במפעל המיוחד בבירת הנגב מסייעת רבות בבניית והרחבת כפרי סטודנטים שמפעילה "איילים" בדרום.

מנהלת אגף משאבים בעמותה, ציפי גרונשטיין, אומרת ל"שבע": "כדי שתהיה לנו לגיטימציה על השטח ואיך ייראו  בעתיד הפנים של הנגב, אנחנו צריכים שתהיה פה משילות. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמת להצליח להביא צעירים ממרכז הארץ דרומה. יש לנו כמה וכמה כפרי סטודנטים בנגב: אשלים, יכיני, שדרות, אופקים, דימונה וירוחם. בבאר שבע קיים 'החלוץ 33', שזה בעצם שרידים של כפר סטודנטים שהיה בו, ופורק אחרי שכבר לא היה צורך בכפר, לאחר שהעיר העתיקה הפכה למה שהיא היום, ונראית בונבוניירה ממש. מה שכן, המשרדים שלנו עדיין יושבים בבאר שבע, וגם ההופעות מתקיימות במבנה של 'איילים', כך שאתה לא מביא רק צעירים לבאר שבע, אלא נותן גם לדור ההמשך סיבה טובה להישאר כאן, כשאתה מביא בעצם מרכז תרבות לבירת הנגב".

מדוע החלטתם להקים את "מולדת בנייה"?

"ההבנה הייתה שאנחנו בעצם רוצים ליישב את הנגב. שתיים מהנקודות המעניינות שיש ל'איילים' באזור נמצאות בדימונה: כפר סטודנטים במודל הרגיל שאנחנו עושים ושכונה חדשה שנקראת 'מעלה שחק'. השכונה הזאת היא של גרעין ממשיך; הם כבר אחרי השלב הסטודנטיאלי הטיפוסי, וחלקם עם משפחות וקצת יותר מבוססים, מתוך הבנה שהם רוצים לחיות ביחד בגרעין הזה גם בעתיד. עד שיימצאו להם עתודות בנייה ויהיה להם איפה לגור ממש, הם נמצאים במתחם שנראה כמו יישוב לכל דבר ועניין, מודל כפרי בתוך מרחב אורבני, שאנחנו קוראים לו בקו"ם גרעיני. הרעיון הוא שבבוא העת כשתהיה קרקע ייעודית לגרעין הזה להתיישב ולבנות את מבני הקבע שלו, הם יעברו אליה, ובמקומם ייכנסו חברי גרעין חדש שימתינו לפיתרון דיור קבוע גם עבורם. השכונה הזאת פועלת במודל אקולוגי, שבעצם כמעט לא נשען על העיר והפסיליטיז שלה, כך שבשפכים שלהם הם מטפלים בעצמם בבור איגום, והחשמל הכל סולארי, ובעצם העיר לא סובלת מזה שיש לה דיירים חדשים, אלא רק מרוויחה מכך שגרים בה חבר'ה צעירים איכותיים שבאים להתיישב בדימונה. יש שם כרגע 22 משפחות ועוד 10 רווקים, כמעט 60 ילדים בסך הכל".

כדי לייצר את אופרציית הבנייה הזאת עבור "מעלה שחק", הוקם (כאמור, באזור התעשייה עמק שרה) המפעל: "מי שמתפעל בו את כל העסק הם שינשינים, המבצעים שנת שירות כתרומה לקהילה לפני גיוסם לצה"ל, ומתמקצעים ומתמחים בעבודות הבנייה השונות. אותם שינשינים הם אלה שמוציאים מהכוח אל הפועל את המודל ההתיישבותי הזה".

הכל בעבודה עברית.

"נכון, אנחנו בעצם מייצרים שרשרת שמ-א' ועד ת' זאת עבודה עברית, שכל המטרה שלה כולה זה ליישב את הנגב. כ-25 השינשינים שעובדים במפעל מתגוררים בכפר שלנו באשלים. הם גם באוריינטציה יותר של עבודת כפיים, גם בנים וגם בנות. אולם, האוריינטציה החינוכית גם לא נעלמת; מדי יום שישי, מגיעים תלמידים מכל באר שבע בכיתות ו' – ט' לנגרייה הנמצאת סמוך למפעל בחלל עבודה נפרד, ומייצרים בהדרכת השינשינים חומרי גלם לגינה קהילתית שתשמש אותם בבית הספר שלהם. בנוסף, פעמיים בשנה, יש לכל העמותה פסטיבלי התיישבות, פעם בנגב ופעם בגליל. ואותם חבר'ה שכל השנה מתמחים בבנייה הופכים להיות בפיקים האלה בשנה למדריכים; לצורך העניין, אם מקימים איזשהו כפר לצורך פסטיבל התיישבות או שכונה או משפצים משהו, מנהלי העבודה בשטח הם אלה שעבדו כל השנה ב'מולדת'".

ציילומים: ענבר שטרן

וגרונשטיין מוסיפה: "המפעל עבר כמה גלגולים בשנים האחרונות, כאשר כל העבודה בו קורית תחת עינם הפקוחה של אנשי המקצוע, של 'איילים' והחברה הכלכלית של 'איילים' הנקראת 'ע. איילים'. הכל שם מתנהל תוך הקפדה על סטנדרט הבטיחות הכי גבוה שיש, ברמה שיש שני מנהלי עבודה בפועל שאחראים על הבטיחות. אחד מגבה את השני; אם אחד מהם לא נמצא, השני תמיד נמצא. במקרה טוב, יש שם שניים. ובמקרה הנוראי, יש שם אחד. ואם אין לא את זה ולא את זה, שזה קרה כבר פעמיים, משביתים את המפעל. והשינשינים באותו רגע עושים איזושהי פעילות חינוכית בגני הילדים ובתי הספר במרחב דרום. זאת אומרת, אנחנו מכינים את עצמנו לכל תרחיש שלא יהיה, אבל בבטיחות אנחנו לא משחקים".

איך דואגים שכל הזמן תהיה עבודה במפעל?

"תמיד יש עבודה, כי עמותת 'איילים' כל הזמן מתפתחת. אנחנו בונים עכשיו את 'מעלה שחק', ובעתיד אנחנו מתכוונים להתרחב לעוד כל מיני כפרים. כך שהעבודה לא נגמרת, ומהבחינה הזאת אין חשש לזה שלא יהיה לשינשינים מה לעשות. חשוב לדעת שלהכין כל יחידת דיור כזאת לוקח בין שישה לשמונה שבועות; זו לא עבודה של מהיום למחר. וגם מטבע הדברים, זה גם מאוד תלוי בחבורה של אותה שנה; יש שנים שבהן עובדים שינשינים שיותר בקיאים באוריינטציה של הבנייה וחלקם אף עסקו בזה בעבר, ויש שנים שפחות. ל'איילים' יש שלוחה שלמה של שינשינים. לפרויקט של 'מולדת' מגיעים למיונים בערך 700 שינשינים, ובסופו של דבר בוחרים משהו כמו 10 אחוזים מהם בלבד, ובין 60 ל-70 חבר'ה מתקבלים. רוב השינשינים הפעילים בעמותה עושים עבודה חינוכית במודל שכולנו מכירים בבתי ספר, שכונות, מועדוניות, נוער בסיכון וכו', ו'איילים' היא בין הגופים הבודדים במדינה שמאפשרים לשינשינים שלה לעשות עבודה שהיא לא חינוך קלאסי", היא אומרת וממשיכה: "אני בכוונה אמרתי 'עבודה עברית', ולא 'עבודה יהודית', כן? אף אחד לא בודק בתעודת הזהות של השינשין, כדי לראות מי אימא שלו. תפישת העולם שלנו אומרת שמי שגר במדינה, צריך בעצם לבנות אותה. אני חושבת שצעיר שמגיע ל'מולדת', ליום עבודה מאוד מאוד שוחק וקשה, וכל היום עובד עם הידיים, ובסוף רואה את התוצר שהוא עושה בצורת יישוב, שכונה או כפר, חש סיפוק אדיר לאין שיעור. אין ספק שהדבר הזה נותן להם המון ידע ויכולת בתחום. זה בטח מגרה להם את התיאבון להמשיך באפיק הזה. אגב, כל השינשינים הפועלים ב'איילים' מתגייסים לצה"ל בכמעט מאה אחוזים ובאחוזים לא פרופורציונליים של שירות קרבי; זו הרמה של החבר'ה האלה שמגיעים אלינו. לעשות שנת שירות ב'מולדת' לא נותן לך רישיון לעסוק בחשמל או במיזוג אוויר או באינסטלציה, אבל אין ספק שכשאתה נמצא עם אנשי המקצוע מסביב ומבוקר עד לילה חווה, רואה, שומע ועוסק בתחומים האלה, זה מאוד פותח את התיאבון, את הסקרנות. זה יהיה מתיימר לחשוב שכולם יהיו בנאים בעתיד אחרי שירותם הצבאי, אבל זו בלי שום ספק חוויה שנרשמת לעוד ארבע שנים קדימה".

השינשין ניר גפן מרמת השרון מספר כיצד נחת ב"איילים" וב"מולדת בנייה": "הגעתי לעמותה הזאת דרך חבר טוב מאוד מהעיר שסיפר לי עליה. תוך כדי המיונים, למדתי יותר על 'איילים', והבנתי מה החזון שלה. זה היה המקום היחידי שענה על הרעיון של ליישב את הנגב והגליל, והיה לי חשוב לעשות משהו פרקטי בנושא, דבר פיזי מבחינה חומרית, של להקים יישובים חדשים או להרחיב יישובים קיימים. אחרי שהתקבלתי לשנת השירות, עשו לי ולעוד כמה חבר'ה שרצו, עוד מיונים לצורך התעסקות כל השנה בתחום הבנייה. עברתי את המיונים האלה, והגעתי לקומונה באשלים עם עוד 14 חבר'ה. התחלנו באחד באוגוסט את שנת השירות וגם את העבודה במפעל".

העבודה מתאימה לציפיות שלך?

"את האמת, זה בול עמד בציפיות; מה שהם אמרו, זה בעצם מה שיש בפועל: אמרו עבודה קשה, וזו באמת עבודה קשה. העבודה מאוד מגוונת, ומשתדלים שכולם יעשו הכל, כדי שנוכל לתפקד בכל זמן: אינסטלציה, חשמל, צבע, שפכטל, קונסטרוקציית גבס, התקנת חלונות, מ-א' ועד ת'".

לגפן לא היה יותר מדיי ניסיון בבנייה, בטרם הגיע ל"מולדת בנייה": "לי אישית היה רקע מאוד חובבני בתחום, ולא הייתה לי שום הסמכה או התמקצעות, אבל כן עזרתי פה ושם לחבר שכן עבד בבנייה. יש כמה חבר'ה במפעל שכן יש להם רקע בתחום; לאחד יש אפילו תעודה של רתך מוסמך ממשרד העבודה, וחלק מתעסקים בתחום הבנייה כבר מקודם. בעתיד, אני רואה את עצמי משתלב בתחום ההנדסה האזרחית, כנראה באקדמיה. אני חושב על זה קצת, אבל כרגע אני מתעסק בהווה, בבנייה עצמה".

מהן התובנות שלך מהעיסוק שלך במפעל?

"אני בא במקור מהמרכז, ושמעתי את כל האמירות על יישוב הנגב. עכשיו, כשהגעתי לפה, ואני כל היום נוסע בין דימונה לאשלים לבאר שבע, ומסתובב בכל רחבי הנגב, אז אני באמת רואה שיש שטחים מאוד גדולים שאינם מיושבים. ואני חושב שכרגע המודל ש'איילים' ו'מולדת' עושים, זאת התיישבות בדרך מאוד יעילה, במטרה לענות על הבעיה הזאת של חוסר ברצף התיישבותי. רוב החברים שלי לא עוסקים בתחום הבנייה, ואני כן חוזר הביתה עם סיפורים מעניינים על שיטות בנייה מתקדמות והעבודה הקשה בנגב בתנאים של החום הכבד, ובעיקר תחושת הסיפוק וההרגשה של מיצוי. בשביל זה הלכתי לעניין".

ולסיום, עמית טישלר , מנהל עבודה ואחראי על הבטיחות ב"מולדת בנייה", משתף בסגירת המעגל הפרטית שלו בחברה: "לפני שנתיים, עברתי שנת שירות במפעל, ואנחנו בעצם הקמנו את יחידות הדיור הראשונות בנקודה ב'מעלה שחק' שבדימונה. עשינו את זה בכל תקופת הקורונה, מהרגע שהיא התחילה, והנחנו בשכונה כמעט 30 מבנים עד סוכות של 2020. ואז התגייסתי לצבא. הייתי לוחם, אחרי זה טבח, ובגלל כל מיני סיבות רפואיות נאלצתי לעזוב, והחלטתי לחזור לעבוד בפעילות של העמותה, אבל דרך 'מולדת', שזו בעצם חברת בנייה חדשה שנוסדה בעקבות שיתוף הפעולה הזה בין העמותה לחברה אחרת. בגדול, כרגע התפקיד שלי כאן הוא הממונה על השינשינים ואחראי על ההקמה של המבנים הבאים, וכרגע לנקודה בדימונה. אני עובד צמוד עם השינשינים, ובגדול משמש כמפעיל שלהם, אני מעסיק אותם, ואחראי על העבודות וההכשרות והבטיחות וכל מה שכרוך בתחום הזה וספציפית בסוג הזה של העבודה".

למה רצית לעבוד במקור במפעל, ומדוע החלטת לחזור אליו בתפקיד ניהולי?

"מי שמגיע להיות שינשין, זה בדרך כלל אחרי שהוא שומע על זה מחברים, ואז אתה הולך למיונים. זה גם היה לי מתאים מבחינת העבודה, כי פחות התחברתי לעסוק בחינוך באותה שנה, מה שרוב שנות השירות מתעסקות בו. אז האמת שיותר עניין אותי התחום הזה של העשייה הפיזית. אחרי שיצאתי מהצבא טיפה מוקדם, רציתי כן להתעסק במשהו שהוא תורם לעתיד כמובן, תורם למדינה, ולפי איזושהי אידיאולוגיה, מאשר ללכת לעבוד נניח סתם בחברת בנייה סטנדרטית שמתעסקת רק ברווח, בוא נגיד ככה. רציתי גם להביא את הניסיון שלי כמי שהיה שינשין, וזה הסתדר טוב, גם מהבחינה שזו עבודה מועדפת בשבילי, עליה מקבלים מענק מהמדינה. יש לי דרך טיפה יותר קלה לתקשר עם השינשינים מאשר כל מנהל עבודה אחר".

מעלה שחק. צילום: באדיבות עמותת איילים

והוא מסכם: "מצד אחד, זה מאוד מאוד שונה להיות מנהל; זו התעסקות יותר עליונה, לא רק בעשייה עצמה ובתכל'ס מה שנקרא, אלא גם בהזמנות רכש ולקבוע עם מדריכה ועם המהנדס, התעסקות טיפה יותר רחבה. ברור שאני גם קצת צריך להתעסק בחינוך עם השינשינים. ומצד שני, כמו שאמרתי לך, אני בכל זאת קצת קרוב אליהם בגיל, ואנחנו מאוד זה בעד זה. צריך לדעת לשלב בין השניים: הצחוקים והכיף וגם לעשות את העבודה; אין מה לעשות, בסופו של דבר, דברים צריכים לקרות, ואנחנו רוצים שהם יקרו. ולכן, לפעמים צריך לשנות את הפאסון. אולם, למזלי נפלתי על חבר'ה טובים שמאפשרים לי את זה. וכשאני מסתכל עליהם, אני באיזשהו מקום רואה את עצמי לפני שנתיים. אני גם מקנא בהם קצת, שהם עכשיו שם, ושהם בסיטואציה הזאת, כולל הלפני צבא והחברים; הייתי בכיף חוזר לזה. הגדרתי לי, לפני שאני יוצא לטיול במזרח או בדרום אמריקה ואחר כך מתחיל ללמוד בשאיפה עיצוב תעשייתי, לסיים איתם מחזור, והבטחתי לעצמי שבסופו של דבר כל ילד שם, שינשין, יידע למה הוא עושה את זה, שזה הכי חשוב לדעתי. וגם שייקח מזה משהו לחיים, כי אני חושב שאלה אמצעים ויכולות שלהרבה אנשים אין אותם. ואני מאוד נהנה מהם, אבל לדעתי הם חשובים בלי קשר לעצמאות".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה