בשבוע שעבר, זה הפך לרשמי; בני אברהם הפך לכוריאוגרף הראשי של סטטיק ובן אל. עם סטודיו פרטי ו-300 תלמידים, הוא מצליח לשלב בין שני העולמות, וחולם על בית ספר לאומנויות משלו.

בני אברהם שגדל בשכונה ג' בבאר שבע מחזיק בסטודיו מצליח עם מאות תלמידים, אבל ברחוב יזהו אותו בעיקר כרקדן בצוות הרקדנים של סטטיק ובן אל. בשנה האחרונה, בחסות הקורונה, אבל לא רק, אברהם לקח הפסקה, והחליט להתמקד בסטודיו שלו ובתלמידים. עכשיו, הוא חוזר לקדמת הבמה, לא כרקדן אלא ככוריאוגרף הראשי ומנהל צוות הרקדנים של סטטיק ובן אל. במלים אחרות, במופעים הקרובים של הצמד, כשאתם תראו אותם רוקדים על הבמה, אתם יכולים להיות גאים שמי שאחראי על כל הצעדים, הוא אחד משלנו.

אברהם רוקד מגיל חמש, כשמיד מההתחלה העתיק אחד לאחד את הקליפים של הזמר הנערץ עליו, מייקל ג’קסון. "כל החיים אני רוקד, אבל לרקוד באופן מקצועי התחלתי בגיל 21", הוא מספר. "אז, נכנסתי יותר לעולם ההיפ הופ. חשבתי שאני יודע היפ הופ, מה שנקרא מייקל סטייל, אבל אחרי זה הבנתי שיש לי הרבה מה ללמוד".

אברהם הגיע מבית גיאורגי, עם פולקלור עשיר, אבל משהו שמאוד רחוק מההיפ הופ. "אבא שלי היה רקדן מקצועי, ממקימי הפולקלור הגרוזיני בדרום, בלהקת 'שלווה', וההורים שלי רוצים עד היום שאלמד באוניברסיטה. אבא שלי תמיד אמר לי שהוא רצה שאלמד ושתהיה לי תעודה, שתהיה לי רשת ביטחון. אני מודה שבהתחלה הוא שכנע אותי, ועשיתי מכינה לעיצוב פנים ואדריכלות, אבל שנייה לפני שהתחלתי, חשבתי על זה, ואמרתי לעצמי: 'רגע, אני הולך ללמוד ארבע שנים, ואני לא ארקוד, זה מאוד אינטנסיבי'. אז חודשיים אחרי זה, החלטתי לפתוח סטודיו לריקוד".

בגיל 22, אברהם מחליט לפתוח סטודיו משלו, החלטה אמיצה למי שבאותם ימים לא היה מוכר. "היו לי חמישה תלמידים, היינו יחד שנה, והיה ממש כיף. בסוף השנה הזו, היו לי לבטים האם לסגור, אבל החלטתי להמשיך, ובשנה השנייה כבר קפצתי ל-30 תלמידים. בסצנת ההיפ הופ הייתי יותר מוכר, מסרטונים שהעליתי, מהרשתות החברתיות, מההרכב שלנו. איכשהו גם התגלגלתי להעביר סדנאות היפ הופ, והבשורה עברה מפה לאוזן. אני לא הבאר שבעי היחיד שעשה סדנאות היפ הופ, אבל למזלי, השם שלי התחיל להתגלגל".

מאז ועד היום, הסטודיו של אברהם עבר הרבה גלגולים: "הסטודיו עבר הרבה תחנות, עד שהגיע להיות פרטי; היינו בכמה שיתופי פעולה, עד שהצלחתי למצוא מבנה פרטי שלי, ששיפצתי אותו מהיסוד, הכל באווירת אמנות הרחוב. צירפתי חמישה אנשי צוות מעולים מעולם ההיפ הופ, עוד מדריכה מהמודרני, מורה מהברייק-דאנס מורה אחר של קפאורה. והיום יש לי קרוב ל-300 תלמידים מגילאי ארבע ועד אחרי הצבא. אני עובד סביב השעון, ממש 24/7, גם בסטודיו, גם במופעי סוף שנה והפקות של אמנים אחרים וכמובן עם צוות הרקדנים של סטטיק ובן אל".

איך עברת את השנה האחרונה, שנה ללא תנועה?

"זו הייתה שנה לא קלה, וזה בלשון המעטה. היא עברה בצורה מאוד כואבת, עד שפתחנו את הבית שרצינו לפתוח שנים. נהנינו ממנו חצי שנה, ואז הגיעה הקורונה. נלחמנו כמה שיכולנו, כי אנחנו יודעים מה זה לאבד ולהפעיל הכל מההתחלה. נלחמנו על זה, כדי שזה יישאר. כל חיסכון קטן שהיה לי, שמתי על המקום הזה. זו הייתה תקופה רעה, אבל לא רציתי לוותר על המקום. הקרבתי דברים, כדי לעבוד רק על המקום הזה. ברגע שפתחנו בחזרה, זה פגע גם מספרית וגם בכושר של הילדים. ילדים נכנעו לבטלנות; כאב לי לראות ולשמוע את זה. ילדים שבאו עם 30 אחוז כושר. אז הוספתי שיעורי כושר, הוספתי על הקיים עוד אימוני כושר, כי אין דבר כזה שהם לא יהיו בכושר. עבדנו חודשיים רק על כושר וסיבולת ופה ושם כוריאוגרפיה מהיסוד. המבחן האמיתי לדעת אם עומדים בזה היה ביוני האחרון, כשהודיעו לנו שיש תחרות שבוע לפני שהיא מתחילה. שאלתי 42 תלמידים אם הם רוצים לנסות, ואז במשך שבוע שלם, עבדנו המון, כדי להיות מוכנים. זה השתלם, כי שתי קבוצות הביאו שני גביעי גרנד פרי. האושר שלי לא היה הגביעים, אלא ההוכחה לילדים וגם לעצמי שאפשר. גם אני נפלתי במוטיבציה להכין ריקודים. אתה בנאדם יוצר שרגיל להיות בתנועה, ואז אתה עוצר הכל, גם המחשבה והיצירה עוצרת. וזה הוכיח שאנחנו עדיין יכולים לעשות".

כאמור, בשנה האחרונה, אברהם כבר החליט שהוא עוזב את צוות הרקדנים של סטטיק ובן אל, עוד לפני שהקורונה הגיעה והשביתה את הכל: "בפברואר, ממש לפני תחילת  הקורונה ומסיבות אישיות, הרגשתי שאני קצת מאבד את הבית שלי, את הסטודיו. החלטתי לקחת צעד אחורה מסטטיק ובן אל ובכלל מעולם הבמה, ולהשקיע בילדים האלו. לתת להם את הבמה. עזבתי את סטטיק ובן אל, עם הרבה כבוד ועם הרבה הערכה לצמד. השם שלהם עזר לי להתפתח, ובחיים לא אשכח או אהיה אדיש לזה. עד אפריל האחרון, הייתי בחוץ. ואז, קיבלתי טלפון מ'גאגא בוקינג' שאמרו שהם רוצים שאחזור לצמד, הפעם כמנהל הצוות והכוריאוגרף הראשי. אמרו לי: 'תבנה לעצמך את הצוות, ואם אתה יכול להחזיר את הקאסט הקודם איתך, זה יהיה עוד יותר מעולה'. עם הרבה טלפונים למצוא את אותם האנשים, זה צלח. לשמחתי, כולם רצו לחזור, והיו ממש בעניין. מהר מאוד ישבתי יחד עם דור גל שזה הדיג'יי של ההופעות, ובנינו הופעה חדשה. מופע חדש, ממש גרסה מחודשת. ישבנו על ההופעה ימים שלמים, מהבוקר עד הלילה, בניסיון לקחת את השירים מ'הי-וטיוב' שכולם מכירים, ולהפוך אותם למופע של סטטיק ובן אל. יצרנו מופע חדש, ושנינו 'עפים' עליו. גם הצמד מאוד מתחבר אליו. הופענו לפני שבועיים בפעם הראשונה ביחד מחדש. טבילת אש ראשונה בהופעה של ליאור נרקיס, שאירח אותם ב'לייב פארק תל אביב'".

איך זה עובד מבחינת הלו"ז?

"מרבית החזרות קורות אצלי בבאר שבע. הרקדנים מחשבים זמני נסיעה, ואם אני צריך לנסוע למרכז לחזרה, אני מגיע לחזרה, אבל אני נמצא יותר כאן היום, וזה הפיתרון שלי. ידעתי שזה לא יבוא טוב תמיד ולפעמים לא יסתדר, אבל אמרתי לצוות שאין לחץ: 'כל פעם שתגיעו לכאן נהיה שש שבע שעות, והחזרה תהיה יעילה'. החזרות ארוכות, אבל יעילות מאוד. לפני המופע, הייתה לנו חזרה של 12 שעות, עם שתי הפסקות של שעה. 10 שעות שאנחנו רק רוקדים. אני מנסה להיות כמה שיותר מוכן לחזרות, והצוות מדהים ופותר איתי כל בעיה, לפעמים גם כוריאוגרפית. אני אוהב לשמוע דעות של אחרים, וכל הצוות קיים ומונע בידי רקדנים שכל אחד מהם הוא כוריאוגרף. אני אוהב לשאוב רעיונות מכולם. כמובן שלסטטיק ובן אל יש לו"ז עמוס, וכשמצליחים לתפוס אותם, לא משנה מתי, איפה ואיך, אז אנחנו עושים חזרה יחד. זה יקרה במרכז, כי סטטיק מהצפון, בן אל גר במרכז, וזה הרבה יותר פרקטי לכולם".

צילומים: rudy benzaki

על המסך נראה שיש בין שניהם חברות אמיתית. זה באמת ככה?

"אני חושב שהם ההגדרה המושלמת לאחים, כי בין אחים אתה יכול להתהפך על הבנאדם, לכעוס, לאהוב ולשנוא ולא לדבר איתו יום שלם, אבל אין סיכוי שבסוף יום, לא תבדוק מה קורה לו, כי אתה אוהב, כי אכפת לך ממנו, ואתה חייב להיות שם בשבילו. בהתחלה, הם היו חברים למקצוע. אחרי זה היה בונדינג מגניב, אבל היום זה לא רק המותג סטטיק ובן אל; הם ממש אחים אחד לשני, הם אחד בשביל השני שם. בכל מקום אתה רואה את זה. זה הקסם שלהם".

והאמנת שהם יפרצו גם ברמה הבינלאומית?

"זה יישמע מצחיק, אבל כשהם התפרסמו, הייתי בטוח שבגלל שהם מוציאים סינגלים, זה מתישהו ייגמר. אמרתי את זה סינגל אחרי סינגל, ומתישהו הפסקתי להגיד את זה. הם הוכיחו שאפשר לסובב את הגלגל בצורה השנייה. הם המציאו משהו חדש. הסינגל הראשון שלהם היה לפני שבע שנים, ומאז הם רק גדלים יותר. הם הוכיחו שהם לא ז'אנר חולף. אם אתה שואל אותי, בעוד 40 שנה קדימה, יגידו שהם קלאסיקה ישראלית. אנחנו חיים בעידן שבו הקלאסיקה של סטטיק ובן אל התחילה. הם לא מכונת להיטים, הם מכונה שמתחדשת כל הזמן, והם מביאים את הטון החדש, ויוצרים רף מסוים, ככה הם נשארים בטופ".

עם סטטיק. צילום: פרטי

איך הייתה החזרה לעבודה של הצוות המקורי?

"כשחזרנו לעבוד, היה את החשש שהייתה שנה וחצי של נתק, והם התקדמו. זה כמו זוגיות; אתה לא יודע מה קורה עם הצד השני. אני זוכר את העבר ומפחד מההווה, אבל הרבה לא השתנה, הצחוקים אותם צחוקים, הגעגוע הוא אותו געגוע, והחיבוק של החברים לכולם הוא אותו הדבר. יש תחושה שחזרנו הביתה, גם להם וגם לרקדנים".

יוצא לך להסתכל אחורה ולראות מה עברת עם השנים?

"את האמת, לפעמים זה עדיין לא נתפס לי. במקום כלשהו, אני עדיין הילד הקטן משכונה ג' ואותו ילד שבבית הספר אמרו שלא יהיה לו עתיד. יש עדיין את האדם הפשוט והלא מוצלח בפני עצמו מבפנים. לפעמים, אתה מרים את הראש ורואה מה יצרת מכלום, מחלום שהיה לך כילד, ואתה אומר: 'רגע, אני כבר לא הילד הקטן משכונה ג". המטרה שלי היא להנחיל את זה בכל התלמידים שיש לי, שאם אני הצלחתי, למה שהם לא יצליחו".

נשארו עוד חלומות?

"בטח. דבר ראשון בא לי לעשות הפקות ענק, לא רק בארץ, גם בחו"ל. להיחשף לקהל רקדנים ואמנים מחו"ל. יש לי חלום להיות שופט בתוכניות ריאליטי של עולם הריקוד, של כישרונות, וגם להשתתף ב'מרוץ למיליון'. החלום הגדול שלי זה להקים את הבית שאני חולם עליו, שזה בית ספר לאמנויות שיהיה הראשון מסוגו בארץ שנותן לילדי שוליים שלא הצליחו בבית הספר להצליח בעולם עם הכישרון שלהם. אין ילד בלי כישרון. אני רוצה לתת לאלה את הבמה. זה החלום הכי גדול שלי".