מגזין

"העוטף זה הבית שלי"

מגזין10 ביוני 2021    15 דקות
0

במונולוג אחד בשידור חי במהלך מבצע "שומר החומות" הפך אלמוג בוקר, כתב חדשות 13 ותושב עוטף עזה, לסמל של העוטף. בראיון הוא מסביר מדוע היה טעון כל כך, למה משפחתו עזבה את העוטף בתחילת המבצע וכמה קשה העבודה של כתב חדשות בדרום.

"העוטף זה הבית שלי"
צילום: באדיבות חדשות 13

מבצע "שומר החומות" אומנם מאחורינו, אבל אדי המבצע הצבאי וסימני השאלה לגבי העתיד בעוטף עזה ובדרום עדיין איתנו. מי שהפך לסוג של סמל המבצע, בטח בכל מה שקשור לעוטף, הוא הכתב והמגיש של חדשות 13 בדרום אלמוג בוקר, תושב העוטף, שמונולוג אחד שלו סימל את התחושות של תושבי העוטף במשך 20 שנה.

בוקר, כאמור כתב חדשות 13 בדרום, גם מגיש תוכנית יומית בערוץ. באמתחתו לא מעט מבצעים צבאיים, אותם סיקר באופן שוטף, עם השנים: "לא היה ספק אם יהיה ירי, זה היה ברור שזה יגיע, אבל העיתוי לא היה ברור; לא ידענו כמה אנחנו קרובים לזה. 24 שעות לפני, כבר היה לי ברור שזה עניין של ימים או שעות עד שתהיה הסלמה. בשעות הצהריים של אותו היום, כבר אמרתי לאשתי לנסוע עם הילדים, כי היה לי ברור שזה עניין של שעות. בשונה ממה שניסו להציג לכל אורך הדרך בכל אמצעי התקשורת, ש'חמאס' לא מעוניין בהסלמה, מי שהיה בעוטף בימים האלה הבין ש'חמאס' רוצה הסלמה, והיה ברור שהוא רוצה לשים את ירושלים במרכז. לא ידעתי שיהיה ירי לירושלים, אבל ידעתי שיהיה ירי מסיבי מעבר לגבולות העוטף".

בוקר מדגיש שתושבי העוטף הפכו עם השנים לסוג של פרשנים צבאיים מטעם עצמם: "תושבי העוטף חיים את הסיטואציה הזו 20 שנה. הם יודעים יותר טוב מכל פרשן וכתב מתי זה מגיע ובאיזה מינון. לדוגמה, בשעה 4, אמרו לתושבים שיהיו בכוננות שבשעתיים הקרובות 'חמאס' עלול לירות. אנחנו מורגלים פה ל-15 שניות, ושעתיים זה המון זמן. התושבים לא צריכים הכנה. חלק גדול מתושבי העוטף נמצאים עם מזוודה מוכנה, לא מחכים לאולטימטום של 'חמאס'. מבחינתי, הדבר היחיד שאני עשיתי זה לא לעבוד באולפן; אמרתי שאני נשאר פה, ולא הגשתי את התוכנית, כי ידענו שזה צפוי לקרות. זו גם הסיבה שהמשפחה הייתה מוכנה לצאת".

בוקר הוא כידוע, תושב זיקים, ובמשך 11 ימי המבצע הוא לא ראה את אשתו ו-3 ילדיו שעזבו את העוטף כאמור, כמה שעות לפני תחילת המבצע: "כל משפחה לוקחת את זה בצורה שונה; יש כאלה שמעדיפים לחיות עם זה, ויש כאלה שלא מסוגלים לשאת סבב הסלמה של 20 רקטות ביום, שלא לדבר על 200", הוא מדגיש וממשיך: "המשפחה שלי היא מסוג המשפחות האלה שלא משנה אם הסבב הוא ארוך או קצר, אם זה 10 או 200 רקטות ביום, הם לא שם. קשה לי לספור את מספר הפעמים שהם יצאו מהבית. גם בסופ"ש שקדם לאירוע הזה, היו 40 רקטות, והם לא היו פה. הם נסעו ממש ברגעים הראשונים שזה התחיל, וההחלטה בבית היא לצאת מתי שזה מתחיל, גם אם זה ב-4 לפנות בוקר. החלטנו שהכי נכון לילדים לא להיות שם כשזה קורה. הילדים יודעים למה הם יוצאים מהבית. הגדול שלי בן תשע וחצי והקטנים בני שבע וחצי, והם מבינים, הם שואלים שאלות. אנחנו גם נעזרים במרכז 'חוסן'. אני יכול להעיד על עצמי שהלכתי למרכז 'חוסן', כדי לקבל כלים איך להסביר לילדים את הסיטואציה וגם כדי לתווך את המציאות. במשך שנים, שיקפתי להם תמונה ורודה של המצב, אבל באיזשהו שלב הפנמתי שזה שם, והילדים חווים את זה. הם מרגישים את זה כל הזמן, אז אנחנו משתפים אותם. גם כשהיה את החיסול ב-4 לפנות בוקר, הערנו אותם, והסברתי להם שישראל פגעה בבן אדם שאחראי לזה שאנחנו לא ישנים בגללו, ועכשיו ירצו לפגוע בנו".

מצד אחד, משפחתו של בוקר עזבה את העוטף, אך מהצד השני לבוקר היה חשוב להישאר: "קודם כל, זה התפקיד שלי; אני כתב של העוטף בחדשות 13, אבל אני גם רואה את זה כשליחות. אני שם תמיד, לא משנה אם זה אירוע נקודתי של ירי של רקטה אחת או אם זה מבצע צבאי. האחריות שלי היא להעביר את המציאות בעוטף, ולעתים אלה אירועים שלוקחים הרבה זמן. אז אני שם, לא פוגש את הילדים, ונותן את כל כולי להביא את המציאות של החיים בעוטף למי שלא כאן. אני בעיקר מכוון את הדברים למקבלי ההחלטות שמתעלמים מהעוטף הרבה שנים. אני רוצה להראות להם את המציאות כאן כמו שהיא, גם אם הם לא אוהבים לשמוע אותה, גם אם הם חושבים שאנחנו מגזימים, ואנחנו לא. בתקופות מסוימות, החיים כאן בלתי נסבלים, ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב להוציא את זה החוצה, כדי שאנשים יבינו".

ואיך מתמודדים עם הגעגוע? לא ראית את המשפחה 11 ימים.

"אין ייחודיות לי או לאבא אחר שנפרד מהמשפחה לתקופה; הוא מתגעגע, נקודה. מה שכן, הרבה יותר קל לי כשהם לא נמצאים, ואני יודע שטוב להם. יש להם אימא מדהימה שנותנת לי לעשות את העבודה שלי, ומצד שני דואגת להם כדי שיהיה להם הכי קל שאפשר".

למה אתה לא קם פשוט ועוזב?

"אשתי רוצה לעזוב את העוטף. אין פה בכלל סימני שאלה. אני זוכר את היום הראשון שחווינו את המציאות פה. זו גם הייתה הנקודה שהיא אמרה שהיא רוצה לעזוב. היה 'צבע אדום', כשהוצאנו את הילדים מהגן, וזה רגע אחד שלא עוזב אותה. זה רגע אחד שהחרדה תופסת אותך. קשה לנו, אני לא אשקר. היא חושבת על טובת הילדים. מצד שני, יש אותי, ויש לנו שיח מורכב על הנושא, כי לי קשה לעזוב את העוטף. אני לא הגעתי לפה ממניעים אידיאולוגיים. גדלתי בבאר שבע, ואני מאוד אוהב את העיר, אבל היום, אני בעוטף בגלל אידיאולוגיה. הכוח שלנו זה שאנחנו נשארים וממשיכים בחיים, למרות מה שמנסים לעשות. 'החמאס' מנסים לעשות פה מלחמת התשה, ואני מרגיש שהניצחון שלנו זה שאנחנו שם, אבל אני מבין שבסופו של דבר, וזה גם הסיכום בינינו, ברגע שאשתי תגיד 'די', שהיא לא יכולה יותר, ובעיקר כשהיא תרגיש שהדבר הנכון לילדים זה לא להיות בעוטף, אנחנו נעזוב; אני נקרע מזה כל הזמן".

עם המשפחה. צילום: פרטי

בוקר הוא אחד הכתבים "הזמינים" ביותר שיש. כל רקטה, כל דיווח, גם אם מדובר ב-3 לפנות בוקר, הוא תמיד יהיה בשידור. התמונה הזכורה ביותר שלו ממבצע "צוק איתן" הייתה כאשר הוא דיווח מביתו, תוך כדי שהוא מגהץ חולצה, רגע לפני שעלה לשידור. אז איך הוא עושה את זה? מסתבר שבוקר הפך את ביתו לסוג של אולפן משדר, הזמין בכל רגע נתון: "בסוף 'צוק איתן', הבנו שגם ככה כל מה שקורה, קורה ליד הבית שלי. ואחד הקשיים בטלוויזיה זה שיש עניין קריטי לטיימינג; עד שמחכים לצלם שיגיע, האירוע לפעמים כבר לא קיים. היה לי רעיון שיהיה לי סיב אופטי בבית, ואני אעשה את העבודה לבד. התחלנו את זה ראשונים, ובסוף 'צוק איתן' היתרון הגדול היה שכל פעם שקרה משהו, לא משנה מתי, אתה שם. להיות באותה שניה בשידור, זה הבדל עצום. לראות מישהו בעוטף שמדבר על זה במקום מהאולפן או בטלפון. מאז, אנחנו עובדים ככה; יש לי מצלמה בבית, והיא ממוקמת בחוץ. כשיש אירוע, אני מרים את המצלמה, ועולה לשידור. ביום זה יותר פשוט, כי יש אנשים במערכת. בלילה יש כונן, אבל אין מגיש שיושב 24 שעות, ושדרגנו את העניין והגענו למצב שאני יכול לנהל שידור מהבית; אני עולה לבד מהבית, מציין שזה מבזק ככתב, עד שמגיע מגיש לאולפן. אתה מגלה מה זה עושה לאנשים, פעם אחת לאלה שחיים פה שאתה נותן להם במה בכל רגע נתון, וגם לאלה שלא גרים פה, ומיד מדליקים טלוויזיה. אני מקבל את התגובות כמה זה חשוב לאנשים לקבל את הדיווח בזמן אמת. בגלל זה, לאורך כל המבצע, התעקשתי לעלות מתי שצריך. אמרו לי במערכת, 'תישן לילה שלם', אבל ניסיתי להבהיר לאורך כל המבצע, שלצורך העניין כשפוגעים לך בבית, אתה לא תעצום עין. זה הבית שלי, העוטף זה הבית שלי, ואני לא יכול לקחת הפסקה של כמה שעות".

צילום: רונן אקרמן

כאמור, בוקר הפך לסמל העוטף, במהלך "שומר החומות", וזה קרה בעיקר בגלל מונולוג אחד, שיצא מהבטן, בשידור חי אל מול המצלמות: "אי אפשר להכין דבר כזה; גם אם הייתי יושב ומתכנן את הטקסט במשך שבועות, זה לא היה יכול לעבוד. זה היה אמיתי, זה חייב להיות אותנטי. גם הפנייה של תמר הייתה בכלל לדיווח על יירוטים מעליי. מה שהטריף אותי זה שרביב דרוקר דיבר על כך שמיצינו את המבצע הצבאי. כשאתה יושב בעוטף, ואתה מבין מה זה אומר לעצור את המבצע, לא יכולתי יותר לשאת את העובדה שאנשים לא מצליחים להבין את המשמעות. אין לי כעס על אף אחד במערכת, כי באמת רק מי שחי פה יכול להבין את זה. הביקורת שלי היא לא על אנשים שלא חיים בעוטף; גם אנחנו פה, כשיש אירוע בגזרה הצפונית, אנחנו לא עוצרים את החיים שלנו. אין לי ציפייה שאנשים במרכז או בבאר שבע יעצרו את החיים, כי יש ירי לעוטף. הביקורת היא על מקבלי ההחלטות שנטשו את העוטף, ואני מקווה שזה ישתנה. לא הייתה שם אמירה פוליטית; הצגתי עובדות. לא תפסתי צד, ולא אמרתי משהו שהוא רחוק מהאמת. הצגתי את העובדות של החיים בעוטף ומה המשמעות של סיום המבצע ככה. אין שום הבדל אם יורים על הבית של איציק מעוטף עזה או יורים על הבית של משה בתל אביב. אתה לא יכול להגיד לתושבים בעוטף: 'אתם סוג ב"; זה לא עובד ככה. בסוף, יש לך חובה כלפי האזרחים שלך בכל מקום בארץ".

מה הרגשת כשהמונולוג הזה הפך אותך לסמל?

"אני לא יודע אם הפכתי לסמל. אני כן יודע שהתושבים בעוטף הרגישו בפעם הראשונה שיש מי שצועק את הצעקה שלהם. זה לא שאני לא אומר את הדברים הרבה זמן, אבל כשזה בא מהבטן, המסר עובר לא רק לאנשי העוטף. היו לי, בהערכה גסה, 10,000 תגובות ב'אינסטגרם' האישי. עברתי אחד אחד, ועניתי כמעט לכולם. האנשים הבינו בפעם הראשונה מה קורה פה. לא מעניין אותי להיות סמל, מעניין אותי שאנשים מבינים ומפנימים מה זה לחיות בעוטף עזה. אנשים שלא מפה הרגישו את הפחד, ויחד עם המונולוג הזה ראו את הדברים בצורה שונה. אנשים אמרו: 'אלמוג, הערת אותנו'".

ואתה מאמין שדברים ישתנו?

"אני לא יודע. צריך לבחון את זה. מצד אחד, ראש הממשלה בנאום הפסקת האש אומר שהתושבים בעוטף חיים בגיהינום. מעולם, הוא לא השתמש במונח הזה. מצד שני, אני אומר: 'בואו נמתין'. בשעה האחרונה שלפני הפסקת האש נסעתי משדרות לזיקים. זיקים הייתה סגורה בכל מקום, והייתי צריך לעשות מעקף. מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה 7 – 8 דקות כשמעליי רקטות מתעופפות, והמטוסים קיבלו הנחיה לתקוף רק אם יהיה ירי לתל אביב, כדי לא לסכן את הפסקת האש. אז אם בסוף זה מה שיישאר, אבוי לנו. האמירות השתנו, ואני מקווה שזה לא ייגמר שם".

בשנה האחרונה בוקר גם הפך לאושיית רשת; בעמוד ה"אינסטגרם" שלו הוא מעדכן באופן שוטף על כל האירועים החדשותיים: "היום, הצעירים נמצאים ב'אינסטגרם'. התחלתי עם עדכוני קורונה ב'אינסטגרם', וקלטתי שיש אוכלוסייה גדולה שלא חשופה לחדשות, והם חיים במקום אחר; הם חיים בתוך ה'אינסטגרם', ולא מכירים שום דבר חוץ מזה. הם מתעדכנים רק דרך ה'אינסטגרם'. כשהבנתי את זה ואת הכוח העצום של זה, הרגשתי כמה זה חסר, והחלטתי שאני הופך את הסטורי שלי לעדכוני חדשות. זה מדהים לראות כמה זה חשוב לאנשים".

לבוקר היה חשוב לתת את הדעת על שני נושאים נוספים, לאו דווקא כאלה הנמצאים בליבת החדשות, ועליהם אגב, כתב גם ברשתות החברתיות. הסוגיה הראשונה היא הסדרה "בני אור", של אלעד ביטון וגיא בלילה מבאר שבע. בוקר, איך נאמר, פחות התחבר לסדרה; בפוסט שכתב ונפתח במשפט "אל תתנו לילדים שלכם לראות את 'בני אור'", הוא מסביר מדוע, לדעתו, הסדרה עושה נזק: "הסיפור הזה בא אחרי שבשבוע שעבר ילדים בני 10 מדימונה נכנסו לבית ספר, הרסו, גנבו ועשו את הצרכים בבית הספר, ובחקירה אמרו שהושפעו מ'בני אור'. קיבלתי עוד שני מקרים כאלה, ואז בא הסיפור של ניסיון הרצח באשקלון. אני לא יודע אם יש קשר לסדרה, אבל רצף האירועים ביחד, ואחרי שצפיתי בסדרה, הביאו אותי למקום שאמרתי שלא יכול להיות שילדים מתחת לגיל 16 יישבו ויצפו בסדרה. מספיק בפרק הראשון שאין שם רגע אחד שאין שם קללות, שאני לא מוציא מהפה שלי, דקירות, ילד שרואה איך דוקרים את אבא שלו מול העיניים שלו. הדבר הזה פתוח לכל אחד ב'יוטיוב', בלי שאף אחד פותח את העיניים. אין לי שום דבר נגד היוצרים; אני מעריך אותם, ואני חושב שאחד הדברים הטובים שיש בסדרה זה שחקנים מהפריפריה, ואני בעד להפריח את הפריפריה, אבל אני אומר להורים: 'אל תתנו לילדים לראות את הסדרה'. הבן שלי שמע על הסדרה מחברים, ואמר לאשתי שהוא רוצה לראות אותה. אשתי ראתה ואמרה לו: 'לא'. לא לכל ילד יש את המודעות, ואנחנו ההורים צריכים להיות ערניים".

זה לא קצת נאיבי, כשהכל חשוף היום בכל מקום?

"אין לנו דרך לשלוט, זה נכון, אבל מה שהכי בעייתי בסדרה הזו זה שמי שמשחק את המשחק הם ילדים, והילדים האלה, אחרי כל הדקירות והסמים, יוצאים גיבורים, והם לא הדמות להערצה לילד בגילאים האלה. בימים האחרונים, אני מקבל הודעות ממנהלים ששמעו שיח על 'בני אור', ואומרים לתלמידים שלהם לא לראות אותה".

בוקר היה גם הכתב ש"פוצץ" את פרשת דור מיכה ועומר אצילי, פרשה שאומנם נסגרה מחוסר אשמה, אבל השאירה כתם מוסרי, וגרמה לשניים לעזוב את מכבי תל אביב. עומר אצילי חזר בינואר האחרון למכבי חיפה, ועזר לה לקחת אליפות, כשהשמועות מדברות על הגעתו של דור מיכה לקבוצה של אלונה ברקת: "הבעיה שלי זה שדור מיכה ועומר אצילי עד לרגע הזה, לא התנצלו כלפי הנערות, למרות שגם הם מבינים היטב שגם אם לא היה עניין פלילי, היה משהו מוסרי. הם לא טרחו להתנצל. אני אומר דבר מאוד פשוט, גם אם לא ידעתם, לא הבנתם בזמן אמת, לא יכול להיות שאחרי שהבנתם שמדובר בילדות פחות מ-16, לא תתנצלו בפני הנערות האלה, לא תיקחו את האחריות על המעשה הלא ערכי שעשיתם, ותשלמו את המחיר על זה. אתם דמות לחיקוי והערצה, ילדים רוצים ללכת עם החולצה שלכם, להיות כוכבים כמוכם; לפני שאתם כדורגלנים, תהיו בני אדם. כל כך הרבה זמן וכל כך קשה לכם לכתוב מכתב, לבוא ולהרים טלפון למשפחות ולהגיד: 'טעינו בשיקול הדעת'? קשה לעבור בבתי הספר ולהסביר? אני לא מסוגל לקבל את זה. אמרתי את דעתי לאלונה לא פעם, ומבחינתי כל עוד דור מיכה לא יתנצל, אני לא ארצה לראות אותו בהפועל באר שבע. אם אלונה דיברה על ערכים וחינוך, זה ההיפך הגמור מחינוך. דרך הטיפול שלה במקרה ז'וסוואה האחרון זה חינוך,, להראות שהערכים חשובים יותר מכל כישרון, גדול ככל שיהיה".

 

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה