לילך עמי אמסלם היא אחת מאותם האנשים שמצליחים לחייך בכל סיטואציה. אמסלם, (40) מבאר שבע נשואה ואמא לשלושה ילדים, יזמת, יוצרת ובעלת המותג "לילך בידור והפעלות". מבחינתה, המשחק והצחוק היו טבועים אצלה מאז ותמיד: "מאז שהייתי ילדה הייתי שחקנית, ילדה מצחיקנית. הייתי לוקחת לאמא שלי את נעלי העקב, שמלות, כובעים וממציאה דמויות מול המראה. בתיכון למדתי במקיף ו' בעיר, במגמת תיאטרון. מפיק מוכר נתן לי הזדמנות וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלי להופיע מול קהל על במה. התאהבתי בזה מהרגע הראשון, שיחקתי בהצגת ילדים 'מלך החיות' והופענו בכל הארץ. קיבלתי את התפקיד הראשי, שיחקתי את הדמות של האריה שהופך מפחדן לאמיץ הודות לחבריו חיות היער שעוזרים לו להאמין בעצמו וביכולות שלו. זו הייתה תקופה נהדרת מלאה בחוויות. גם כנערה הייתי הבדרנית בחבר'ה, זו שתמיד מארגנת מפגשים חברתיים ומפיקה את המסיבות הכי שוות. בצבא שירתי במחסום ארז כבקרית גבול ובנוסף לתפקיד הזה היה לי תפקיד נוסף, מש"קית חינוך של הבסיס, ארגון ימי כיף לחיילים, הכנת טקסים מכובדים וכל מה שקשור להווי. לאחר שהשתחררתי מהצבא התקבלתי לאחד מצוותי הבידור הבולטים  באילת, הצוות של אבי טנג'י. הייתי שם כשנתיים, אולי התקופה היפה בחיי. מאשת צוות הפכתי למנהלת וניהלתי את החברים שלי שזה היה סופר מאתגר אבל הכל תמיד היה ברוח טובה ובאהבה אדירה לקהל, ליצירה ולבמה".

ב-2004 היא סיימה את הטיול הגדול שלה במזרח וכמו כל צעיר התחילה את הפרק האקדמי שלה כשתמיד ידעה שהכל זה רק עוד צעד להגשמת החלום שלה: "פתחתי את העסק שלי, תחילה כ 'לילך הליצנית' ואחרי זה 'לילך בידור והפעלות' ובדרך היו גם קשיים. היה משבר אישי משפחתי ששבר אותי וריסק אותי לגמרי. אבא שלי, שהיה עבורי עולם ומלואו ותמיד האמין בי ודחף אותי לעשות מה שאני אוהבת, נפטר. הוא היה רק בן 60 וכולם חשבו שהוא אחי הגדול, תמיד היה נראה צעיר לגילו, גם באופי.  הוא נפטר ממחלת הסרטן אחרי שלוש שנים שנלחם בה באומץ. כשזה קרה משהו מת בי. משהו ממני הלך איתו. לא ידעתי איך ממשיכים מכאן? איך מחייכים, איך צוחקים ומצחיקים? בשנה הראשונה לאחר לכתו בקושי יכולתי לעבוד ומבחינה כלכלית העסק היה על סף סגירה".

אז מה השתנה?

"לא יודעת איך, אבל משהו השתנה בי. אני מאמינה שהוא שלח לי כוחות כי הוא ידע כמה אני אוהבת את מה שאני עושה. לאט ובנחישות גיליתי בעצמי כוחות ותעצומות נפש להתמודד עם החיים בלעדיו. פתאום גיליתי שהעבודה שימשה לי מקלט, מקום מסתור מהבכי והכאב. ועם הזמן זה כמו פצע שמתאחה אבל תמיד נמצא שם ולמדתי לחיות איתו. הבנתי שהשמחה והצחוק מרפאים. זו לא קלישאה כשאומרים שצחוק טוב לבריאות.  לפני שלושה שבועות ציינו תשע שנים למותו והגעגועים אינם מרפים. כילדה וגם כאדם בוגר הוא תמיד האמין בי ודחף אותי לעשייה, לעשות את הכי טוב שלך ולשמוח בחלקך. כזה הוא היה וכזו אני. העבודה שלי חייבה אותי 'ללבוש' חיוך כל בוקר וזה נתפס על הפנים וזה  גם ממכר ומי בכלל רוצה להיות עצוב כל היום?  העבודה לימדה אותי שלמרות שהחיים הם כמו מטוטלת פעם למעלה ופעם למטה, אם שומרים על הנפש  וממלאים אותה באהבה, בעשייה מתוך אמונה וחדווה זה מחזיק אותך בבאלנס מסוים. אני חושבת שהעבודה הצילה אותי והיא ממשיכה להציל אותי גם בתקופת הקורונה הקשוחה".

אמסלם לא ויתרה והחליטה להמציא את עצמה מחדש. אותה גברת בתוספת אדרת אחרת: "התחלתי להמציא את עצמי מחדש. התחלתי לשבת ולכתוב רעיונות, בתוצר הסופי נולדו שני פרויקטים חינוכיים ומדהימים. הראשונה היא סדרה 'עולם התנועות של לילך', סדרה לילדים בגילאים צעירים שבה אני מככבת כלילך הדמות הכיפית, הספורטיבית  שבאה ללמד את הילדים להתעמל ולהתנועע, לשחק, ללמוד וליהנות. בסדרה 5 פרקים קצרים של כ-15 דקות ובכל פרק פעילות אחרת שבה לומדים משהו חדש. זה כיפי מרענן וזה הכי קל ונוח למשתמש. במקביל המצאתי וייצרתי משחק חדש, עולם התנועות שכולל קופסת קלפים ומשטח רצפתי נלווה. המשחק מותאם לילדים מגיל 3 ומעלה. יש בו למידה מהנה והוא מפתח כישורים חברתיים לצד כישורים תנועתיים החשובים להתפתחות הבריאה של הילדים. המשחק מיועד לגננות, למורים לתנועה, למפעילי חוגים ולכל מי שעוסק בתחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. אז אני יכולה להגיד שיצאו גם דברים טובים מתקופת הקורונה. לרגע יכולתי לעצור, לנשום, ליצור ולהפוך מחשבה ורעיון לתוצר ממשי ומקצועי".

אמסלם מקווה שהקורונה והמשברים מאחורינו והיא תוכל להמשיך להעלות חיוך על פניה ועל פני אחרים: "יש תחושה של התחדשות והתרגשות. זה מרגיש שאנחנו אחרי המשבר, שהמגיפה בדעיכה ואוטוטו תיעלם מחיינו. אני מחכה ומצפה לחזור לעשייה, להפעלות, להפקות ולכל הרעיונות המטורפים והמיוחדים שיש לי בראש ובא לי להגשים. המסר שלי הוא להביט תמיד דרך משקפיים וורודים, להיות אופטימיים, וכמו במילות השיר של שלום חנוך, 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.