אחד מענפי הספורט המוכרים ביותר בחודשים האחרונים הוא דווקא שחמט. איך זה קרה? הרבה בזכות הסדרה "גמביט המלכה" ב'נטפליקס' שהכניסה צופים רבים אל הקרביים של משחק השחמט. מי ששמחה על הזרקור על משחק השחמט היא יוליה שווייגר (26) סטודנטית להנדסה כימית ב-sce  המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון בבאר שבע.

שווייגר, ילידת אוקראינה, עלתה ארצה לפני כ-10 שנים. היא החלה לשחק בחוג שחמט כבר בגיל 5, בהשפעת הוריה, השחמטאים החובבים: "פשוט ראיתי שהם ישבו אחד מול השנייה, חשבו על משהו משותף, ועשו צעדים. הייתי סקרנית להבין מה הם עושים, למה הם עושים. בהתחלה, זה היה יותר צעצוע בשבילי, ואז התחלתי ללמוד מה הם עושים, מה הרעיון במהלכים, ולמה בכלל משחקים שחמט? זה מאוד עניין אותי. היו חוקים של המשחק, ואז משחקים אחד נגד השני, וגם צריכים לחכות לצעד של היריב; אתה עושה מסע, ואז מחכה שהיריב יענה לך, ואתה צריך לחשוב כמה צעדים קדימה. אלה דברים שאתה מתעניין בהם".

שווייגר מספרת כי לפני השחמט עוד ניסתה חוגים של ריקוד ושירה אבל הבינה שהשחמט זה בשבילה: "כשהייתי קטנה, השתתפתי גם בחוג של ריקודים וגם הייתי בחוג של שירה, אבל הרגשתי שהכי מעניין בשבילי זה לנסות להיכנס לראש של היריב, ולהבין מה הוא חושב, למה הוא חושב. יש בנות שאוהבות ריקודים, כי זה יותר יפה ויותר אסתטי. אני חושבת שזה תלוי בבן אדם, למה הוא יותר נמשך".

העניין שלה ב"משחק המלכים" הביא את שווייגר להשקיע הרבה מעבר לפעילות הרשמית: "לא הסתפקתי רק בשעות של החוג, ורציתי לעשות את זה באופן יותר מקצועי. אז, תמיד הייתי לומדת גם בבית אחרי האימונים; היו לי אימונים פעמיים בשבוע כשהייתי בת 6, והייתי חוזרת הביתה, ועדיין ממשיכה ללמוד שחמט כל יום. לכן, גם התחלתי להשתתף באליפויות אוקראינה; זה לא היה מעניין אותי להיות הכי טובה בעיר, רציתי להיות הכי טובה במדינה, וכדי להגיע לרמה של אליפויות מדינה ולא עיר, צריך להתאמן מול אנשים יותר חזקים שהם ברמה יותר גבוהה וגם יותר מבוגרים ממך. ולכן, הקבוצה שלי לא הספיקה, והתחילו להעביר אותי לקבוצות יותר חזקות, כך שאוכל לעלות ברמה ולהגיע להישגים".

כן, אם זה מזכיר את סיפורה של בת' הרמון, אז אתם לא טועים, גם שווייגר התאהבה בשחמט והחלה לפלס את דרכה בספורט שהוא לרוב, גברי: "כשהייתי בת 8 בערך, הגעתי לקבוצה שבה היו רק בני 12, 15 ויותר, וכולם היו בנים, לא היו בנות בקבוצה הזאת. המאמן האחרון שהיה לי באוקראינה היה כמעט פרטי; אצלו היו רק שני שחקנים, אני ועוד מישהו שהיה אלוף העולם עד גיל 14, 16. המאמן הזה לקח רק אנשים מוכשרים מאוד, מי שיכולים לקחת מדליה ברמה עולמית. הוא רצה את התלמידים הטובים ביותר, ולכן בחר אותי, והיינו שלושה, שני תלמידים והוא. וככה התחלתי יותר להתעניין ברמה בינלאומית. להיות אלופת אוקראינה זה היה כאילו משהו שאני חייבת לעשות, אבל המטרה שלי הייתה להיות הכי טובה בעולם. בכל תחרות עולמית הייתי מפסידה בסיבוב האחרון, ולוקחת מקום 5, 6. לא היה לי המזל לזכות אף פעם במקום 1, 2, אבל בכל התחרויות הייתי קרובה לכך, ולכן זה היה ממש מאכזב. בגיל 14 לקחתי מקום 5 באליפות העולם עד גיל 16, וזה היה הישג השיא שלי. שיחקתי גם באליפות אירופה לנשים שלא מוגבלת בגילאים, וזכיתי במקום ה-12, ואחר כך השתתפתי באליפות העולם שבה שיחקו 64 שחקניות. הצלחתי להגיע למקום ה-30 בעולם לנשים, שזה היה השיא שלי. כשהגעתי לשם, הרגשתי שאולי כדאי שאוריד את הלחץ מהשחמט, ואתחיל לעשות עוד דברים, שאני רוצה לעשות".

אחד הדברים המיוחדים אצל בת' ב"גמביט המלכה" הוא העובדה שהיא מצליחה לדמיין את המהלכים שלה בראש, וכך מתכוננת לכל תרחיש. שווייגר מספרת כי זו נחלתם של שחקני שחמט רבים: "כל אחד יכול לדמיין מהלכים של שחמט; כל אחד יכול לדעת ש-2 פלוס 2 זה 4, וש-5 כפול 4 פלוס 2 זה 22. ואם אתה ממשיך לעשות דברים כאלה כל הזמן, אז הדמיון שלך הולך וגדל. וזה העניין בשחמט: ככל שאתה יותר לומד, הדמיון שלך משתפר. אז, זה לא שרק שחמטאי יכול לדמיין מהלכים, כל אחד יכול לדמיין, אבל הוא צריך להחליט שהוא עושה את זה, ולהשקיע"…

שווייגר עלתה לארץ לבדה דרך פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). ההורים שלה נשארו באוקראינה, אבל היא מספרת שאבא שלה תמיד אהב לשמוע מוזיקה ישראלית בבית, וסיפר סיפורים על הארץ. אביה בחר את באר שבע כעיר המגורים של שווייגר, בגלל ההישגים הבינלאומיים של מועדון השחמט המקומי: "זה מועדון מאוד חזק, שיש בו מאמנים מאוד חזקים והמון שחקנים טובים. אני האישה היחידה שמשחקת בארץ בליגה הלאומית הבכירה לגברים, וב-7 השנים האחרונות אני מייצגת את המדינה בתחרויות בינלאומיות כשחקנית המובילה בלוח הראשון, במעמד של רב אמן בינלאומי בנשים ואמן בינלאומי בגברים".

לא רק שחמט. שוויגר במעבדה במכללה

לעומת בת' בסדרה, שווייגר ידעה שהיא רוצה עוד משהו מעבר לשחמט, שהיא רוצה ללמוד באקדמיה: "תמיד רציתי ללמוד ולהגיע לדוקטורט. לפני שהתחלתי בלימודים במכללה, היו לי תקופות שבחודש אחד הייתי ב-3 מדינות, והייתי לומדת הרבה ונוסעת הרבה, אבל תמיד הרגשתי שאני רוצה ללמוד ולקבל תארים. לפני כשנתיים וחצי החלטתי שזהו, אני מתחילה ללמוד, ועכשיו אני בשנה השלישית בלימודי הנדסה כימית בסמי שמעון. אני משחקת בפסח ובקיץ. פעם אחת, שיחקתי בתחרות בנתניה בתקופה של בחינות, ו-3 פעמים הגעתי מנתניה לבחינה של 3 שעות, ואחר כך חזרתי לתחרות".

את שבעת פרקי הסדרה "גמביט המלכה" ראתה שווייגר בצפיית בינג' לא מתוכננת: "פשוט לא יכולתי להפסיק, ועברתי על כל הסדרה ביום אחד. יש שם קטע שבו הגיבורה אליזבט הרמון, זורקת בובה, כי היא לא רוצה לשחק בה. זה הזכיר לי שכשהייתי אולי בת 4, 5 היה מעניין אותי לשחק עם בובות, אבל כשהייתי בת 10 וראיתי שבנות משחקות עם בובות, זה היה נראה לי קצת לא הגיוני. זה גיל שאתה כבר מבין מה אתה עושה, ומשחק עם בובות נראה לי קצת מוזר. מה שאהבתי עוד בסדרה זה שהם מראים שאליזבט לומדת שחמט עם עצמה, בעזרת ספרים, ומנתחת את המשחקים שהיו לה וכל מיני מהלכים. זה היה מאוד קרוב למה שאני עשיתי ולמדתי עם ספרים, ומלא זמן הייתי פשוט בבית לבד, עם לוח שחמט וספר, והייתי נשארת ככה שעות ולומדת. זה באמת העניין של שחמט, שלא תמיד אתה חייב מאמן ויריב; אתה יכול פשוט לבד לשבת וללמוד, וגם ככה אפשר להתקדם בספורט הזה".

השחמט נחשב לספורט גברי. גם בסדרה בת' היא פורצת דרך בעולם גברי…

"כן, אם תסתכל על התוצאות, אז בממוצע גברים הרבה יותר חזקים מנשים בשחמט. אני לא יודעת מאיזה סיבות, אבל אם נסתכל על קבוצות של שחמט, אפשר לראות שיש בהן 15 בנים ובחורה אחת או שתיים ולפעמים שלוש. ואז, אחרי שנה, תראה שאם בחורה הולכת לריקודים, התעמלות ושחמט, אז היא בטוח תבחר בסוף להמשיך בהתעמלות או ריקודים. זה גם עניין פסיכולוגי, שבנים צריכים להיות חזקים וחכמים, ובנות צריכות להיות יפות. אז, מההתחלה בנות לא באמת מנסות להיות תחרותיות ולנצח בנים, ולהראות שהן הכי חכמות והכי חזקות. שחמט מתחילים לשחק בגיל 5, 6, 7, והורים שמגלים שהבת שלהם רוצה לעסוק בזה די מופתעים, כי זה לא כל כך אופייני שבת תשחק שחמט. היו נשים מעטות בהיסטוריה שהיו באותה רמה עם גברים, אבל אפשר לספור אותן באצבעות כף יד אחת".

ובכל זאת, את רוצה להיות אחת מהן?…

"עכשיו, אני כן עוסקת בשחמט, אבל לא משקיעה את כל הזמן שלי כמו שהייתי עושה בעבר. אני גם לומדת וגם עובדת במשרת סטודנטית במפעל 'אדמה מכתשים' שבמועצת נאות חובב, וגם נהנית לשחק שחמט, ורוצה להמשיך להישאר ברמה שאני עכשיו ולייצג את ישראל בתחרויות כמו אולימפיאדה ואליפות עולם, אבל אני מבינה שאם אני לא לומדת כל יום 6, 8 שעות שחמט, אני לא יכולה להצליח להגיע לרמה הכי גבוהה; זה לא אפשרי. בזמן הזה, יש בנות שהן בגיל 15, ולא הולכות בכלל לבית ספר, רק לומדות שחמט, ויש להן את המאמנים הכי טובים. זה לא שאני מפסיקה לגמרי לשחק שחמט, אני כן עדיין כל הזמן משחקת בסופ"שים. אני זוכרת ששיחקתי באליפות אירופה לפני שנה, ובשביל לעשות את זה הייתי צריכה לעבור את כל הבחינות שלי במועד א', כי האליפות הייתה בתקופה של מועדי ב'. עכשיו בגלל הקורונה, אנחנו לומדים ב'זום', אבל גם עכשיו למרות שאני לא יכולה לשבת עם החברים שלי במכללה, המרצים והמתרגלים פנויים בשבילי וזה יתרון מאוד גדול שיש לנו בסמי שמעון".

sce, המכללה האקדמית סמי שמעון. צילום: יחסי ציבור

לסיום, ספרי על הבית השני שלך, מועדון השחמט ע"ש אליהו לבנט בבאר שבע.

"כשהגעתי לארץ, הייתי גרה בפנימייה בקיבוץ שובל, וזה לא כזה בית משפחתי, כן? זה לא כמו בבית. לכן, נהניתי מאוד כשהייתי מגיעה למועדון השחמט בבאר שבע, והייתי רואה אנשים שתמיד היו פוגשים אותי עם חיוך, ומראים לי כבוד. היה לי גם מאמן שם, והמנהלת (אילנה דוד – י.ס.ד) נותנת לכל אחד מהשחקנים כבוד, והיא גם מלמדת. שם הרגשתי בבית. שמחתי מאוד לצאת ללמוד שחמט, והייתי מגיעה לאימונים 3, 4 פעמים בשבוע מהקיבוץ, לוקחת אוטובוס לבאר שבע, וממש נהנית להיות במועדון".