מגזין

המסע של טל

מגזין10 בדצמבר 2020    10 דקות
0

בשבוע הבא "יחגוג" טל יוסף מבאר שבע עשור לתרומת מח העצם שהצילה את חייו. בראיון ל"שבע", הוא מספר איך הצליח להוציא בעיקר את הטוב מהחוויות הלא פשוטות של התמודדות עם סרטן הדם, ומדוע החליט לחבר את ספר הפנטזיה "המסע ליער קמיה"

המסע של טל

במראה הזה של אבא בוכה ממש מולו לא חזה עד אותו רגע טל יוסף, בנו של צלם העיתונות הידוע הרצל יוסף מבאר שבע. היה זה לפני כ-10 שנים, כאשר הבן הוכנס לבידוד בחדר המיון של בית החולים "שערי צדק" בירושלים כשהתברר שהוא חולה לוקמיה, וראה את אביו ש"טס" מבירת הנגב מיד כששמע על הזעקת בנו לבית החולים. בראיון לעיתון "שבע", מספר טל (34, הנשוי לחוה, ונולד וגדל בבאר שבע), איך לאחר כמה חודשים של טיפולים רפואיים לא פשוטים הוא הבריא ממחלת הסרטן הדי קטלנית, ושוקד בימים אלה על הוצאת ספר פנטזיה בעקבות מה שעבר עליו באותה תקופה.

"בתחילת האשפוז, כשהגעתי לבית החולים 'שערי צדק', ביום גילוי המחלה, ליוו אותי חמי, חמותי ואשתי, וכשההורים הגיעו מבאר שבע כבר הכניסו אותי לחדר הבידוד בקומה של המיון", הוא פותח. "ואז, ראיתי את הפרצוף של אבא שלי מבעד לחלון של דלת חדר הבידוד, והבחנתי בפעם הראשונה בחיים שלי, באבא בוכה. אבא הוא אדם רגשן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאתה ממש רואה אותו עם דמעות בעיניים. את זה לא יצא לי לראות בטוח. הקשר בינינו הוא לא סתם קשר בין אבא לבן; מגיל קטן, אבא שלי היה תמיד לוקח אותי למשחקים של הפועל באר שבע, ומכניס אותי לתוך המגרש, והייתי איתו הרבה בעבודה כצלם עיתונות".

יוסף ניהל חיים רגילים ואפילו התחתן, עד שבחודש אוגוסט לפני עשור קיבל את הבשורה הקשה: "זה היה חודש וחצי אחרי החתונה, בסוף אוגוסט 2010. יום אחד, התעוררתי בבוקר, והרגשתי כאבים חזקים מאוד בחזה. אשתי אמרה לי לקום לעבודה, ועניתי לה שאני לא יכול, בגלל הכאבים החזקים. היא הציעה שאלך למרפאה ביישוב ושם אמרו לי שיש לי דלקת ריאות, והחזירו אותי הביתה. הרגשתי שמשהו פה לא הגיוני. בכל מקרה, הכאבים האלה נמשכו בערך שבועיים, עד שיום אחד התחלתי להקיא דם, ואשתי החליטה לקחת אותי לקופת החולים. כשהגענו לקופה, היא דרשה שיעשו לי בדיקות דם. עשו לי את הבדיקות, ושלחו אותי שוב הביתה, אבל אשתי לא הייתה רגועה, ואמרה שהיא רוצה הפנייה למיון. במקום למיון, שלחה אותי רופאת המשפחה בקופת החולים ל'טרם'. ואז, עשו לי שוב בדיקות דם, שלוש פעמים, ובשלוש הפעמים האלה המכונה הסרולוגית פשוט לא מצליחה לבדוק את הדם שלי. בהמשך, עשו לי צילום חזה, וראו משהו שחור במרכז החזה. אמרו לי שהאבחנה של הרופאה שלי אכן נכונה, אבל יש לי דלקת ריאות חריפה, ושהם מוסיפים לי כדור על הכדור שהרופאה ביישוב נתנה לי".

רמבם עם האישה שאיתו צילום באדיבות טל יוסף

וטל ממשיך: "ואז, אנחנו חוזרים הביתה, אני ואשתי, ובערך בארבע אחר הצהריים של אותו יום, מתקשרת אליי פתאום הרופאה מקופת החולים ביישוב, ומודיעה לי שמחכים לי במיון של 'שערי צדק'. שאלתי מה יש לי, והיא השיבה שהיא לא יודעת, ושיגידו לי את זה שם. אנחנו מגיעים לבית החולים, ודבר ראשון שולפים אותי מהמשפחה ומכניסים אותי ישר לחדר הבידוד. אני שואל את האח במיון מי מסוכן למי, אני לבני המשפחה או להיפך, והוא עונה שעדיין לא יודעים ומחכים לתשובת הרופא. בינתיים, עד שההמטולוג, ד"ר אהרון רונסון, הגיע, ההורים שלי כבר הגיעו מבאר שבע".

ומה הוא אמר לך?

"ההמטולוג נכנס אליי לחדר הבידוד, בו הייתי עם אשתי, ואמר לי משפט שחוה זוכרת אותו טוב יותר ממני: 'יש לי שתי בשורות בשבילך, אחת טובה ואחת פחות טובה'. השבתי לד"ר רונסון: 'תתחיל עם הבשורה הפחות טובה'. ואז הוא אומר לי: 'יש לך לוקמיה'. בתגובה, אני פשוט הסתובבתי לכיוון הקיר, האוזניים שלי נאטמו, והפכתי לבן כמו הצבע של קיר החדר. את הבשורה השנייה, הטובה, כבר לא יכולתי לשמוע, אשתי סיפרה לי אחר כך שהרופא אמר לי: 'לא באת לפה להאריך חיים, באת להחלים'. ואז, התחילו כל הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות, והעבירו אותי באיזשהו שלב לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם עשיתי גם את השתלת מח העצם. ההשתלה הצליחה הרבה בזכות אחותי נוי, שתרמה לי ב-100 אחוזים את מח העצם; זה הפתיע את הרופאים, כי לא מדובר בעניין שגרתי שחולה מקבל תרומה מלאה מאדם אחד. אם זה לא היה מסתדר, הייתי צריך לעבור למאגרים הארציים של מח העצם, וכל העסק היה לוקח הרבה יותר זמן. אגב, בקרוב, ב-13 בחודש, אני חוגג 10 שנים לאותה השתלה שהצילה את חיי".

עם דר אהרון רונסון צילום באדיבות טל יוסף

"כמעט לא אכלתי אוכל של בתי חולים"

באופן טבעי, כמו כל חולה סרטן, גם טל יוסף חווה רגעים לא פשוטים, אבל הוא מפתיע באומרו: "לא ראיתי בכל האשפוזים והטיפולים, שום שלב קשה עבורי. ברור שיש רגעים קשים, של חולשה, בחילות, נשירת שיער וכו', ושאתה פשוט מרגיש שאתה נטל על האחרים, כי הם צריכים לעשות את הפעולות שאתה רגיל לעשות לבד, כמו להתקלח וללכת לשירותים; אלה החלקים היותר קשים שעברתי אחרי שקיבלתי את הכימותרפיה החזקה, אבל מעבר לזה אשתי וכל הסובבים אותי ביומיום ראו שאני לא מוכן לוותר למחלה. היה משפט שלקחתי דווקא מסרטי 'דיסני', שסימבה 'מלך האריות' אומר: 'אני בז לסכנה, אני צוחק ישר בפניה'. כל מי שנכנס אליי לחדר הבידוד, ברמב"ם ובעיקר ב'שערי צדק', היה תמיד מגיע עם ראש שפוף, כי הוא ציפה לראות בן אדם בלי שיער ובלי חשק להמשיך לדבר עם אנשים. ואז, הוא רואה שאני עדיין פעיל, יושב מול מחשב, מדבר וצוחק עם אנשים; כל מי שביקר אותי, יצא מעודד".

תודה שזה ממש לא מובן מאליו…

"נכון. דוד שלי, דובר עיריית באר שבע אמנון יוסף, היה תמיד אומר: 'באנו לחזק, ויצאנו מחוזקים'. ועם הבן של אמנון, עדי, היה לי הסיפור הכי מצחיק שקרה לי; עדי נכנס עם פרצוף ממש עצוב, כאילו הוא עומד לראות עכשיו את סוף העולם. ואז, הוא רואה אותי שר מול המחשב. שאלתי אותו: 'עדי, מה זה הפרצוף הזה'? ואמרתי לו: 'אני חי, ואמשיך לחיות גם אחר כך'. כך שאני אומר שגם ברגעים הקשים צריך לשמוח, ואין דבר כזה להוריד את הראש בפני שום אתגר".

טל יוסף אינו אדם דתי, למרות שאשתו דתייה, ולכן את הכוח להתמודד עם תלאות הלוקמיה הוא שאב ממקור אחר: "האמונה שלי בכל מהלך הטיפול במחלה נבעה מזה שאמרתי לעצמי שאם הגיע לי לחלות את המחלה שלי, גם יגיע לי להמשיך לחיות אחרי המחלה הזאת. האמנתי בעצמי וברופאים שטיפלו בי בעיניים עצומות, כי ידעתי שאני לא מתכוון לוותר למחלה. בנוסף, התמיכה מהמשפחה הכי עזרה בעולם; חדרי הבידוד ברמב"ם ו'בשערי צדק' תמיד היו מאובזרים בדברים טובים. גם חמותי וגם אימא שלי דאגו לאוכל נון סטופ עבורי, כך שכמעט לא אכלתי אוכל של בתי חולים. את כל השבתות וחגי תשרי העברתי בבתי חולים. אין דבר יותר מאחד ומלכד מהחיבור הזה עם המשפחה. אפשר להגיד שלקחתי רק את הדברים הטובים מהמחלה, כי מה שיש כרגע ביני לבין אשתי אני לא רואה אצל אף זוג בארץ ובעולם; כל כך נקשרנו במהלך השהות שלנו בבתי החולים, עד ששנינו הסתכלנו על המחלה הזאת כאילו מבחוץ, כאילו זה לא שייך לנו. אחי הגדול ערן, שמר עליי הרבה, וכמובן עשה רוטציה עם אשתי. אנשים בדרך כלל זוכרים לרעה חוויה של בתי חולים, כחוויה מדכאת, אבל בגלל כל הדברים שנעשו שם בעיקר סביבי, יצא שהייתה יותר שמחה מאשר עצב או ירידה למצבים של דאון".

את אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בו מכנה טל "מלאכים בלבן": "אני בקשר איתם עד היום. ד"ר רונסון גילה, כאמור, את המחלה שלי. את הלוקמיה ניצחתי בזכות הפרוטוקול הרפואי של פרופ' יעקב רואו, מההמטולוגים הידועים בארץ. ואני חייב להזכיר גם את ד"ר צילה צוקרמן שטיפלה בי במסירות בבית החולים רמב"ם".

ואיך הגעת לכתיבת הספר "המסע ליער קמיה"?

"אני כותב שירים, למגירה מה שנקרא, מגיל קטן. כבר ביום הראשון של האשפוז, דרשתי שיביאו לי מחברת לצורך כתיבת שירים, כדרך לפרוק את החוויות שעברתי. כל השירים שכתבתי במהלך המחלה היו קשורים נטו למה שקורה לי כאן ועכשיו. וכשהתחלתי כבר את תהליך ההחלמה, אחרי השתלת מח העצם, אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל לעשות עם זה איזה משהו. לא היה לי ישר את הרעיון לעשות ספר של סיפורת, אלא קודם כל אולי לעשות משהו עם השירים שכתבתי. כשבתי הראשונה גלי נולדה, שאלתי את עצמי, איך אני יכול להנגיש לה את הסיפור בלי להזכיר את המלים הקשות: סרטן, לוקמיה, בית חולים. ואז, החלטתי להפוך את סיפור המחלה שלי לספר פנטזיה, שגם מעצים ומחזק את כל מי שיקרא אותו, ולא משנה באיזה קושי הוא נמצא; הספר שלי (שמלווים אותו שניים מהשירים שכתבתי בבתי החולים) בא לעזור לכל מי שמתמודד עם כל מכשול וקושי, לא רק למי שחולה בלוקמיה. הוא בא לפתח את הדמיון של הבן האדם, ודרך הדמיון להבין איך לדלג על הקושי של הכאן ועכשיו. אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בי התרגשו מאוד כששמעו שאני כותב ספר שהם מופיעים בו".

כריכת הספר צילום באדיבות טל יוסף

וטל מוסיף: "אני מאמין שהספר יכול להסביר למי שנמצא בתהליך קשה או למי ממכריו מה הוא הולך לעבור, ולתת להם כוח. הפחד הכי גדול, הרי, זה חוסר הידיעה. וחוץ מזה, הוא פשוט ספר קליל ומשעשע, שנותן 'בריחה' של כמה רגעים לכל אדם, השראה ואולי איזו פרספקטיבה להתמודדות עם כל מכשול. אני לא מכיר עוד ספר כזה, שהוא באמת בשורה המתאימה לכל אדם, קטן או גדול. כל אחד ואחת יכולים למצוא בו משהו, ולהרגיש שהוא מדבר ממש אליו או אליה. אין בספר שום אזכור לא ללוקמיה, לא לסרטן, ולא לבית חולים, השתלה או מחלה וגם לא לרופאים או אחיות. לכן, כל אחד יכול להזדהות עם הגיבור, ולצאת למסע משלו. ברובד העמוק יותר, מי שירצה למצוא את הנמשל, יוכל לגלות אותו בסוף הספר, שם מפורטים כל ההסברים. סיימתי לא מכבר קמפיין גיוס המונים מוצלח למימון הוצאתו לאור, ופניי קדימה להפקת הספר (שאיירה בר פביאן, באר שבעית לשעבר כמוני שהכרתי עוד בתקופת הלימודים שלנו בתיכון), שנמצא כרגע בתהליך של הגהה לשונית וספרותית".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה