מגזין

תלמדו מ”ברנקו וייס”

מגזין27 באוגוסט 2020    11 דקות
1

כיתות של עד 15 תלמידים, יחס אישי, הוראה פרטנית, תרומה לקהילה וטלפונים להורים גם כדי לספר על דברים טובים. זו החוויה שעוברת על תלמידי תיכון "ברנקו וייס" בבאר שבע, שלא הסתדרו בתיכונים אחרים בעיר > מנהל המקיף כפיר מושליון והמורה הוותיקה רווית הררי מספרים ל"שבע" איך עושים את זה נכון

תלמדו מ”ברנקו וייס”

למערכת החינוך הכללית יש לא מעט מה ללמוד משיטות החינוך המיוחדות של תיכון “ברנקו וייס” בבאר שבע. הלימודים בתיכון מתקיימים 5 ימים בשבוע בין 8:30 ל-14:00, כאשר בהפסקה הגדולה מקבלים התלמידים ארוחה בריאה, המורכבת מסנדוויץ’ וסלט. מנהל “ברנקו וייס” זו השנה השנייה הוא כפיר מושליון ששימש כמורה בתיכון 7 שנים לפני כניסתו לניהול ורווית הררי, מחנכת כיתה י”א ומורה לספרות, העובדת במוסד מיומו הראשון לפני 18 שנה, מספרים בריאיון משותף לעיתון “שבע” איך מצליחים לנגוע בכל תלמיד ולכוונו להצלחה, למרות נקודת התחלה קצת יותר מורכבת.

מושליון מספר: “‘ברנקו וייס’ הוא מקיף קטן בעיר, ליד המכללה הטכנולוגית בדרך המשחררים, המקבל אליו תלמידים שפחות הסתדרו במסגרות הגדולות, ילדים שצריכים יותר את היחס האישי, שיראו אותם ככה בקשיים, גם הלימודיים וגם האישיים שלהם, מקום שיודע לתת מענה לצרכים של הילדים, לראות את הצרכים שלהם, להבין מה הצורך, ולתת את המענה לצורך הזה”.

מה אתם נותנים לתלמידים, שהם לא יכולים לקבל במקומות אחרים?

הררי: “בית הספר עובד בשיטה פרטנית; אנחנו נותנים תשומת לב חינוכית לכל תלמיד שמגיע, הנחיה פרטנית לפי הצרכים, היכולות וסגנון הלימוד האישי שלו. אנו חושבים שדרך הלמידה הזאת, לתלמיד תהיה חוויית הצלחה. זה יחזק את תחושת המסוגלות שלו, שהוא יכול להגיע להישגים לימודיים. התלמידים אצלנו רואים שאנחנו לא מוותרים עליהם, פשוט לא מוותרים; איננו מרימים ידיים בשום צורה,  וברגע שהם רואים שאנו לא מוותרים עליהם, אז גם הם לא מוותרים, וממשיכים יחד איתנו. אנחנו נותנים להם גם מענה רגשי, מענה חברתי. אנו רואים כל תלמיד ותלמיד בלי להסתכל מאיפה הוא הגיע, אלא מסתכלים עליו כדף חלק, פשוט כדף חלק. ואיתו אנחנו צומחים וממריאים הלאה”.

כדי לתת יחס אישי, בבית הספר צריכים לעשות התאמות שבתי ספר אחרים לא יכולים לתת: “אצלנו לומדים בכיתות קטנות של עד 15 תלמידים בכיתה. כל מורה מלמד בצורה פרטנית. זה אומר שיכולים להיות בכיתה אחת, למשל בלימודי אנגלית, תלמידים ברמה בסיסית, תלמידים ברמה של 3 יחידות ותלמידים ברמה של 4 יחידות, והמורה מנווטת בין התלמידים. היא נותנת תתי משימות לתלמיד ברמה בסיסית, לתלמיד ברמה של 3 יחידות, לתלמיד ברמה של 4 יחידות”, אומרת הררי. “זה אומר שיכול להיות ילד שמתקשה מאוד באנגלית יחד עם ילד שהוא אלוף העולם ו’רץ’ ב-5 יחידות, באותה כיתה. מתאימים תתי משימות לכל תלמיד ותלמיד, כדי לחוות לו חוויית הצלחה. ואז, לאט לאט כשהוא חווה את חוויית ההצלחה, יש לו יותר ביטחון עצמי ורצון ללמוד”.

אבל איך עושים את זה שהתלמידים באים עם “שק” של בעיות מהבית או מהסביבה, חלקם עשו אולי דברים שאסור לעשות?

הררי: “אני יכולה לומר לך שכשאני מקבלת תלמיד חינוך, אני בהתחלה בכלל לא יודעת את הרקע שלו, ואני אפילו לא יושבת עם היועצת לדעת את הרקע שלו; אני קודם כל מכירה אותו, את התלמיד עצמו. איני מסתכלת על הדברים שהוא עשה וחווה, כי המון דברים קורים כי תלמיד נופל בין הכיסאות, כך אני מאמינה. ואם הוא יבוא לבית הספר, ותהיה לי עליו דעה קדומה, אז אני אוכל להתייחס אליו עם אותה דעה. ואני מעדיפה באופן אישי, כשיטת החינוך שלי, להסתכל על התלמיד מבלי לדעת את הרקע שלו, להסתכל עליו כתלמיד, להכיר אותו, להכיר את התלמיד עצמו”.

מושליון: “הדבר הראשון שאנחנו עושים הוא יצירת חוויה של קשר אישי, ועובדים על בניית אמון, זה מאוד חשוב; קודם כל, שיאמינו שאנו רוצים בטובתם, שיבינו שגם כשאנחנו מתעקשים עליהם וגם כשאנו לא מוותרים להם, זה הכל בשבילם. וכשילד מבין את זה ויוצר אמון, הוא אומר: ‘רגע רגע, המבוגרים האלה באמת רוצים לעזור לי, באמת אכפת להם שיהיה לי טוב, הם באמת מתעקשים עליי, הייתי קודם בהרבה מאוד מקומות שבהם הרגשתי שאני יכול לעשות דברים בלי שמישהו יותר מדיי ישים לב. ופה לא מפסיקים לנדנד לי, להתקשר להורים, לדבר איתי 20 פעם ביום, לתת לי עוד הזדמנות ועוד הזדמנות ועוד הזדמנות. וואלה הם באמת רוצים את טובתי’. כך נוצר אמון. וברגע שנוצר אמון, נוצרות תקשורת והבנה, שמצליחות להביא לכך שהתלמיד יבוא ויגיד לי: ‘תקשיב, קרה לי ככה וככה’. ‘את זה אני צריך’, ‘אני מבין לאן אתה לוקח אותי’. וזה גורם להתמסרות שלהם; הם מתחילים להתמסר ולחוות חוויית לימודים וחוויית תיכון אחרת לגמרי. הם יזכרו את התיכון בצורה הרבה יותר חיובית ממה שהם היו זוכרים לפני כן. זו חוויה שהם ייקחו לכל החיים בצורה חיובית יותר; אנו רואים בוגרים שבאים אלינו, ומספרים כמה זה היה חשוב להם, ואיך זה שינה להם את התפישה והדרך, וילדים שחוזרים אלינו עם הרבה מאוד סיפורי הצלחה באזרחות ובצבא, והלכו ללמוד”.

ההצלחה הכי גדולה בבית הספר, כנראה נמדדת בכלל אחרי שהלימודים מסתיימים, כשהבוגרים מגיעים לבית הספר להתגאות במקום אליו הגיעו: “אני יכולה לספר על תלמיד חינוך שלי, שהגיע אליי לבית הספר עם המון בעיות, גם קשיים לימודיים, גם קשיים רגשיים, גם עבירות שהוא עשה בעבר, והצבא לא רוצה לגייס אותו. כשהוא הגיע אלינו לבית הספר הוא החליט אחרי חצי שנה או קצת יותר, שהוא רוצה לעשות שינוי בחיים שלו, וביקש את העזרה שלנו”, מספרת הררי וממשיכה: “מאותו הרגע, הילד התקדם לימודית וחברתית, נפתח יותר לילדים אחרים והפך להיות יותר חברתי בבית הספר; ההישגים שלו עלו, והוא הפסיק עם הבעיות שהוא היה עושה בעבר. אנחנו במקביל שלחנו מכתבים לצבא כי הייתה לו מטרה להתגייס לקרבי, הוא אמר שהוא לא מוותר, כי הוא רוצה לתרום לצבא, למרות חוסר הרצון לגייס אותו לשורותיו. בסוף הצבא כן החליט לגייס אותו, ל’חוות השומר’ הוא עשה טירונות של ‘חוות השומר’, ושם כמובן המפקדים זיהו את הפוטנציאל שבו ואת היכולת שלו, ואחר כך הוא עשה טירונות רגילה ובהמשך טירונות קרבית, ובסוף הוא הגיע לאן שרצה להגיע, לגדוד קרבי בחטיבת ‘כפיר'”.

מושליון: “פעם קלטתי ילדה ש-3 פעמים קיבלה פטור מבית ספר, פטור מלימודים, והיא סיימה עם בגרות מלאה, והפתיעה את כולם. זה מראה שברגע שנותנים לילדה קצת מהצרכים שלה, קצת את המענה שהיא צריכה, היא תוכל להצליח עם בגרות. יש גם בוגרים שחוזרים אלינו ולומדים עכשיו חינוך כסטודנטים באוניברסיטה, כי הם ראו פה מחנכים כמו רווית, ורוצים להידמות אליהם ולהיות כמותם. ויש לנו לא אחד ולא שניים שהלכו ללמוד חינוך אחר כך דווקא באקדמיה וגם בוגרת שהיא מורה למתמטיקה בבית ספר אחר”.

האם לאורך השנים היה שינוי באופי של התלמידים שמתקבלים אליכם או שאלה פחות או יותר אותם טיפוסים עם אותם אתגרים?

מושליון: “אני חושב שאם מסתכלים על החברה הישראלית בכלל, האתגרים בכל החברה הישראלית לא פשוטים, וגם הם הולכים ומשתנים וגדלים. כל העניין של החשיפה לתקשורת שיש היום, של קבוצות הווטס-אפ וכל החרמות ומה שקורה שמה. אולם בגדול, הדפוס של הילדים שאנחנו מקבלים הוא דפוס דומה, ולא השתנה”.

ואיך מתמודדים עם כל השינויים בחברה? יש תוכניות חדשות?

מושליון: “יש לנו פה הרבה מאוד דברים בבית הספר; מלבד שיעורי חינוך אנחנו מפעילים תוכנית של שיח פעם בשבוע עם כל תלמיד, על מיניות, תקשורת נכונה וזוגיות, בקבוצות קטנות שאנחנו מקיימים. ויש לנו גם חוגים: צילום, קוסמטיקה, בישול, מוזיקה, תפירה ונגרות, אלף ואחד חוגים, שאנחנו נותנים לילדים, כדי שיהיה להם עוד איזשהו מקום של כוח, שהם אוהבים להיות בו, מקום של דברים שהם עושים, עוד מקום שאתה עושה את הדברים שאתה חזק בהם”.

הררי: “אנחנו מאמינים שדרך זה שאתה עושה את הדברים שאתה חזק בהם, אתה תרצה להגיע לבית הספר, ותעשה את הדברים שאתה אוהב וטוב בהם. ולכן יש את מבחר החוגים האלה, וכל אחד באמת מנסה להתאים את החוג אליו. יש תלמידים לדוגמה שלא אהבו בהתחלה חוג צילום, אבל הם ניסו פעם ופעמיים, וזיהו בעצמם שיש להם את היכולת הזו כן ללמוד. והם סיימו את החוג הזה בצורה חווייתית ממש. דרך החוגים הם גם לומדים המון דברים אחרים: הלמידה היא לא רק למידה של ספרות, תנ”ך, היסטוריה; היא למידה גם אחרת”.

“שאתה עושה את הדברים שאתה חזק בהם, אתה תרצה להגיע לבית הספר” הררי

מושליון: “בבית ספר באופן כללי אין הרבה בחירה; אומרים לך ‘תלמד את זה או תלמד את זה’. אצלנו לעומת זאת חשוב לנו שהתלמידים יבחרו משהו שהם אוהבים, כמה שיותר לתת להם בחירה, ולהתחבר למשהו, וגם להבין שכל החוגים שאנו נותנים הם כמו קשית או צינור לתוך הנשמה, לתוך הנפש שלהם; זה מקום שבו הם יכולים להביע את עצמם, ואנחנו יכולים ללמוד עליהם עוד דברים. זו הדרך שלהם לבטא את עצמם, בטח כשאתה בגיל הנעורים שמאוד חשוב לך לבטא את עצמך ואת העולם שלך. אנו אומרים שזה עוד כלי שאתה בוחר ודרכו אתה רוצה גם שאנשים יוכלו לראות ולהכיר אותך יותר טוב, וגם שאתה תוכל להראות דברים שככה נוגעים לך בנשמה”.

פעם ביקר בבאר שבע שר פנים אחד (רוני בראון), שאמר שהחלום שלו זה שיפרקו את משרד הפנים. האם החלום שלכם הוא שלא יהיה עוד צורך בבתי ספר כמו “ברנקו וייס”, ושכולם יהיו במערכת סטנדרטית פחות או יותר?

מושליון: “יש לי תשובה דו משמעית אליך; מצד אחד, הלוואי. מצד שני, אני שחושב ששיטת הלימוד שלנו היא הכי טובה מכולם ללמוד; הרבה יותר יחס אישי, פרטנות ולראות את הצרכים של הילד ולתת להם מענה. ולאו דווקא הכיתות הגדולות העמוסות בילדים שמורה צריך לרוץ בין 4, 5 ו-6 כיתות בשבוע, כשבכל כיתה הוא רואה 40 ילדים. נורא קשה לייצר ככה משהו. ואני חושב שדווקא השיטה שלנו יש בה משהו שנותן מענה נכון יותר לצרכי הילדים”.

הררי: “לאלה שפחות מסתדרים, אני חושבת שצריך שיהיה מענה אחר, שבאמת רואה כל תלמיד. אני חייבת לומר שוב: אנחנו פשוט רואים כל תלמיד ותלמיד, מאחר שהכיתות קטנות, היחס והקשר אישיים וההוראה פרטנית ומכוונת כל תלמיד ונותנת לו את תשומת הלב החינוכית המתאימה לו, לפי סגנונו האישי ויכולתו”.

מושליון: “חשוב לנו לראות את התלמידים, שהתקופה הזו של התיכון תהיה מאוד טובה וחיובית עבורם, ושייצאו מבית הספר כשהם יותר מאמינים במסוגלותם האישית, שיחלמו, יאמינו שהם מסוגלים, וישנו את חייהם קצת. גם התרומה לקהילה חשובה. אנו נותנים דגש מאוד גדול על יציאה החוצה, תרומה לקהילה, למשל לפני חגים. את מסיבת הפורים שלנו עשינו בבית ספר לחינוך מיוחד. הימים הכי יפים של בית הספר הם הימים שהילדים יוצאים החוצה ותורמים; הם חוזרים עם תחושה הרבה יותר חזקה של משמעות ונתינה. אנחנו יודעים שאלה ימים שיותר ממלאים גם את הצוות וגם את התלמידים. עברנו עכשיו גם שיפוץ נרחב, וכל בית הספר שינה את פניו לגמרי, ונראה חדש לחלוטין בכיתות, מתוך תפישה שמאוד מכבדת את הילדים שבאים ללמוד פה; אתה לא בא ללמוד באיזה מקום מוזנח, אלא במקום שמכבד אותך, ואתה מתחבר איתו חזרה. השולחנות שלנו מיועדים ללימוד קבוצתי, כי אנו מבינים שחלק ממיומנויות העתיד הן מיומנויות של עבודת צוות, ולכן אנו מתאימים את הריהוט לא לעבודה כבודד אלא לעבודה כקבוצה”.

כתבות נוספות במגזין

0

איתה או בלעדיה

טל סופר מבאר שבע, רק בת 15 אבל כבר מחזיקה בסינגל וקליפ ראשון בדרך לסינגל נוסף ומסומנת כהבטחה גדולה

מגזין18 בספטמבר 2020    4 דקות
0

שנהיה לראש ולא לזנב

בבר בן מויאל הבעלים של מסעדת "יקוטה" בראיון חגיגי לראש השנה מספר על המתכונים שעוברים מדור לדור, על ההכנות לשולחן החג ועל הלקוחות שבוכים על הצלחת מגעגועים

מגזין17 בספטמבר 2020    7 דקות

כתיבת תגובה

  • יניב סרודי
    בוגר ברנקו וייס בית אריאל

    בתור בוגר מכיתת החינוך של רווית מלפני שש שנים ובנוסף תלמיד במגמת גיאוגרפיה בהובלת כפיר, אני רוצה לומר שזה הבית ספר הכי מטורף שקיים בעולם החינוך לדעתי ושרק שיטת החינוך שלהם נתנה לי את המקום המטורף להצליח למרות המעמסת בעיות שהייתה לי באותה תקופה מידי מערכות מאוד קשוחות שלא עניין אותם בכלל שאצליח בלימודים ולכן גם לא נתנו לי מקום לזה.
    במקרה שלי חשןב לציין שבאמת כל המורים בבית הספר היו ממש צריכים להתגייס בכדי לתת לי את המקום להצליח וכשמנהלת בית הספר הקודמת טלי טויטו פנתה אליהם בבקשה שיתנו אקסטרה מעבר לשעות העבודה שלהם לא רק שהמחנכת שלי רווית התגייסה אלא כל אחד מסגל המורים פשוט ענה “כמובן לא נעמוד בדרך להצלחה לנער שרוצה להצליח”.
    זאת המהות של ברנקו וייס בית אריאל מורים שבאו עם שליחות כמו לוחם שיוצא לקרב.
    מקווה מאוד שהמסר יעבור לשאר מערכות חינוך ואולי עוד כמה מקומות ילמדו איך לתת להם לתלמידים שלהם את אשר אנחנו קיבלנו שם.