את הראיון הזה ביקשנו לקיים על רקע ההישגים הספורטיביים של תלמידים בתיכון בבאר שבע, אבל כבר בתחילתו גילינו שבאותו תיכון יש הרבה יותר מעשרות ספורטאים מצטיינים ברמה לאומית ובינלאומית עולמית.

התיכון הוא מקיף אמי"ת ע"ש וסרמן בבאר שבע, והמרואיין הוא מנהלו הטרי של המוסד (מתחילתה של שנת הלימודים הנוכחית התש"פ, ה-1 בספטמבר השנה) צוריאל רובינס, שהוא אומנם תושב ותיק יחסית בדרום, אבל לא מתגורר בבירת הנגב.

רובינס (44), תושב ירוחם זה 27 שנה, מספר על עצמו: "הייתי מנהל הישיבה התיכונית בירוחם, והקמתי אותה לפני 14 שנה; כשעמרם מצנע הגיע לירוחם לתפקיד ראש המועצה הממונה, הוא פנה אליי כדי שאקים את הישיבה. 12 שנה ניהלתי אותה, ואז יצאתי ללימודים במכון מנדל למנהיגות בירושלים. אלה היו שנתיים על מלגה של לימודים למנהיגות חינוכית, והתמקדתי בלחקור בתי ספר. אגב, מורט מנדל (שנפטר באחרונה – י.ס.ד) השקיע הכי הרבה ב-2 ערים במדינה: ירושלים ובאר שבע. חקרתי בתי ספר בארץ ובעולם, והתמקדתי בהטרוגניות בתוך הכיתות. זה כלל ביקורים בהמון בתי ספר, למידה, מחקר, קריאה והתמלאות במשך שנתיים, כאמור".

"לא מאמין במלחמות אבודות"

מה מיוחד בתיכון שאתה מנהל אותו חודשים ספורים בלבד?

"יש כמה דברים מיוחדים בתיכון שלנו, ברמה הארצית, למשל שהוא הממ"ד (בית הספר הממלכתי דתי) הכי גדול בארץ, עם כ-1,400 תלמידים. מה שמדהים פה הוא שלמרות שהוא ממ"ד, כמעט חצי מהתלמידים בבית הספר לא דתיים: חילוניים ואפילו אתיאיסטים, כולל ממשפחות עולים מבריה"מ לשעבר, שבאים ללמוד דווקא כאן. חלקם נוסעים ב-2 אוטובוסים בתוך באר שבע, כדי להגיע לבית הספר. והם צריכים לשים כיפה על הראש (הבנים) וללבוש חצאית (הבנות)".

והסיבה להגעתם של אותם חילונים ללמוד בבית ספר דתי ולא ממלכתי היא לדברי המנהל, ש"הם אומרים לנו שהם באים לפה בגלל הרמה הלימודית והתפישה שלהם שמשום שאנחנו ממ"ד יש כאן פחות בעיות משמעת, אלימות, סמים, אלכוהול וכו'; התלמידים וההורים אומרים את זה, ולא בדקתי מדעית האם זה נכון. בית הספר קיבל החלטה שאני שלם איתה, שאנו לא אומרים 'לא' לאף אחד; כל אחד שרוצה ללמוד פה, מוזמן בשמחה. אף אחד לא יכול להאשים אותנו בהדתה, כי אנחנו בית ספר משלב, ויודעים גם להכיל; אני מחייב תלמידים לשים כיפה, אבל לא מכריח אותם להיכנס לתפילה; זה אפילו מגוחך שמי שלא מאמין ימלמל מלים סתם. ועובדה שהתלמידים ממשיכים להגיע לכאן. כך שיש לנו פה מודל ארצי של בית ספר דתי הפותח את שעריו, וכולם מוזמנים לבוא ללמוד בו. זו תופעה ייחודית ברמה הארצית, ולא תמצא את זה בתחום הממ"ד".

והאם הרמה הלימודית אצלכם באמת כל כך גבוהה?

"תראה, יש לנו כאן כיתות עם רמה לימודית מאוד גבוהה, אבל גם כיתות מאוד מאתגרות. אחרי הכל, אנחנו נמצאים בשכונה ד'. יש לנו הכי הרבה תלמידי חינוך מיוחד מכל בית ספר אחר (10 כיתות!), כך שאין לי פה רק מצטיינים, ובית הספר לא נבהל מאתגרים. ויש גם הרבה שזורמים אלינו מאולפנות וישיבות".

אחת הבעיות הקשות בכל מערכת החינוך במדינה ואף בעולם היא הטלפונים הניידים, המסיטים את תשומת ליבם של התלמידים מבית הספר והלימודים בו. רובינס מצא פיתרון של שביל זהב לסוגיה: "בתפישה שלי אני לא מאמין במלחמות אבודות; לכן, תלמידי ז', ח' ו-ט' שמים את הניידים שלהם בתחילת היום בקופסה, ולוקחים אותם בסוף היום, כי אנו לא רק רוצים שהם יתעסקו בעיקר בלימודים, אלא שתהיה להם אינטר-אקציה חברתית. אולם, לתלמידי י', י"א ו-י"ב אני כבר לא יכול לעשות את זה. יש לי אחריות להכין 1,400 תלמידים כמה שיותר לחיים. תעודת בגרות היא חלק חשוב מזה, אבל גם חלק קטן בעניין. היום גם תואר ראשון איננו ערובה לעבודה".

בוא נדבר על הבעיה עצמה"

אני מבין שעשית צעד ממש לא מקובל למנהל תיכון חדש כהכנה לכניסתך לניהול המקיף.

"נכון, כשנבחרתי לתפקיד בתחילת השנה, הלכתי למעסיקים שונים באזור, ושאלתי אותם שאלה אחת: איזה בוגרים הם צריכים שיעבדו אצלם? קיבלתי תנאים של יכולת עבודת צוות, התבטאות בעל פה, גמישות מחשבתית, עבודה בתנאי לחץ.

תחום ספורט אישי. אילן יאשוק | צילום: באדיבות צוריאל רובינס

בקיצור, שום דבר שקשור ישירות למה שמלמדים בבתי ספר. ואחרי הכל, אלה היו הדרישות של מעסיקים באזור, שתלמידים שלי רוצים לעבוד אצלם. לכן, אנחנו מנסים להפוך את כל המערכת, כולל תוכניות הלימודים, למה שבאמת מכוון אותך לחיים. למשל, כלי מרכזי בעבודה זה הדיבור. אני רוצה להוציא תלמידים שיודעים לבטא את עצמם. לכן, אנחנו עושים הרבה מבחנים בעל פה, במקום בכתב. השימוש של זה מתחיל בראיונות עבודה, ומגיע עד לזוגיות והורות טובות ויכולת להתמודד עם האתגרים של החיים, ולא רק להתמקד בלימודים".

והוא מדגיש: "באופן אבסורדי, הסוד להצלחה בלימודים הוא לא להתמקד בלימודים; אם תלמיד נכשל פעם אחר פעם במתמטיקה, הוא לא צריך תגבור במתמטיקה, אלא הכשרה איך להתמודד עם כישלונות ואתגרים, ולקום מנפילות. זו לא 'שפה' של לימודים, אלא מעבר לזה. ואז, לא פלא שזה מביא להישגים לימודיים, ספורטיביים ובתחומים אחרים. אם לתלמיד ישי כישרון. אני לא צריך 'לחנוק' את הכישרון הזה, אלא לתת לילד להתפתח בכיוון שלו. אנשים כבר לא מדברים היום, אלא אפילו כותבים באימוג'ים, ולא במלים. הסיפור זה להפוך את התלמידים ללומדים עצמאיים לא פסיביים, כך שהתלמידים ידברו יותר מהמורים; אני מלמד את המורים שלי לשתוק, וזה לא קל למורים שנותנים לתלמידים שלהם לדבר. לפי מחקרים, תלמיד ממוצע מדבר כיום 4 מלים בלבד בשיעור".

וכשלא יודעים לבטא את הבעיות, מידרדרים גם לתהומות של שימוש בסמים ואלכוהול?

"בדיוק. הרי, סמים ואלכוהול הם לא הבעיה של התלמידים, אלא הפיתרונות שהם מוצאים בהם למצוקות שלהם. ואני אומר, בוא נדבר על הבעיה עצמה של התלמיד, ולעשות טיפול שורש, לא סתימה. אני מזהה את הטיפול הזה ביכולת לדבר, ומצד שני להקשיב. וזו אמנות, לא דבר פשוט בכלל".

"המורים שלי הולכים צעד אחורה"

וכשרובינס מתמקד ביכולת הדיבור, הוא לא מסתפק רק בהעברת מסרים מוסכמים, אלא גם בניסיון להבין עמדות מנוגדות לשלך, כפי שהוא מספר כדוגמה: "בתחילת שנת הלימודים לפני הבחירות האחרונות לכנסת, התלמידים ארגנו כאן פאנל של נציגים ממפלגות שונות. ביקשתי מתלמידים שיגידו עם מה הם מסכימים בטיעונים של נציגי המפלגות, שהם לא תומכים בהן. וזה לא פשוט למנהל בית ספר דתי להביא לבית הספר שלו עמדות של מפלגות לא דתיות".

בוא נחזור לכישרונות שאתה מפתח אצל התלמידים שלך. האם זה חייב להיות בתחום הספורט?

לא, תראה כמו שאמרתי קודם, אם יש לתלמיד כישרון שהוא רוצה לפתח, אני לא רוצה 'לחנוק' אותו. זה יכול להיות כישרון בג'ודו, היאבקות, נגינה בפסנתר, שחמט או פיזיקה. ואנחנו עושים שיתוף פעולה בין בית הספר למאמנים של התלמידים, כדי שיפתחו את הכישרונות הספורטיביים שלהם. ואז, כולנו רואים עין בעין. אנחנו עובדים ביחד עם ליאוניד שולמן במועדון ההיאבקות שלו הסמוך לבית הספר. בנינו תוכניות לאימונים בבוקר ובערב, ואני מביא לתלמידים שיעורים פרטיים, לצורך השלמת חומר הלימודים. אז, גם ליאוניד יודע להרפות בתקופה מתכונות וכדומה. את פרויקט הספורט מנהל צוות של חינוך גופני בראשות המורה יוסי כהן. הרבה פעמים אנחנו מיודעים על כישרונות תלמידים מהמורים לחינוך גופני. אנחנו שומעים לפעמים מהמאמנים שלהם שהם מוכשרים. תחומי הספורט שאנו עוסקים בהם בבית הספר הם היאבקות, ג'ודו, טניס שולחן ואתלטיקה; תחומים אישיים, לא קבוצתיים. יש לנו אפילו זוג תלמידים ב-י"ב שעוסקים בריקודים סלוניים"…

הצלחה לא מקרית. הוקרה לחברי נבחרת ישראל | צילום: באדיבות צוריאל רובינס

והוא ממשיך: "המורים שלי הולכים צעד אחורה, ומבינים שהם לא האחראים הבלעדיים להתפתחות התלמידים, ושגם לתלמידים יש מה להגיד. והם יודעים הכי טוב מה נכון בשבילם. בסוף, הספורט והנגינה ודברים אחרים מעשירים את התלמידים, ויוצרים אצלם יכולת התמדה, דבקות במטרה ואקטיביות. זה גם לא מפריע ללימודים, אלא דווקא עוזר בעניין. בסופו של דבר, התכונות האלה הן מה שצריך כדי להצליח בלימודים, וזה לא קסם או נס. יש לנו תלמידים שמוכשרים מאוד בנגינה, פיזיקה, רובוטיקה ומחשבים, ואפילו זוכים באולימפיאדות בתחומים האלה. אני מרגיש קטן ליד התלמידים האלה, והתלמידים עושים לי בית ספר, ומגיעים לזכייה לא רק באליפויות הארץ, אלא גם באליפויות אירופה ואליפויות עולם. וזה נורא לא מפתיע שהם גם מצליחים בלימודים".

"אין הצלחות של 100 אחוז בחינוך"

נשמע ממש כמו סוג של סטארט-אפ חינוכי…

"זה אכן סוג של סטארט-אפ. הרי, בסוף, התלמידים האלה נמצאים פחות בלימודים, ולמרות זאת כולם ללא יוצא מן הכלל הם תלמידים מצטיינים. אחד מהם היה התלמיד היחיד שלי שקיבל במבחן האחרון בתנ"ך שעשיתי ציון 100. תראה, מי שלא פנוי ללמידה, לא לומד. זה לא חוסר בשכל, אם לא מצליחים בבגרות; יש הרי מתאם בין אי הצלחה לימודית למצב הסוציו-אקונומי, אבל זה לא שילדים ממשפחות עניות פחות חכמים מילדים ממשפחות לא עניות, אלא שיש לילדים מהמשפחות העניות הרבה אתגרים בחיים, והם לא פנויים ללמידה. מי שמממש את הכישרון שלו, מרגיש יותר טוב ושלם עם עצמו. יש כאלה שמוצאים את זה דרך הספורט".

עם זאת, מסייג רובינס שלא הכל מושלם: "אין הצלחות של 100 אחוז בחינוך. ומי שאומר לך את זה, משקר. זה לא שחור ולבן, הצלחה או לא הצלחה; יש רמות שונות של הצלחה ויכולת. יכולה לקרות פגיעה בלימודים בגלל השקעה בתחום שאוהבים, ואז מתמודדים עם זה".

אז, מה השלב הבא שלך עבור בית הספר?

"אני רוצה לא רק להעביר את התלמידים בגרות, אלא להכין אותם לחיים במאה ה-21. אני רוצה להכין אותם לשוק העבודה, לזוגיות ולהורות טובות ולהתמודדות עם החיים. ולכן, אני כבר משקיע עכשיו בלמידה חברתית רגשית, כולל פיתוח יכולות דיבור כחלק מרכזי בסיפור. אנחנו לא מלמדים רק ידע, כי ידע יש לתלמידים בנייד, והם לא צריכים אותנו בשביל זה; הם צריכים אותנו, כדי לדעת להתמודד עם אתגרים. היום, נהוג במערכת החינוך להוציא מהכיתה תלמיד ששושה בעיות, ליועצת, לשיעור פרטי וכו'. וזה מקטלג אותו כבעיה. דבר שני, אותם תלמידים רגילים ממשפחות נורמטיביות לא מקבלים שום מענה רגשי, חברתי ומקצועי, כי כל המשאבים הולכים, ובצדק, לבעיות הקצה. אני לעומת זאת רוצה להשאיר את התלמיד בכיתה, וששם יטופלו האתגרים שלו, ולא אצל היועצת. אני לא מתעלם מלימודים, אבל דרך ביטוי הכישרונות שלהם התלמידים יצליחו יותר בלימודים".