מגזין

איירון מן, גרסת שילון

מגזין1 בינואר 2020    9 דקות
0

לא פעם מדברים על תקופת 7 שנים רעות, כש-7 הוא מספר מיוחד בתורת העם היהודי. אם תשאלו את זיו שילון, מבחינתו 7 השנים האחרונות לא היו רעות בכלל

איירון מן, גרסת שילון
זיו שילון | צילום: אורי כרמי

זיו שילון, שבאוקטובר 2012 נפצע בצורה קשה ממטען על גדר הרצועה ואיבד את ידיו ביומו האחרון כמפקד פלוגה בגבעתי, כבר לא יחזור להיות אותו שילון. הוא יהפוך לסמל להתמדה, נחישות, ניצחון הראש על הגוף והוכחה שהכל אפשרי. בשבוע הבא (6.1), שילון יגיע למשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע לספר את סיפורו, שמרגע הפציעה, ועד היום, 7 שנים אחרי, עדיין מהדהד ונותן השראה לרבים.

“הפציעה קרתה ביום האחרון שלי כמפקד הפלוגה. יצאנו בלילה לפעילות שבסופה הייתי אמור לפתוח שער לחיילים לחזור לשטח שלנו. היה איום של ירי צלפים אז החלטתי לא לסכן את הכוחות ועשיתי את זה לבד, ניגשתי לשער ואז התפוצץ המטען” הוא מספר, “המטען התפוצץ וקטע לי את יד שמאל וכמעט את כל יד ימין. אחרי כמה שניות קלטתי שאני בלי ידיים. אמרתי שאם מישהו בא לחטוף אותי עכשיו אין לי את היכולת להגיב. אז פשוט לקחתי את מה שנשאר מיד ימין שלי, שמתי את הרצועה של הנשק עליי ופיניתי את עצמי חזרה 250 מטר אל הלוחמים”.

להתחיל בצעד קטן בכל פעם

שילון הגיע לבית החולים “סורוקה” במצב קשה ומאז עבר ניתוחים ושיקום ארוך של שנה בכמה בתי חולים. אבל דווקא אז, מהמקום הכי קשה, מההבנה שהוא כבר לא יחזור להיות אותו השילון של לפני, הוא התרומם והוכיח שאין דבר שעומד בפני הרצון. היום, 7 שנים אחרי, הוא נוחל הצלחה בזירה העסקית, מרצה בכנסים בחו”ל וצלח את תחרות האיירון מן. מהצעיר שלא הצליח לצחצח את שיניו לבד, הוא הצליח לעשות מה שהרבה אחרים, שלא נפצעו, לא הצליחו.

“האמנתי כל הזמן שאני יכול לעשות עוד משהו קטן”, עונה שילון לשאלה אם האמין ש-7 שנים אחרי הפציעה הוא יהיה במקום בו הוא נמצא היום. “אני חושב שזה מה שעזר לי להגיע לאן שהגעתי. כל פעם הצבתי מטרות קטנות והתקדמתי צעד אחרי צעד, לא ציפיתי לחזור לחיים נורמטיביים כזה מהר, ובטח לא חיים שכאלה, בהם אני משפיע על אחרים. השאיפה שלי הייתה במקום אחר. כשהגעתי למקום שבו אני נמצא, שאני יכול לתת מעצמי למי ששומע אותי או רואה אותי ולוקח השראה זה מדהים. אם הייתי שואף לזה בימים שהייתי במיטה, זה היה מגלומני לחשוב. זה התחיל בלצחצח שיניים, והמשיך משם. כל פעם הייתה שאיפה קטנה אחרת. הייתי ממסגר את עצמי בשאיפות קטנות. דברים צמחו. ככל שקיבלתי יותר עניין מהציבור שבאמת לקח והתמלא מהסיפור זה נתן לי יותר מוטיבציה”.

“היא נלחמה בעצמה להישאר שם וזה בנה זוגיות הרבה יותר טובה”. זיו עם אישתו עדי ובנם | צילום: ערן דיין פריים

 

לכל אורך הדרך, מי שליוותה אותו מהרגע הראשון הייתה עדי, היום אשתו, אז החברה שלצידו. היא לא עזבה אותו לרגע, ועבור צעירה שיום אחד הייתה רגילה לזוגיות צמודה ויום אחרי צריכה לעזור לבן זוגה להתלבש, השינוי היה גדול. שילון מדגיש כי היו רגעים שלו היה קשה יותר ממנה: “בהתחלה אפשר לתאר את הזוגיות בינינו כמו שני גרפים שמנוגדים אחד לשני בעליה ובירידה. ככל שאני הרגשתי בטוח בעצמי ולא היה לי את המקום של הגבריות, היה לי יותר קשה לבקש מעדי עזרה, וככל שהתמלאתי בדברים אחרים, גדולים יותר מצחצוח השיניים, מלהתלבש לפעמים בבוקר או מהיגיינה אישית כשצריך עזרה, זה הפך למשהו שהוא טריוויאלי לבקש עזרה. בהתחלה זה היה לי מאוד קשה. באיזשהו שלב התחלתי להתעסק בדברים יותר גדולים ובהישגים יותר גדולים. הפחד הזה כביכול לבקש עזרה עבר” הוא אומר וממשיך, “עדי בשלבים הראשונים התמודדה עם עצמה. הייתה לה לא מעט התמודדות. דילמות של איך ומה, איך לחיות. היה שלב שאמרתי שעדיף שלא נהיה ביחד, שזה לא החיים שכדאי שיהיו לה. היא נלחמה בעצמה להישאר שם וזה בנה זוגיות הרבה יותר טובה”.

“אם נותנים לך לימונים אתה חייב לעשות מזה לימונדה”

שילון הפך עם השנים כאמור לסמל, סמל לנחישות, סמל לכוח רצון. הוא הפך למעין “פרזנטור” של הצבא. חלק קראו לו סופרסטאר וכוכב תקשורת והגיעו גם ביקורות על ניצול כביכול של שילון את מצבו. שילון מודה, בצורה לא אופיינית, שהעיסוק של התקשורת בסיפורו והחיבוק החם שקיבל מההתחלה נתנו לו את הדרייב. “כשהסיפור התפרסם והייתי תחת הרבה עיניים, מסגרתי את הצורך שאני רוצה להתפתח, להתקדם, לא כמה אני מסכן בגלל הפציעה. עם כל הכותרות של הסופרסטאר, אני אומר לכל אחד שקורה לו משהו רע, ‘תנצל את זה לטובתך. אם נותנים לך לימונים אתה חייב לעשות מזה לימונדה’. אני עשיתי מזה לימונדה, ומאוד מתוקה. בזכות האג’נדות שלי אני מצליח להגיע לאנשים. כשאומרים שעשיתי ניצול ציני של הפציעה אני מחבק את זה. אם הצלחתי לשנות למישהו את התפיסה ולשקם לעצמי את החיים בגלל האהדה שקיבלתי, בוודאי שאני אעשה את זה. אם יש פצועי צה”ל שמעדיפים להישאר במצבם זה עניין שלהם. אני בנאדם שכל החיים חיפשתי לגעת באנשים, עוד כשהייתי מנהל מסיבות בברקה בגיל 17, כל אחד צריך למצוא את המנוע הפנימי שלו, אני צומח משם. זו הדרך הכי טובה לגעת באנשים. גם מדברים על הכתבות בתקשורת. לא יזמתי שום כתבה. בכל כתבה, בעיתונות או בטלוויזיה, פנו אליי. אם אני במקום שהתקשורת לוקחת אותי כדוגמה להצלחה, מי אני שאגיד לא. במקום הפנימי שלי אני שומר על צניעות, אני לא גיבור, אני לא הרואי, אני מרגיש שעשיתי את מה שאני צריך לעשות בשביל מדינת ישראל, לאן לקחתי את הפציעה והאתגרים זה ענייני הפרטי. אני מאוד תומך בגישה שכל דבר קשה ומאתגר בחיים קח אותו, תלמד ממנו ותצמח ממנו. אם אתה לא עושה אותו, אתה לא תתמודד עם האתגרים שמזמנים לך כי הם מזמנים לזה בדיוק. אני מברך כל יום על הזכות שניתנה לי להיות מודל, גם בזכות התקשורת”.

עם הפציעה, הניתוחים, השיקום, וההבנה של החיים החדשים והמורכבים שצפויים לו, על שילון נחתה עוד בשורה, ביתו הבכורה שירה, נולדה לבקנית עם בעיות ראיה קשות. “זה היה יותר קשה מהפציעה”, הוא מצהיר וממשיך: “בהתחלה בוודאי. זה לא היה אני, זה בנאדם שאתה צריך להשפיע עליו והוא צריך להתמודד עם החיים. אחרי כל מה שעברנו בחיים האלה, חוץ מהפציעה עצמה, אתה אומר עם כמה עוד דברים אפשר להתמודד. זה היה לי מאוד מורכב, היום אני אומר שיש לי זכות להדריך את שירה במה שהיא מתמודדת בגלל המוגבלות. היא לבקנית עם בעיית ראיה לא פשוטה. יש הרבה מודלים בחברה של אנשים שהצליחו אבל זה לא אומר שאין מוגבלות, כשיש לה בבית מודל או דוגמה למישהו שלמרות המוגבלות מתמודד, עושה וממשיך את החיים קדימה זה עוזר”.

זיו עם ראש הממשלה אחרי הפציעה | צילום: קובי גדעון לע”ם

 

שילון מדגיש כי גם הפעם, אשתו עדי הייתה הברומטר. “ההתמודדות היא משותפת אבל עדי ידעה לבחור את הגן המתאים שיידע לקדם אותה. עדי עצמה היא אשת חינוך, התוכן שלה הוא ילדים. מעבר לזה שהיא אישה שהתמודדה עם הכל היא הגיעה עם רקע מקצועי ולהמשיך לגדל את שירה ויונתן כמו שאנחנו רוצים”.

אחרי כל מה שעברת, בעיקר העניין הפיזי, הלכת לקצה הספורטיבי, לתחרות הקשה מכולן. למה?

“יש לזה משמעות אדירה, לא רק ברמה הספורטיבית”. שילון בקו הגמר של האיירון מן |
צילום: אלבום אישי

“הרגשתי שאני צריך לעשות יותר. בגלל הדברים הקטנים שאני לא יכול זה היה הפער שרציתי להשיג. לא הייתי ספורטאי דגול לפני, ספורט לא היה אהבת חיי או הישגים ספורטיביים לא היו השאיפה. הרגשתי שאם יש דרך טובה לשבור את הסטיגמה שאדם עם מוגבלות לא יכול, זה היה באלמנט הפיזי, הרגשתי שאני מנצח ועושה את התחרות הכי קשה שווה בין שווים, זה עוד יותר מדגיש את הניצחון, לבחור בחיים, כשהרגשתי שזה נותן המון לחיילים פצועים זה היה גדול יותר. אם זה היה רק בשבילי ובשביל המשפחה זה היה אחרת, אבל כשידעתי שאחרים לוקחים ממני את המודל זה היה חשוב לי הרבה יותר”.

באחד הראיונות אמרת שאתה מודה על הפציעה…

“זה יותר שלב של קבלה. אני מודה על החיים שלי לא על הפציעה, מודה על כל הדרך שעברתי, הכל בסוף זה דרכים קיימות שצריכים לסלול בהן את השבילים, אני מודה על ההשגחה העליונה”.

ביום שני (6.1) יגיע שילון למשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע עם ההרצאה איתה הוא מסתובב בארץ, הרצאה חדשה שמביאה את סיפורו לבמה, בלי קלישאות, בלי פילטרים, רק שילון, הקהל והדרך שעבר. “בהרצאה אני בעצם לוקח את החיים שלי ושם אותם על הבמה. מספר  על 7 השנים האחרונות. בלי קלישאות, לא פיתוח אישי ולא עסקים, אני מדבר עליי, מה אני עברתי עם חוויות שכל אחד יכול להתחבר אליהן. עם הסיפור האישי שלי אנשים מזדהים למה שהם חוו במשפחה. סיפור חיים של איך אני התמודדתי מנקודת מבט שלי. אני יכול להגיד שאני מקבל עשרות ומאות תגובות סביב ההרצאה הזו של אנשים שלוקחים מזה המון אנרגיה והמון השראה. להגיע עם ההרצאה הזו, לעיר בה נולדתי וגדלתי, כשאני מכיר את הקהל זה הרבה יותר מרגש”.

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון “שבע”

כתבות נוספות במגזין

0

שומרים על הנחיות הקורונה?

כך נראה סניף הדאר המרכזי בבאר שבע הבוקר. ביישוב עומר סניף הדואר נסגר שוב בגלל אי מילוי ההנחיות

מגזין6 באוגוסט 2020    דקה אחת
0

אהבה בימי קורונה/חלק ב

איך מתמודדות עם הקורונה שתי עצמאיות, איך מצליחים לנהל זוגיות כששני בני הזוג עובדים בבית החולים ומה עושים בני זוג שעובדים באותו המקצוע, מחול. חלק ב'

מגזין6 באוגוסט 2020    6 דקות

כתיבת תגובה