מגזין

לנצח את הכעס

מגזין1 בדצמבר 2019    11 דקות
0

הרצח של אסתי אהרונוביץ' בידי בעלה בתלמי אליהו, העלה שוב את סוגיית האלימות במשפחה, והמחסור בטיול בגברים ונשים מכות > דלית הלוי סיטרוק, מטפלת משפחתית מספרת על שיטת טיפול פסיכולוגית בדרך הומניסטית, שלמרות הצלחתה הרבה במיוחד בארה"ב איננה מיושמת עדיין באופן נרחב בישראל, ובטח שלא בדרום הארץ > להיות אדם

לנצח את הכעס
צילום אילוסטרציה: INGIMAGE
>

הרצח המזעזע של אסתי אהרונוביץ' שאירע לאחרונה, הצטרף לשורה של מקרי אלימות במשפחה. מטבע הדברים, מתמקדת תשומת הלב התקשורתית בטרגדיה של האישה המוכה, כאשר הטיפול בגברים המכים נעשה בדרכים ידועות, עם שיעורי הצלחה נמוכים יחסית.

אלא שמסתבר שיש פיתרון אחר ויעיל לסוגיה, דרך הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה. המטפלת המשפחתית והזוגית דלית הלוי סיטרוק (אין קשר משפחתי ידוע לכותב שורות אלה…), מובילה בארץ את הגישה הפסיכולוגית המיוחדת, המבטיחה יציאה לחלוטין של הגבר (או האישה) המכה ממעגל האלימות, ואפילו מניעה של אלימות כבר בבתי הספר.

הלוי סיטרוק, שהיא גם מומחית בטיפול ממוקד בכעסים בגישה ההומניסטית ויו"ר אגודת איל"ט (אגודה ישראלית לייעוץ טיפולי) מספרת, "ב-10 השנים האחרונות, זכיתי ללוות גברים שהוגדרו בידי גורמי הרווחה כאלימים, הורחקו מבתיהם בצו בית המשפט, ופגשו את ילדיהם רק במרכז 'קשר' תחת השגחה. אותם גברים הגיעו אליי, חלקם מרצונם וחלקם בהוראת בית המשפט, כשהם כועסים על העולם, אך לאחר תהליך טיפולי, החלו לקלף את המעטה הקשוח, ולצאת ממעגל האלימות, כאשר יש סיפורים על גברים המעידים שהם כבר לא מסוגלים אפילו לקלל. מה שיפה זה שגברים שסיימו תהליך, הרבה פעמים מרגישים צורך לעזור לגברים אחרים, וחלקם הופכים חונכים לגברים שרק החלו בטיפול".

הלוי סיטרוק כתבה את תוכנית נכ"ס, ניהול כעסים, במטרה למנוע אלימות, חרם ושיימינג בבתי הספר, ולתת כלים לניהול כעסים לתלמידים, לצוות החינוכי ולהורים בהתאם לצורכי בית הספר. מדובר בתוכנית טיפול בגישה ההומניסטית, שאושרה ונמצאת במאגר התוכניות המיוחדות של משרד החינוך. ניתן ליישם את תוכנית נכ"ס בעזרת תקציב ההכלה המוענק לכל בתי הספר.

"האדם יכול לעשות שינוי"

"מה שיפה בגישה ההומניסטית הוא שהמטפל רואה את האדם לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא שואף להיות, מחזק את תחושת המסוגלות שלו לעשות שינוי, ומלווה אותו בגובה העיניים, כאשר הוא לגמרי נוכח איתו בתהליך, תוך הפגנת אכפתיות ואמפתיה", מדגישה הלוי סיטרוק וממשיכה, "פעם חשבתי שהאדם יכול לעשות שינוי, היום אני יודעת שהאדם יכול לעשות שינוי. בשנים האחרונות, ראיתי המון אנשים, שבזכות הפסיכותרפיה ההומניסטית וההתמדה שלהם, הגיעו לשינוי ששאפו אליו; גברים שהרווחה הגדירה כאלימים יצאו ממעגל האלימות, אנשים הפסיקו לסבול מחרדות, יצאו ממשברים בזוגיות, מהתקפי זעם, דימוי עצמי נמוך ועוד".

דלית הלוי סיטרוק. "בזכות הגישה ההומניסטית" | צילום: באדיבות דלית הלוי סיטרוק

 

והעניין, לפי הלוי סיטרוק, לא נמשך יותר מדיי זמן: "זה מאוד אישי, אבל מהניסיון שלי אני יכולה לומר שזה לוקח בערך חודשיים שלושה, ואז האדם מרגיש שינוי; הוא לומד דרכים נוספות להביט על החיים, ולהתמודד איתם בעזרת כלים המותאמים לו. לעתים, האדם חש שיפור כבר מההתחלה מכיוון שהוא לוקח אחריות, ומנסה לשנות את המצב, וכשיש לו עזרה הוא גם מצליח בכך. אני מאמינה שכשנותנים לאדם משמעות במקום משמעת, עוזרים לו לחזק את הדימוי העצמי החיובי, ולהתחבר לייעוד שלו; זה יוצר פתח לשינוי, האדם כבר לא זקוק לסמכות חיצונית; הגבולות יגיעו מתוכו, הוא יתחבר לייעוד שלו, ויתרום לעולם".

"לא האמנתי שאצליח להשתנות"

אחד המקרים הוא המקרה של גל (שם בדוי), שניהל במשך כמעט 13 שנה מערכת יחסים (כחבר, בעל וגרוש), כולל ילד משותף. לדבריו, "הבנתי שיש לי זכויות שמגיעות לי, וראיתי רק דרך אחת: מלחמה. בשלב מסוים, הגעתי למצב שכולם היו נגדי: הרווחה, בתי המשפט, המשטרה. את הילד שלי ראיתי רק שעה בשבוע במרכז 'קשר', תחת פיקוחם של 3 עובדים סוציאליים שרשמו דוחות עם חוות דעת לשופטת על המפגשים שלי ושל בני. איפה שלא הסתכלתי, בנו לי חומות גבוהות שממש תקעו לי את החיים, וכך התנהלו הדברים כמעט 3 שנים. ניזונתי מפיסות מידע על הילד מעובדים סוציאליים וקופת חולים, ולא היה לי שמץ של מושג האם הבן שלי אוהב 'במבה' או רגיש למשהו".

איך הגעת לטיפול בכעסים?

"הציעו לי מהרווחה לעבור סדנת שליטה בכעסים והדרכה הורית באופן פרטי ולא בקבוצה. מסרו לי את הטלפון של מטפלת בשם דלית, וקבענו פגישה. בפגישה הראשונה, שאלתי כמה זמן זה ייקח. רציתי לסיים כמה שיותר מהר, ולסמן 'וי'. דלית הקשיבה, ובסוף הפגישה שאלה אם אני רוצה בכלל לטפל בעצמי, ולעשות שינוי. עניתי מיד 'כן, מצידי כל יום'. כשיצאתי מהפגישה הראשונה, חשבתי שאני בדרך להוכיח לכולם, ויוצא למלחמה נגד כולם".

והוא ממשיך: "לפגישה השנייה הגעתי דרוך ומוכן למלחמה, שפת הגוף שלי שידרה מלחמה, וכך גם המלים שיצאו לי מהפה. דלית באמצע הפגישה עצרה אותי, ואמרה משהו ששינה לי את החיים: 'אני לא חושבת שיש לך מה לעשות כאן; נראה לי שכדאי שתלך למקום אחר, שם אולי תוכל לעשות את ה"וי" שאתה כל כך רוצה. אתה לא רוצה לעזור לעצמך, לא נראה לי שאתה אפילו מודע לאיום שאתה משדר'. הייתי בהלם, חשבתי שגם פה בונים לי חומה, וסיימתי את הפגישה השנייה עם סימן שאלה גדול. עברתי שבת קשה, וחשבתי לעצמי: 'או שאתה באמת עוזר לעצמך או שאתה ממשיך בדרך שלך, ומגיע מהר מאוד למאסר'. הבנתי שכמה שאני חזק ויכול לשרוד את הכלא, אני צריך לעשות את זה בשביל הילד, שיהיה לו אבא ולא אבא בכלא. הרגשתי שאף אחד לא מבין את מה שאני עובר, לא המשפחה שלי, לא החברים ובטח לא הגופים המעורבים. בפגישה השלישית כבר הבנתי שדלית יכולה לעזור לי לעבור את זה, לתת לי הרבה כלים, ולשקם את מה שצריך לשקם. רק לא ידעתי כמה הבנות, שינויים ואושר מצפים לי בדרך חיים מנצחת לקראת האבהות".

צילום אילוסטרציה: INGIMAGE

גל קיבל מבחינתו כלים להתמודדות "אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי היה על 'רכבת הכעס'; הבנתי את ההבדל בין להרגיש את הכעס ובין להתנהג איתו. עבדנו על שפת גוף, למדתי לכבד את 'המפה האישית' של האחר, לא להניח הנחות אלא לשאול שאלות. אחד הכלים שעוזרים לי עד היום זה דמיון מודרך; למדתי לדמיין את הילד שלי כשאני כועס, ולא להגיב. אני ודלית היינו מדמיינים מפגשים מאושרים שלי ושל הילד מחוץ למרכז 'קשר', במשחקיה, בים, אז נדמה היה לי שזו פנטזיה, אך כל מה שדמיינתי באמת קרה, ולא היה מאושר ממני".

מתי סיימת את הטיפול?

"אחרי כחצי שנה של מפגשים אחת לשבוע דלית אמרה לי שסיימתי את הטיפול בכעסים ואת ההדרכה ההורית. בדקנו את היעדים שקבענו לעצמנו בתהליך, ובאמת השגנו הכל; עשינו 'וי', אך לא ה'וי' שאני חשבתי בהתחלה לעשות, אלא 'וי' אמיתי שהפך להיות דרך חיים, אבל אני אמרתי לדלית: 'נראה לך שאני עוזב את התהליך שלנו? ממש לא', עד היום, אני נפגש איתה אחת לחודשיים שלושה, בשביל איכות החיים שלי. בעקבות הטיפול, הרווחתי את החיים שלי ואת הילד שלי. הטיפול זה הדבר הכי טוב שקרה לי, והיום אני בן אדם אחר; אני כבר לא יכול להוציא חצי קללה מהפה.

"אני מעדיף שלום בית"

יוסף ברגמן, בחור חרדי החל בטיפול לאחר ש"יום אחד, אשתי עזבה את הבית עם 4 הילדים למקלט לנשים מוכות. הייתי בהלם, והתחלתי את הטיפול כחלק ממאמצים גדולים להחזיר אותה הביתה אליי. לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה" הוא מספר, "אני אדם חרדי, המשתייך לחסידות מסוימת, ולקח לי הרבה זמן לקבל עזרה, כי לא האמנתי שבשר ודם יכול לעזור. היום, אני מאמין שיש הרבה שליחים למקום, ויפה שעה אחת קודם. חשבתי שידעתי הכל, ושאני הכי חכם; ענווה אמיתית זה כשאדם מכיר בחסרונות שלו, ומוכן לתקן את המידות שלו".

מה קיבלת מהטיפול?

"קשה להגדיר במלים מה קיבלתי בטיפול, אבל במילה אחת: קיבלתי את עצמי. למדתי שלא תמיד כדאי להביע דעה, ולא תמיד מקבלים מה שרוצים. למדתי לשלוט במה שיוצא לי מהפה. אנשים שפעם היו אומרים לי: 'לך תטפל בעצמך', היום נראים לי תוקפניים ונכנעים לדחפים שלהם. היום, אני אומנם מדבר קצת יותר לאט, אבל יותר אנשים נשארים אחרי השיחה".

"אני האימא שחלמתי להיות"

אם חשבתם שזו מנת חלקם של גברים מכים בלבד אז זו טעות, כך לדוגמה סיפורה של איריס, אישה מכה שמדגישה שאין לאלימות במשפחה מגדר "זה ממש לא משהו שקורה רק לגברים. נהגתי באלימות כלפי בני הזוג שלי, ולא הבנתי מה לא בסדר אצלי. תמיד האשמתי את בן הזוג שלי או כל צד אחר, רק לא אני; בקשר הראשון שנהגתי באלימות הייתי בהלם מעצמי, אך לצערי זה קרה כמעט בכל קשר שהיה לי; הלכתי בתחושת קורבן חיים שלמים, ומהמקום הזה כל התנהגות שלי הייתה לגיטימית; כולם לא מבינים אותי. אף פעם לא ידעתי להגדיר לעצמי שיש בי כעסים, ושכנראה אני אדם אלים. הייתי אלימה מינית, נפשית, רגשית וכלכלית כלפי אנשים. מאוד לא אהבתי את מי שאני, ואמרתי לעצמי שאני בעלת מום; התביישתי במעשיי. המון שנים התהלכתי בתחושה של אדם מורעל, וכל הזמן הייתי מקללת אנשים בפה או במחשבה סתם בלי סיבה; הייתה בי המון עוינות כלפי אנשים" היא מספרת וממשיכה, "שנים של טיפול ובקשת עזרה הובילו אותי למצב שאני כבר לא מפחדת מעצמי. הגעתי למצב שמעולם לא חלמתי להגיע אליו. בגיל 48, אני יכולה לומר לעצמי שאני אוהבת את עצמי; זאת המתנה הכי גדולה שהגעתי אליה בחיי, להגיע למקום מפויס עם עצמי זה לא מובן מאליו. אני נשואה בשנית, ושוב עלו אצלי תחושות, ופניתי לעזרה לדלית, לטיפול הומניסטי. הקול שלה, התמיכה שלה בי בלי שיפוטיות, באהבה וסבלנות, קירבו אותי עוד ועוד לעצמי, התחלתי להאמין שניתן ליצור מציאות אחרת. יש לי עוד עבודה לעשות".

"המטפל רואה את האדם כפי שהוא שואף להיות" הלוי סיטרוק עם מטופל | צילום: באדיבות דלית הלוי סיטרוק

 

יש לך ילדה. איך את מגדלת אותה?

"כילדה שסבלה מאלימות, השפלות ודחייה, נשבעתי לעצמי שאם אהיה אימא כזאת לילדים שלי, אז שלא אזכה להיות אימא. המילים האלו והפחד להיות הורה אלים גרמו לי לעשות כמה הפלות בחיי; פחדתי פחד מוות לפגוע בילד שלי, וכשרציתי ילדים כבר לא הצלחתי, עד שסוף סוף זכיתי בגיל 47 ללדת בת מקסימה, שאני אוהבת ומגדלת אותה באהבה וסבלנות; זה נס ומתנה שאין כמותה. אלימות מבחינתי זו לא אופציה יותר, ואני מזכירה את זה לעצמי כל יום מחדש; אני האימא שחלמתי להיות, ואני מאושרת על כך".

איריס מסיימת במסר לגברים ונשים אלימים: "גם אם אני קורבן של הנסיבות, יש לי בחירה; יש דרך לחיות אחרת, וצריך לבקש עזרה. נכון, זה מביך ולא נעים, אך זאת לקיחת אחריות שכל אדם אלים חייב לעצמו, במטרה לזכות בחיים של חופש מהפחד, מעצמו ומאחרים. נכון, אני לא אשמה במה שעשו לי, אך אני יכולה לשנות את ההווה שלי, ולבחור סוף טוב יותר לחיים שלי. זה הניצחון שלי על כל מה שעברתי, ובפרט אחרי מה שעשיתי לעצמי. יש לנו חובה מוסרית ואנושית לטפל בעצמנו, כדי לצאת ממעגל האלימות. ילדינו נותנים בנו אמון ותלויים בנו ב-100 אחוזים. אין אדם או הורה שלא טועה, אך האחריות שלנו היא לבקש עזרה, כדי להיות חברה בריאה. הם דור ההמשך, הם העתיד, הם האור בעולם, ועלינו ללמוד רק לא להפריע להם לגדול. בהצלחה לכל מי שרוצה איכות חיים, כי איכות חיים זאת לא מילה גסה, זה אפשרי".

כתבות נוספות במגזין

0

המושכים בחוטים | ליאן וילדאו

עיתון "שבע" גאה להציג סדרת כתבות חדשה, בה בכל שבוע נשים זרקור על אחד מאנשי התקשורת הבכירים מהדרום > הראשון לפתוח את סדרת הכתבות הוא ליאן וילדאו, עורך, מגיש ושדר ב"כאן" רשת ב'

מגזין9 בדצמבר 2019    10 דקות
0

בנעלי בית | ללמד את הדור הבא

רוית אזוט, אשת עסקים ויו"ר התאחדות המלאכה והתעשייה בדרום

מגזין5 בדצמבר 2019    2 דקות

כתיבת תגובה