מגזין

משפחת חיל משאבי האנוש

מגזין3 בנובמבר 2019    8 דקות
0

ברוך פרץ ממיתר יסיים בשנה הבאה יותר מ-30 שנות שירות בתחום המשאב האנושי בצה"ל > בנו עומרי משרת כקצין בתחום בלשכת הגיוס באר שבע, ואחותו עופרי נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסלול ייעודי לקצונה בחיל השלישות

משפחת חיל משאבי האנוש
"לא מיציתי". מימין, עומרי, ברוך ועופרי פרץ | צילום: דו"צ

אצל משפחת פרץ ממיתר תחום משאבי האנוש (משא"ן) הצה"ליים זורם בדם: אב המשפחה ברוך משרת בצבא זה כ-30 שנה, בתו עופרי סיימה באחרונה קורס ייסוד בתחום לקצונה של חיל השלישות, ואחיה עומרי משרת כקצין בחיל כבר כ-11 חודשים.

"הייתי 7 חודשים בערך בשריון, ואז מסיבות רפואיות עברתי להיות מש"ק שלישות. בשירות חובה הוצבתי באוגדה בקציעות, ואחרי זה התגייסתי לקבע כנגד משא"ן במשך כ-8 שנים בגדוד 'גרניט' של חטיבת 'הנחל", מספר ברוך, אב המשפחה שכמור סוגר 30 שנה בצה"ל. "יש כמה סיבות מרכזיות בגללן נשארתי בתחום משאבי האנוש: הראשונה היא כמובן תחושת השליחות, שאתה יודע שאתה עושה משהו משמעותי וגם נהנה ממנו, ומרגיש סיפוק ועשייה ומימוש עצמי. זה נותן לך בעצם את הגב להמשיך ולהישאר. בשום שלב, לא עלתה בכלל ההתלבטות האם לעזוב את הצבא או לא; ההיפך, ההחלטה להשתחרר הייתה הרבה יותר קשה מאשר להישאר, בגלל אותן סיבות, שאתה מרגיש משמעותי ותורם למדינה, בהתחלה למדינה ואחרי זה לצה"ל ולחיילים עצמם, לא משנה מה הדרגות שלהם. הרווחתי את לחמי ביושר, כשסייעתי לכל חייל".

והוא מוסיף: "רוב השירות שלי היה ביחידות שדה, ונהנים מזה; זו עשייה אמיתית ביחידות הקצה ובבה"ד 1 על אחת כמה וכמה: בית הספר המכשיר את מפקדי העתיד והמנהיגים. אתה מרגיש חלק ממשהו מאוד משמעותי ברמה הלאומית ולא רק ברמה הצבאית. בכלל, השירות בצה"ל שונה מעבודה באזרחות; אני קורא לזה שירות, לא עבודה. ההתמודדות שלנו עם דברים תוך כדי תהליך היא אחרת לחלוטין מאשר באזרחות; אתה יכול למצוא את עצמך ממצב של לכאורה שגרה למצב של חירום, ואפילו לחימה. ואתה צריך לדעת איך לשלב את 2 הדברים ביחד; מצד אחד, לעשות את השירות היומיומי השגרתי, ובמקביל לתת מענה גם למצבי החירום שנמצאים בהם. העשייה השגרתית מעולם לא נעלמת, קיימת, חיה ונושמת גם תוך כדי חירום".

ומן הסתם, שירות כל כך אינטנסיבי משפיע גם על המשפחה…

"זה כל הזמן משמעותי במשפחה, בלתי נפרד ותמיד נמצא. גם בתקופות שלא הייתי בבית, בשבתות, הילדים והאישה היו חשופים לשיחות טלפון שניהלתי. העבודה לא נגמרת כשמגיעים הביתה, וזה בסדר גמור, כי אנחנו אוהבים את זה, וזה חלק מהחיים שלנו; אין מצב שאני אומר 'מאוחר' לחייל שמתקשר ב-12 בלילה. אני גם מספר לבני המשפחה על חוויות שאני עובר בשירות, קלות וקשות. יש גם מפגשים לפעמים של המשפחה עם המשרתים איתי; כשגרנו במצפה רמון, הם ממש 'שרצו' כאן, והיו עושים איתי שבתות בבסיס, והרבה".

"אני והמערכת ביחד"

מי שהתחיל לפני כשנתיים את השירות "המשפחתי" בתחום המשאב האנושי הצבאי, הוא בנו עומרי, "לפני הגיוס למדתי בישיבת אמי"ת בבאר שבע. השירות במשאבי אנוש הגיע מהבית; כשאתה גדל עם אבא שנמצא כל כך הרבה בתוך המערכת, אז היה לי ברור שזה הכיוון שאני רוצה ללכת אליו. בניגוד לאחותי עופרי, עשיתי מסלול רגיל ולא ייעודי לקצונה, מה שלא מנע ממני לצאת לקצונה במחזור הראשון שיכולתי, אחרי כ-8 חודשים מהגיוס שלי לצה"ל שהיה בדצמבר 2017. כשהתגייסתי, לא הייתי כל כך בטוח אם ארצה לצאת בעתיד לקצונה או לאן יוביל יום, והעדפתי לעשות מסלול רגיל. אני לא כל כך מתחרט על זה, ומרגיש שעברתי את השירות שלי בצורה טובה ביחידה מעניינת".

ילדותו של עומרי כבן לאב המשרת ללא הפסקה בצה"ל השפיעה עליו מאוד: "זה משהו שתמיד הציף אותנו; בסופו של דבר, אתה גדל עם אבא לובש מדים, וזה לא משהו שיותר מדיי אופייני בכל משפחה. זה אומר שבתות בבסיסים ולהגיע בחופשים ולשחק עם החיילים כשאתה עוד ילד. חוויתי צבא עוד לפני שהתגייסתי, והרבה מהשירות הצבאי שלנו חווינו אני ואחותי עוד לפני השירות שלנו בצה"ל: לאכול בחדר אוכל צבאי ולישון בחדרים צה"ליים, ולראות מה זה משרד ומחשבים צבאיים. זה גם נותן לך איזושהי מוכנות להיום".

כיום, הוא משרת כקצין משא"ן בלשכת גיוס באר שבע: "תפקיד מדהים עם אנשים מדהימים. אני סופג פה גם מהחברה וגם מהעבודה, ומודה על הרגע שקיבלתי שיבוץ למקום הזה, שמכין ובונה אותי גם כקצין וגם כאדם בצורה שלא יכולתי אפילו לדמיין לפני שקיבלתי את השיבוץ, גם מבחינת המפקדים, הצוות והקולגות וגם מבחינת כל החיילים בלשכה. התפקיד שלך הוא לדאוג להם ולהתעסק בהם, ולוודא שחס וחלילה מישהו לא ייפגע. הרווחתי בגדול כשהגעתי לכאן. אני צריך להישאר בתפקיד הנוכחי שלי עד יולי 2020. לאחר מכן, אתמודד בוועדה בדיון שיבוצים. בינתיים, החיל ואני מייעדים את עצמי לתפקיד קצין משא"ן בגדוד, שזו מעין פסגת השאיפות של קצין משא"ן, להתעסק גם בפן האופרטיבי של התפקיד, ולא רק בפן של הביטחון השוטף".

ועד אז, מה?

"בע"ה, נקווה להמשיך לתת ולעשות את מה שאני עושה בלשכה. אני לא פוסל שום דבר בעתיד, וכרגע הכל תלוי בתפקידים הבאים שאקבל. כל עוד לא רע לי, אין לי סיבה ללכת, וכל עוד מה שאני עושה ממלא אותי, אמשיך לעשות אותו. כרגע זה קורה, כך שבינתיים אני והמערכת ביחד".

"להמשיך עוד קצת"

ולסיום, עופרי ("בת 18.5 עוד מעט") הנצר השלישי של משפחת פרץ משתפת: "למדתי לפני הגיוס שלי לצה"ל באולפנת אמי"ת בבאר שבע במשך 4 שנים. התגייסתי לצבא ב-23.7 השנה,  וב-2.10 התייצבתי ביחידה החדשה שלי בגדוד 450 של ביסל"ח (בית הספר למקצועות החי"ר – י.ס.ד), אחרי שסיימתי קורס יסוד במסלול הייעודי לקצונה של חיל השלישות. אני נמצאת בעתודה ייעודית לקצונה, שזה מסלול מהיר לקבלת דרגת קצינה. יש בי את תחושת השליחות לעזור לאנשים אחרים, כשאתה מקבל הרבה יותר ממה שאתה נותן, בפן היותר נפשי מאשר הפיזי. חוץ מזה, גם רציתי משהו שיהיה בשביל הלב והנפש; העבודה עם האנשים, כשאתה מסייע לאחרים, ורואה את השמחה שלהם, ומבין שזה בזכותך, ושבגללך הם מרגישים יותר טוב. התחושה הנפשית היותר טובה שאדם יכול לקבל".

מה הספקת לעשות כבר במסלול?

"המסלול אורך כשנה, ואת החודשיים הראשונים עשיתי בטירונות וקורס מש"ק משא"ן למיועדים לקצונה, שמלמד את התפקיד. אחר כך, יש 3 חודשים ביחידה, ובהמשך חודש בעיר הבה"דים, שבוע מתוכו ממיין לקראת הקצונה בסדרת מיון חילית, ומי שעובר את הסדרה עובר קורס של 3 שבועות שמכין לקראת בה"ד 1, פחות מקצועי ויותר הכנה לבה"ד 1. ואז, יוצאים לבה"ד 1 לחודשיים וחצי (10 שבועות), ואחרי זה השלמה חילית של עוד חודשיים וחצי, ובסוף מקבלים בע"ה את הדרגה".

את שנות חייה הראשונות היא עשתה בעיירת הספר הדרומית: "נולדתי במעבר למצפה רמון, ומאוד אהבתי לגדול שם. אני אולי חושבת לחזור לגור שם בעתיד. היה לי בהתחלה קשה לעזוב את מצפה רמון ואת החברים, שהיו כמו משפחה, כשכולם מכירים את כולם. כל יום שישי כמעט, היינו הולכים לבריכה בבסיס בה"ד 1. כל הזמן הייתה אינטר-אקאציה עם צה"ל. גם בבית אתה שומע ויודע על הצבא, והיינו חלק מזה. מה שרציתי מלכתחילה היה המשא"ן, והייתי מאוד חדורת מטרה לזה, גם לעניין של הקצונה אם להגיד את האמת. גם כשהייתי קטנה, רציתי לעמוד בטקסי סיום בבה"ד 1. אגב, בדרך כלל, בוגרות האולפנה שלי הולכות לשירות לאומי, אבל כולם ידעו שעופרי תהיה בצה"ל".

ולא קשה לך כצעירה דתייה לשרת בצבא עם חיילים גברים?

"זה לא מפריע לי; אני אומנם דתייה שומרת מצוות, אבל יוצאת עם אנשים ומכירה אנשים. היו גם שאלות על אמונה שהשירות יוריד לי, אבל אני מרגישה חזקה עם האמונה שלי, ולכן אין לי דאגה מזה. מלבד זאת, מאוד מקבלים ומכבדים את זה שאני דתייה. בטירונות היינו 3 בנות דתיות ועוד אחד שומר מסורת, כך שהיה ויש עם מי לדבר, למרות שהיינו ואנחנו עדיין מיעוט יחסית. ידענו ואנו יודעים איך להתחבר ולקבל אחד את השנייה, וזה לא משהו שהפריע. אחרי בה"ד 1 בע"ה אהיה חתומה לשנה. כרגע, אני חושבת להמשיך עוד קצת בשירות".

כתבות נוספות במגזין

0

הסרט שלהם

אחרי תקופה ארוכה, במהלכה נראה היה לתושבי באר שבע שכבר לא ייפתח לעולם, נפתח השבוע מתחם הסינמה סיטי בבאר שבע. כל הבדיחות נזרקו הציגה, הספקנים פינו את מקומם לחולמים וכל המעורבים בדבר בטוחים שבתוך זמן קצר, ישתנו הרגלי הבילוי בעיר

מגזין20 בנובמבר 2019    6 דקות
0

מובילות את תרבות הבילוי

כך אומרת לעיתון "שבע" לימור דאי-סטולר, מנכ"לית מתחם "סינמה סיטי" שייחנך השבוע בבאר שבע > את ההובלה הנשית של ה"סינמה סיטי" משלימה לצידה של דאי-סטולר מנהלת השיווק של המתחם עדי טויטו, ושתיהן מבטיחות לבאי ה"סינמה סיטי" הרבה הפתעות

מגזין17 בנובמבר 2019    5 דקות

כתיבת תגובה