יש אנשים, שהתחביב שלהם הופך להיות כל עולמם. אחד מאלה הוא אור הרשקוביץ (28) מבאר שבע. הרשקוביץ הוא אחד מאותם גברים צעירים עליהם נאמר המשפט: "יש לו רק כדורגל בראש".

חובבי הכדורגל בשכונות ודאי יזהו את הג'ינג'י החביב מהשכונה. ככה זה כשאתה מבלה מהבוקר ועד הלילה במגרשים שונים. כיום, הרשקוביץ הוא שחקנה של מ.כ באר שבע בליגה ג' שתפתח בעוד כשבועיים את העונה שלה. אה וכן, הרשקוביץ הוא גם קטוע יד, למי שלא שם לב.

"עד כמה שזה יישמע קלישאתי, אני מגיל שנתיים עם כדור בין הרגליים. הספורט והכדורגל זה הטעם לחיים שלי, כשאני רואה כדור אני בנאדם אחר; זה גם מאוד עזר לי במהלך השנים להתמודד עם הפציעה שהייתה לי. אין לי דרך לתאר כמה הכדורגל הוא חלק חשוב ממני. אני מה שנקרא חולה על כדורגל", כך הרשקוביץ מגדיר את עצמו. קודם כל כשחקן כדורגל, ואחרי זה כל השאר.

"רופאים ממלאים אותך בכדורים, וזה לא עוזר" | צילום: אלבום אישי

"הייתי שחקן פעיל במכבי באר שבע ובבית"ר באר שבע. למעשה, עד לפני הגיוס הייתי שחקן פעיל", הוא אומר וממשיך: "לפני כמה שנים, הייתה תחרות הקפצות של 'קוקה קולה', וזכיתי במקום חמישי בארץ. הייתי אמור להגיע לאקדמיה של שלמה שרף, והייתי במסלול לכדורגל. עד הגיוס, הייתי משחק כדורגל מ-8 בוקר עד 12 בלילה. כאשר היה אפשר לשחק, אפילו סטנגה עם חבר. הייתי חייב את הכדורגל".

לפני הגיוס, החליט הרשקוביץ שהוא רוצה ללכת למסלול קרבי, לחטיבת "גבעתי", גם אם זה אומר להפסיק לעת עתה עם הכדורגל: "חודש וחצי לפני הגיוס ביטלתי את ההליך של ספורטאי מצטיין. גיסי 'הרעיל' אותי על צה"ל ועל 'גבעתי'; הוא גם היה שם, וסיפר לי סיפורים מרתקים על החטיבה. אז עשיתי סוויץ' בראש, ואמרתי למה לא? גם אני יכול לתרום. הלכתי ללשכת הגיוס, ואמרתי להם שאני רוצה להיות קרבי ואם לא, אני לא מתגייס. בסוף התגייסתי ב-2009 ל'גבעתי'".

"צרחתי מכאבים"

בצבא הגיע רגע מכונן מבחינתו, רגע שישנה את כל חייו מהקצה אל הקצה: "בזמן אחד האימונים, נפלתי לא טוב על היד, ובמקום ליפול עם שורש כף היד כלפי חוץ, השורש התעקם לי פנימה, ועם כל הגוף המשכתי על השורש. צרחתי מכאבים באותה שנייה. אני מכיר את הגוף שלי, אני לא צורח סתם; שברתי את עצם הבריח, פתחתי את הראש, ועברתי פציעות. אני לא צורח סתם ממכה יבשה. זה לא כאב רגיל, אבל אני אומר שכואב לי, ולא מתייחסים אליי".

הרשקוביץ מספר על תהליך ארוך שעבר, שבו לפחות בהתחלה, אף אחד לא האמין לו: "עד שפינו אותי ל'סורוקה' עברו שעתיים. כשהגעתי לבית החולים, הביאו לי טיפול ו-3 'גימלים'. ראו באחד הצילומים שיש פריקה שלא חזרה טוב למקום, שאין שבר, ושצריך לטפל, ונתנו לי הפניה להמשך טיפול ביחידה. הגעתי ליחידה, אמרתי שאני סובל מכאבים, ולא האמינו לי; זה הגיע למצב שאמרו לי: 'תצא מהמשרד, אתה עושה הצגות, אתה רוצה להוציא 'גימלים'; לא אשכח את המשפט הזה בחיים. אני חושב שהיה צריך להיות אטום, כדי לא להאמין לי. זה הגיע לרמה שהגיע אורתופד מחוץ ליחידה לכל הגדוד, אני נכנסתי ראשון, והרופא הזדעזע; הוא הוציא לי מלא הפניות, ערימה של דפים: בדיקות, צילומים, מה שהיו אמורים לעשות מלכתחילה".

יש אנשים שהתחביב שלהם הוא כל עולמם | צילום: איציק בלניצקי, אתר ONE

הרשקוביץ מתאר כאבים שליוו אותו מאז במשך שנים, כאבים שלפי הגדרתו היו בלתי נסבלים, ורק הלכו והתגברו: "לא ישנתי בלילה. מן הסתם באיזשהו שלב הפסקתי לשחק כדורגל. לא הייתי יכול לגזור ציפורניים. היו מרדימים אותי כדי לגזור ציפורניים, כי הייתי מתעלף. הייתי חושב פעמיים אם להיכנס להתקלח, כי המגע של המים על היד היה כואב לי. אפשר להבין כמה זמן לא הייתי בים או בבריכה, כי כל שינוי של מזג אוויר היה כואב לי. לא הייתי יכול להיות במזגן, כי הקור הכאיב. זה אומר פשוט להיות 24/7 כאוב. ב'איכילוב' הסבירו לי את הכאבים בצורה יפה; אמרו לי שזה כמו שיש לך אזעקה לרכב, והיא עובדת 9 שנים רצוף, ומצפצפת בלי הפסקה, ואין לך מה לעשות עם זה. כל יום, יש לך רעש שלא מפסיק, והגוף שלך מאותת לך; הכאבים שלי הם כמו אזעקה של רכב, זה כל הזמן איתך, ואין לך מה לעשות. עם כל הטכנולוגיה שיש ברפואה, אין מה לעשות".

לאחר אינספור בדיקות, הבין הרשקוביץ שהוא סובל מ-CRPS תופעת הכאב הכרוני, הידועה גם כ"תסמונת כאב אזורי מורכב", שמגיעה לרוב אחרי חבלה. זוהי תופעה נדירה בישראל, בה לוקים כ-1,000 אנשים לרוב נשים במחלה, ובדרך כלל בגילאים בוגרים יותר מגילו של הרשקוביץ.

"זו הייתה פשוט ההתמודדות של הגוף עם כאב בלתי פוסק", הוא מציין. "כל הזמן הזה, אני עם משככי כאבים. הייתי כמו עכבר מעבדות; נתנו לי הכל, מכדורים ועד טיפולים פולשניים. עשיתי אפילו ניתוח בעצב האפידורלי בגב להשתלת אלקטרודה, שעשתה יותר נזק מתועלת. נתנו לי קטמין, שזה חומר הרדמה לסוסים; נתנו לי את זה, כדי להירגע מהכאב. גם אחרי עירוי של מורפיום, לא הייתי מצליח להירגע".

"אשתי היא יד ימיני"

בסופו של דבר, הרשקוביץ קיבל חצי שנה שחרור מהצבא לצורך שיקום, ולאחר מכן עוד כמה חודשים, ואחרי חודש בבית הוא שוחרר מצה"ל בגלל מצבו הרפואי. וכך, במשך שנים, הוא התמודד עם כאב בלתי נסבל מבחינתו, כאב שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו. הרשקוביץ עבר אינספור רופאים מומחים, ולאחר 9 שנים קיבל החלטה: לקטוע את ידו הימנית, כדי לגרום לכאבים להיעלם: "זה בא ממני; אני אמרתי שאני רוצה לקטוע את היד. חיפשתי המון רופאים מומחים שיהיו מוכנים 'לזרום' איתי בקטע הזה. כל הרופאים ממלאים אותך בכדורים, וזה לא עוזר. עד שהגעתי לבית החולים 'איכילוב'. גם שם לא הבינו אותי בהתחלה, אבל הסברתי להם את הדברים, ואחרי שבועיים התאשפזתי לניתוח".

איך מגיעים למצב שאתה מחליט שקטיעת יד זה הפיתרון?

"אחרי הניתוח בעצב האפידורלי שלא עזר, זו הייתה החותמת הסופית. שמעתי שהטיפול הזה צלח להרבה חולים, וכשהניתוח לא הצליח איתי הבנתי שאין ברירה. הייתי רואה מה התסמונת הזו עושה לאנשים; משפחות התפרקו. הייתי חבר בכמה קבוצות, וראיתי למה זה גורם. אמרתי שאין מצב שאני ממשיך עם זה. דיברתי עם אשתי בר, שעבדה ב'בית הלוחם', והיא מכירה קטיעות כאלה ואחרות. אשתי מאוד תמכה בי, והיא תומכת בי עד עכשיו. היא יד ימיני, תרתי משמע, ועוזרת לי בהכל".

צילום: לירן אוזן, FREEZED

"הרגשתי כאילו נולדתי מחדש; בבת אחת הפסיק הכאב. זו הייתה מתנה. אם אני הפסקתי את הכדורגל, זה אומר שהמצב היה על הפנים. לפני כן חייתי 24 שעות כדורגל. אם אני הפסקתי עם הכדורגל, אז הטעם לחיים לא היה, והייתי צריך לסדר אותו".

כמה זמן אחרי הניתוח חזרת לשחק?

"עוד בשיקום עצמו, עשיתי תרגילים; 'עפו' עליי בבית החולים. היה שם אחד שקרא לי סרחיו ראמוס, כי הייתי מסתובב הרבה עם גופיה של 'אדידס' של ריאל מדריד, והייתי עושה להם תרגילים. עוד מהשיקום, אמרתי שאני חוזר לכדורגל; עשיתי את הניתוח גם כדי לחזור לכדורגל, כי לא יכולתי לשחק בכלל; הריצה שלי השתנתה, והתנועה של הידיים בריצה השתנתה. ראיתי שאני חוזר לעצמי, וידעתי שאני חוזר בפול כוח לכדורגל. זה נתן לי דרייב, ודחף אותי לחזור, ולעבוד יותר קשה בטיפולים".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"