מגזין
אז בבית הספר
לקראת ה-1 בספטמבר, חזרנו עם שלוש מנהלות בתי ספר יסודיים בבאר שבע לתקופה שלהן כתלמידות, כדי להבין מה השתנה? מתחילים עם יפעת מנשקו, מנהלת בית הספר "גבים"
יפעת מנשקו, מנהלת בית הספר "גבים", המחנך למצוינות לספורט ולמדעי הבריאות בבאר שבע, מיישמת ב-9 שנות הניהול שלה ב"גבים" לקחים שהפיקה כתלמידה ב-3 מוסדות חינוך בבירת הנגב, בשנים בהן הייתה תלמידה.
מנשקו תושבת באר שבע, נשואה לצביקה, משפטן במקצועו ואם ל-3 ילדים, מועסקת באותו בית ספר יסודי כבר 26 שנה, כפי שהיא אומרת: "לא ידעתי אהבה אחרת".
מנשקו זוכרת עד היום את המחנכת שלה בכיתות ז' ו-ח'. "אני זוכרת במיוחד מורה אחת שהייתה המחנכת שלי בכיתות ז' ו-ח', שרה דונט, שהביעה בי אמון, וידעה להעביר אליי אחריות לניהול הלמידה. לקחתי ממנה, גם אחר כך כמורה, את הבחירה שלה להעביר לילד את האחריות ללמידה שלו, בלי לערב את ההורים, ושהילד ייקח לעצמו את האחריות, ויידע לצייר לעצמו את הגרף ולהעריך איפה המקום לעצור את השובבות וההזנחה הלימודית ומתי צריך להיכנס יותר ולהשקיע בלימודים. האמון הזה מצד המחנכת העניק לי את היכולת לזהות שהכוח האמיתי לחבר את התלמיד ללמידה זה פשוט לדבר איתו ישירות".
איזו מין תלמידה היית?
"הייתי תלמידה שובבה מאוד, אנרגטית; אם אז היו מאבחנים אותי, היו אומרים שאני היפר-אקטיבית, שזו אגב 'מתנה' שהעברתי לילדים הפרטיים שלי. אולם, בכל זאת הצלחתי בעזרת חלק מהמורים לקחת את זה למקום חיובי ביסודי. אני יכולה להגיד שאז לא היה בבית הספר משהו מיוחד שאיפשר לך לזהות את הכישורים המיוחדים שלך, ודי היית צריך לעשות את זה בעצמך. אני חושבת שהרבה מאוד ילדים, וגם אני, בעצם פספסנו את היכולת לאתר ובטח לפתח את הכישורים הללו; בית הספר היה, והוא עדיין, מקום לא קל לילד, ובמיוחד לילדים שיש להם בעיות למידה".
ומנשקו ממשיכה: "אני תמיד אומרת למורות שלי שבית ספר יכול להיות מאוד קשה ואפילו אכזרי לתלמידים, מכיוון שהם צריכים כל יום להגיע ולהתמודד עם כיסא, שולחן, לוח ומורה. התלמיד צריך להעביר שעה ועוד שעה בישיבה, הרבה פעמים בטורים, מה שיצר לדעתי ניכור; אני יכולה להגיד שאחד הדברים שלא יעברו בבית הספר שלי הוא זה, ואני מבקשת מהמורות שלי להושיב את הילדים לא בטורים. אני חושבת שגב של תלמיד בפנים של תלמיד אחר יוצר ניכור, ולכן אני מבקשת שהם יישבו ילד לצד ילד בצורה של קבוצות או ח', מה שמאפשר לילדים להסתכל בעיניים אחד לשני, במיוחד היום עם ילדים בעלי קשיי תקשורת בינ-אישית, בעקבות המאה ה-21 והניידים".
"כבולה לחוזר מנכ"ל"
מנשקו מאמינה שכדי לייצר אקלים כיתתי טוב, יש צורך לייצר משפחתיות בכיתה. "אני מאוד מאמינה בכוח של ילדים לעזור לילדים אחרים, עם כבוד אחד לשני, כדי ליצור את המשפחתיות הזו", היא אומרת. "ככל שמורה מצליחה לזהות את החוזקות בכל ילד, היא יכולה להפוך את זה למשהו טוב לכל הכיתה, וזה מקדם מעורבות חיובית ורמה של אחריותיות של ילד אחד כלפי האחר. זה לא היה כשלמדתי בבתי ספר, והיו אז תלמידים טובים, תלמידים חלשים ולימודים בהקבצות. היה את הנושא של המעמדות בלימודים, שיצר מחסומים מאוד גדולים אצל תלמידים, ופגע בדימוי העצמי ובתחושת המסוגלות שלהם".
ואיך אפשר לעשות את כל זה במערכת חינוך מאוד מסודרת עם נהלים וחוזרי מנכ"ל?
"לא ידעתי אהבה אחרת". מנשקו | צילום: באדיבות יפעת מנשקו
"תראה, אני מנהלת שעובדת במשרד החינוך. יש לי הנחיות מאוד ברורות, ואני כבולה לחוזר מנכ"ל, עם כמויות של שעות שצריכות להילמד בכל תחום ושנת לימודים, מגבלות מאוד גדולות. ועדיין אני חושבת שתפקיד המנהל זה אחד התפקידים הכי יפים, משפיעים, חשובים ואוטונומיים. עדיין יש אוטונומיה גדולה מאוד למנהל גם בתוך גבולות ודרישות של מיצ"בים והגבלות של שעות כאלה ואחרות; מנהל טוב יוצר את המרחב האוטונומי הכי גדול שלו, כדי להפוך את בית הספר למקום נעים, שנכנסים אליו בחיוך".
כמו לכל תלמיד במערכת החינוך, לצד המחמאות מגיעות גם זיכרונות מחוויות פחות נעימות מבית הספר. "המנהלת שלי ביסודי הייתה מאוד נוקשה, ונראתה רק בטקסים ובגערות. זה היה או לגעור בך או לאיים עליך. היא גם הייתה המורה שלי למתמטיקה בהקבצה א'. אני זוכרת שהיא הייתה דופקת עם העיפרון שלה על השולחן, ואם היית נאלץ לחשוב על תשובה לשאלה שלה, היא הייתה אומרת: 'הלאה, הלאה, לרדת להקבצה ב'" והתלמיד היה מבין שהמקום שלו הוא לא בהקבצה א'. היית נכנס לשיעורים שלה מאוד מאוד מפוחד. גם אנגלית אני זוכרת מאוד בשלילה; נרתענו מאוד מהשיעור הזה, ודיברו איתנו בעברית, אז לא למדנו כל כך אנגלית, והגענו לתיכון במצב מאוד לא טוב. לכן, הבטחתי לעצמי כמנהלת לנסות לחבב על הילדים את לימודי האנגלית".
"משימה לתיקון והתנצלות"
כאמור, מנשקו מנסה לייצר אווירה חיובית לתלמידיה בבית הספר. "בבוקר אני מקבלת את התלמידים בחיוך בשער, ובסוף כל יום אני מלטפת להם את הראש, ואפילו נותנת להם נשיקה בראש", היא אומרת וממשיכה: "אני חותמת להם על מכתבי חיזוק 'ירוקים' שהמורים כותבים על התנהגות חיובית כלשהי גם מבחינה חברתית או מאמץ חיובי. ואני חותמת רק בסוף היום ולרוב בשער בית הספר, כשהילדים מגיעים בגאווה גדולה. ככה ההתנהגות החיובית מוטמעת אצל התלמידים. זה גם הופך את ההורים שלהם להיות מקור מחזק, כי המכתבים הם מקור לשיח בבית. יש הורים שמצלמים למורות את המקררים שלהם בבית מלאים במכתבים, והם יכולים לנהל שיח הרבה יותר משמעותי, שאני לא זוכרת שהיה בבית שלי כילדה. אומנם, הייתי יחסית בסדר, ולקחתי אחריות כדי לא לסבך את עצמי, כמובן בעזרת כמה מורות, אבל בית הספר לא היה משמעותי יותר מדיי עבורי".
ומה עושים עם ילדים שקצת מאתגרים?
"אצלי כשילד נכנס לחדר המנהלת שיש במרכזו שולחן עגול (אין לי שולחן רשמי, והסמכות שלי היא לא מתוקף כוח אלא מכבוד והרבה אהבה) אחרי שהוא גורם למורה לאבד עשתונות, והיא אומרת שהיא לא יכולה ו'די תיקחי אותו', אני קודם כל מסתכלת עליו, ומבקשת מאלוהים לראות את ההילה מעל הראש שלו. לכן, המשפט הראשון שייצא לי מהפה יהיה חיובי; לדוגמה, 'איך יכול להיות אלוף ישראל שלא יידע אנגלית'? ואז, מיד הוא יודע שהוא שווה, ולא שלא ייצא ממנו שום דבר. לילד אחר אני יכולה להגיד: 'אתה הרי המהנדס הבא של חברה גדולה, אז איך נדאג שתתקבל לאוניברסיטה ללימודי הנדסה'? אני נותנת להם כיוון, ולוקחת את המקום שהם ירגישו בו לא נעים מההתנהגות שלהם. אני מאמינה במשפט שמנהיג מעצב פני עם בדמותו. מבחינתי, מחנכת כיתה היא מנהלת ומנהיגה, ומנהלת על אחת כמה וכמה. ולכן גם לפני שאני מרחיקה ילד מבית הספר, אני אומרת לו שהוא הילד שלי, ושאני אוהבת אותו, ומעבירה לו משימה לתיקון ולהתנצלות".
"העצמה של המורות"
יפעת מנשקו. מקבלת את תלמידיה בשער בית הספר | צילום: באדיבות יפעת מנשקו
כמו רבים מאיתנו, גם מנהלת "גבים" לא אוהבת את משפטי "הפוטנציאל" למיניהם: "אחד הדברים שהכי שנאתי ולא יכולתי לסבול כתלמידה בתיכון וקצת ביסודי זה משפטים כמו 'יש לך או לילד שלך פוטנציאל, והוא לא ממומש'. בשביל מה את פה כמורה? בדיוק בשביל זה. לכן, אני לא אגיד דבר כזה. אדאג לגרום לילד להבין את הפוטנציאל שלו. גם אצלנו הכל סביב המצוינות, אבל אני לא חושבת שבעולם שלנו כל ילד צריך להיות מצוין בכל המקצועות, אלא הוא צריך להיות מצוין במה שהוא אוהב וטוב, ולגלות איך צריך ללמוד בשביל להצליח. הכי חשוב זה לצאת מבית הספר אם הדי. אן. איי שמחנך למצוינות".
מנשקו מספרת גם על דרך ייחודית בה היא עובדת. "עם כל בעיות הקשב שלי, אני לא מסוגלת לעבוד בשקט בחדר שלי, ואני חייבת את הילדים לידי. לכן, כשאני צריכה לכתוב ולעבוד, אני נכנסת לכיתות. אז, בכל פעם נשמעת במסדרון הקריאה: 'מנהלת מחפשת כיתה מארחת', התלמידים מבקשים שאשב לעבוד אצלם עם המחשב הנייד שלי. זה משהו קבוע אצלי; אני פשוט עובדת בכיתה, מתרכזת, והתלמידים נותנים לי השראה. אני גם מקשיבה להם ולמורה, ומעורבת בתוך השיעור. המורות שמחות מאוד שאני מגיעה, ולא מרגישות מאוימות. והילדים רוצים גם להרשים אותי. אני יושבת ליד אחד הילדים, לוקחת מחברות מהשולחנות, וכותבת לתלמידים אמירות וחיזוקים חיוביים; כל פעם אני מחפשת משהו טוב. הרי, מחשבות ואמירות יוצרות מציאות, והן נחרטות ונשארות לך לכל החיים".
"שההורה רק יתעניין"
למנשקו יש גם דעה מוצקה על מעורבות ההורים בבית הספר. "ההורים הם בונוס במערכת, ואני לא מאמינה שההורים צריכים לעשות את העבודה עם הילדים, כמו הכנת שיעורי הבית. מספיק לדעתי שההורה רק יתעניין, יחבק ויקשיב וישוחח עם הילד שלו. יותר מ-80 אחוזים מהורי הילדים שלי אינם דוברי עברית בבית כשפת אם, ומפה נולד העיקרון שלי שאתה לא יכול לדרוש מהורה עולה לעזור לילד בלמידה, ואתה חייב לקחת את האחריות כמורה לתת לילדים את הכבוד להתמודד עם דברים. יש אצלנו יום לימודים ארוך, כולם אוכלים בבית הספר, וצוות המורים נשאר איתם, מגויס ומחויב. אני פשוט מאוהבת במורות שלי, והאווירה אצלנו היא של בית ומשפחה, בית חינוך. 'גבים' קיים 4 עשורים, והיו לו 4 מנהלות בסך הכל. המסורת היא להעביר את הניהול מאחת לשנייה. מנהלת המחוז הקודמת במשרד החינוך עמירה חיים הייתה המנהלת מספר 2. היא הייתה אומרת שיש אבקה של כוכבים המפוזרת על קירות בית הספר, ושאנחנו דואגים להבריק ולצחצח אותם, ולהזכיר למורים ולילדים שאנחנו הכוכבים שמאירים את החיים שלנו".
כתבות נוספות במגזין
מסעדה עם ערכים
במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr
גיבורה על מדים
רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית
כתיבת תגובה
היום ב
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מנהלת מדהימה שאין כדוגמתה. צוות חינוכי מדהים שמסתכל לילדים בעיניים מתוך תחושת שליחות, אהבה ואכפתיות. שלושת בנותי לומדות שם ואני מאושרת שזכינו להיות חלק ממשפחת גבים ❤❤