לפני כשבועיים מלאו חמש שנים לנפילתו של מקס שטיינברג ז"ל, במבצע צוק איתן. שטיינברג היה חייל בודד שעלה שנתיים קודם לכן מארצות הברית וגר בבאר שבע. משפחתו מספרת כי היה לו חשוב להתגייס לצבא ולתרום את חלקו למדינת ישראל.

בדצמבר 2012 התגייס מקס לחטיבת גולני ונהרג מפגיעת טיל שנורה במהלך קרב בסג'עייה. אחותו הקטנה פייג' עלתה לישראל לאחר מותו ולמדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, במרכז הבינתחומי בהרצליה: "אני חושבת שיום ההולדת של מקס הוא אחד הימים הקשים בשנה עבורי. אני זוכרת את כל הפעמים שחלקתי איתו את יום ההולדת, ועכשיו אני צריכה לחגוג בלעדיו", כתבה ביום ההולדת האחרון. "כואב לי לא לדעת איפה הוא היה יכול להיות היום. המשאלה הכי גדולה שלי בחיים היא להיות איתו עוד יום אחד", המשיכה.

פייג' מספרת כי לאחר מותו, החליטה לעשות עלייה ולגור בישראל, הרבה בזכותו ובשבילו. "במובן מסוים הוא גרם לי לארוז תיק מהר ולעבור לישראל, עוד לפני שהבנתי את המהלך שעשיתי. נאבקתי כל כך כשעברתי לכאן, כי הכל היה מאוד שונה מאשר בבית. תמיד הייתי מסתכלת אל מקס למעלה, מתגעגעת אליו יותר ממה שאני יכולה לבטא במילים. כל כך קשה לעבור את החיים ולנסות להסביר לאנשים מי היה מקס, כי אין עוד אחד כמוהו. הוא היה יחיד ומיוחד. מידי פעם איזה חבר אומר משהו שמזכיר אותו, מישהו עושה משהו ברחוב שמזכיר לי אותו. אני מתגעגעת אליו המון ומאוד קשה לי בלעדיו".

"כולנו התאהבנו בישראל, אבל מקס התאהב בצבא"

פייג', בדומה לכל מי שהכיר את מקס, מספרת על צעיר שהיה חשוב לו יותר מהסביבה הקרובה, מאשר מעצמו. "תמיד היה אכפת למקס שאני אהיה שמחה ומאושרת. אני לא אומרת את זה כקלישאה שהיום אני מחייכת כי זה מה שהוא היה רוצה, הוא באמת תמיד דאג שאני אהיה מאושרת". אומרת פייג'.

"אני חושבת שמה שאני הכי מתגעגעת אליו אצל מקס זה הצחוק שלו. אני מתגעגעת לבדיחות הטיפשיות שהיינו מספרים אחד לשנייה. אני מתגעגעת לקחת את החיים פחות ברצינות יחד איתו. אני אפילו מתגעגעת להיות צעירה ממנו ועדיין להגיד לו מה אסור לו לעשות. אני חושבת שכל מה שהשגתי בישראל, ההישגים האישיים שלי, החברויות היפות שיצרתי, את הכל אני חייבת לו. הוא זה שגורם לכולנו לדחוף לעוד משמעות בחיים שלנו".

פייג'

פייג' ממשיכה ונזכרת באחיה הגדול שלדבריה היה האדם הכי אכפתי שהכירה. "מקס היה מישהו שכולם הכירו. היה לו לב גדול יותר מכל מי שאי פעם פגשתי, תמיד היה לו חיוך גדול, כולם סביבו היו מחייכים. מקס אהב את הטבע, לצאת לטיולים רגליים, לצפות בשקיעה ולהרגיש חופשי. היה אכפת לו מהעולם שחיינו בו. כילד קטן, הוא היה לוקח אותי לטיולים, והוא היה מרים את כל הזבל ומכניס אותו לכיסים כדי להפוך את העולם למקום נקי יותר. יותר מהכל, מקס אהב את החברים והמשפחה. הוא היה עושה הכל למענם. הוא היה סוג החבר שהיה לוקח אשמה על משהו שהוא לא עשה, רק כדי לעזור לחבר. לא היה לו דבר חשוב יותר מאשר לבלות עם החברים".

הייתם קרובים?

"מקס ואני היינו קרובים מאוד. כמובן שרבנו לפעמים, כמו שעושים אחים. אבל למקס ולי הייתה מערכת יחסים מיוחדת. הוא פשוט היה כל כך מצחיק. אני האחות הצעירה מהשלושה, ומקס היה הבכור ביותר. הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים. כשאני מדברת עם החברים שלו מהצבא, הם מספרים לי איך הוא דיבר עליי הרבה ואהב אותי. מקס ואני נראינו דומים מאוד למרות שהיה בינינו ארבע שנים הבדל. לפני שמקס נכנס לעזה, הוא אמר לחבריו, "אם יקרה לי משהו, אני ארגיש עצוב על אחותי, כי כשהיא תסתכל במראה היא תראה אותי".

"מקס ואני היינו קרובים מאוד". פייג' ומקס

חודשיים אחרי שנהרג, בחרת לעבור לישראל, למה?

"הפעם הראשונה שלי בארץ הייתה בתגלית עם מקס ואחינו הנוסף ג'ייק. כולנו התאהבנו בישראל, אבל מקס התאהב בצבא בטיול שלנו. מקס רצה לעבור לישראל. הוא מצא כאן אושר. אבל הוא לא רצה לעבור לישראל ולא לשרת במדינה. מקס היה גאה מאוד להיות בגולני. הוא היה מתקשר אלינו ומספר לנו על מה שהוא עושה, והוא עבד מאוד קשה כדי להתקבל לגולני. אז אני החלטתי לעבור לארץ כחודשיים אחרי שמקס נפטר. עברתי להרצליה ללמוד פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי והתגוררתי בהרצליה שנתיים. בשנה השלישית שלי כאן, עברתי לתל אביב, שם אני עדיין גרה. אחרי התואר הראשון החלטתי להישאר כאן עוד ולעשות תואר שני. אני מסיימת כרגע את התואר השני ועבדתי בגן ילדים שנתיים כי אני מאוד אוהבת ילדים".

כאמור, שטיינברג היה חייל בודד, לאחר נפילתו יצאה קריאה להגיע וללוות את מקס בדרכו האחרונה. כ-30 אלף איש הגיעו ללוויה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אווי שטיינברג, אימו של מקס, הגיעה לראשונה לישראל להלווייתו של מקס, ומודה שלא הבינה מדוע כמות כה גדולה של אנשים הגיעה.

"כולנו התאהבנו בישראל, אבל מקס התאהב בצבא"

"הגיעו ללוויה עשרות אלפי אנשים. היינו המומים. לא הכרנו אף אחד בישראל. חשבנו שאולי יגיעו כעשרה אנשים, שהצבא ישלח מישהו. כשנסענו להלוויה שאלתי את את המלווים מהצבא אם יש פסטיבל או אירוע מיוחד בירושלים? כי היו כל כך הרבה אנשים. הם אמרו לו, את תביני, זו ישראל", מספרת אווי.

"עשרות האלפים הגיעו בשביל ללוות אותנו ואת מקס. שם ידענו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה לקבור את מקס בהר הרצל. הוא שייך לישראל. זה היה אנוכי מאיתנו להחזיר אותו ללוס אנג'לס. כן, קשה לנו ביום הולדתו ובחגים, אבל אני יודעת שהוא אף פעם לא לבד. תמיד יש מישהו בקבר של מקס. הוא ממשיך לעורר השראה אצל יהודים בכל רחבי העולם. אני שומעת את זה כל הזמן".

אהב יותר מכל את החברים והמשפחה. מקס עם אחיו

לאחר מותו המשפחה החליטו על קרן מלגות לסטודנטים בבן גוריון על שמו של מקס, וסטיוארט, אביו של מקס, הוא יו"ר עמותת "משפחות של חיילים בודדים", עמותה בלוס אנג'לס שתומכת ומלווה משפחות וחיילים בודדים לפני, במהלך, ואחרי השירות הצבאי.

אימו של מקס נזכרת בשיחה האחרונה שלהם, לפני שנפל בקרב "לפני שנכנס לעזה, שאלתי אותו אם הוא מפחד. הוא ללא היסוס ענה, 'לא, אני לא מפחד על עצמי בכלל, אבל אני ממש מפחד בשבילך'. התאפקתי לא לבכות, כי לא רציתי שהוא יידע שאני בוכה ומתמלאת פחד. ביקשתי ממנו לא להיות גיבור, בידיעה שהוא יקריב את עצמו למען מישהו אחר. הוא אמר לי שהם נכנסים לעזה ושהוא יתקשר אלי כשיצא. אמרנו אחד לשני 'אני אוהב אותך' וזו הייתה השיחה האחרונה שלי איתו", היא נזכרת וממשיכה: "ב-20 ביולי מקס נהרג בקרב. חמאס ירה RPG לעבר הנגמ"ש שלו. אמרו לי שכולם נהרגו מיד. שניים מהחיילים ששרדו סיפרו שהמילים האחרונות של מקס היו 'אני מוכן לחטוף כדור בשבילכם'. מקס תמיד היה הגיבור שלי, אבל עכשיו הוא גיבור למיליוני אנשים בישראל, וליהודים רבים ברחבי העולם. רק לפני שמקס נפטר למדנו איך מקס השאיר רושם חיובי כה מתמשך על אנשים, הוא נגע בכל כך הרבה חיים והוציא את הטוב שבאנשים. הוא גרם לאנשים לחייך. פגשתי כמה אנשים באופן אישי ושמעתי מרבים אחרים באמצעות מכתבים או במדיה החברתית. הכאב שלנו, לילד הקטן שלנו, לא ייגמר לעולם. אבל אני מתנחמת בידיעה שהוא גיבור, מודל לחיקוי, ואני יודעת שעם ישראל ידאג שהוא לעולם לא יישכח".