5 השנים שחלפו ממבצע "צוק איתן", בו נפל נעם רוזנטל ז"ל ממיתר, לא הצליחו להקטין ולו במעט את העצב העצום של בני משפחת רוזנטל האבלים. בחמש השנים שחלפו, בני המשפחה מתנהלים בעיקר בהנצחה תמידית של הבן המנוח, שיישאר לנצח בן 20: "בזכות הרבה מאוד אנשים טובים, הקמנו ב-5 השנים האחרונות כמה פרויקטים להנצחת נעם שלנו: שיר לנעם שכתבה אסנת אשתי בשם 'החיים תמיד אומרים צפונה'. הלחינה ושרה עמית גליסקו המדהימה. הקמנו אתר הנצחה ביער מיתר תחת השם 'מצפה נעם'.

מצפה נעם | צילום: באדיבות מרטין רוזנטל

"בכל שנה ביום החמישי האחרון של מאי, אנחנו מקיימים קונצרט לפסנתר תחת השם 'הפסנתר של נעם', בו אירחנו פסנתרנים מהשורה הראשונה במדינה. הכנסות הערב הן תרומה לקרן להנצחת נעם רוזנטל, המנוהלת באמצעות עמותת 'מתן משקיעים בקהילה', ומהן אנחנו מעניקים מלגות לתלמידי מוזיקה במיתר, כבר השנה ה-3. הקרן קיבלה תרומה של פסנתר אותו תרמנו לספריית מיתר. ובחזית הספרייה יש חלקה המוקדשת לכל נופלי בני מיתר לדורותיהם שהוקמה אחרי 'צוק איתן'. מאחורי הספרייה, יש קיר מצויר מדהים שצויר בידי חיילת ב-1 ממיני הפרויקטים של צה"ל לזכר הנופלים, כולו מוקדש לנעם שלנו".

מרטין מספר כי בימים שלפני התקרית, נעם היה אמור להיכנס לגזרה כמה פעמים ללא הצלחה. "נעם היה חובש קרבי בתאג"ד של גדוד 53, ולפני המבצע עבר הכשרה לנהג נגמ"ש, כדי להיות נהג נגמ"ש פינוי. הם נקראו לגזרה, והיו אמורים להיכנס פנימה עם הכוחות. אמרו להם: 'יאללה נכנסים'. התחילו לנסוע, ונתקע הנגמ"ש. אז, הוא לא נכנס, וקראו למכונאי שיתקן את הנגמ"ש. למחרת, אמרו לו: 'בוא תיכנס'. התחילו לנסוע, ונתקע עוד פעם הנגמ"ש. אחרי האירוע עם הפילבוקס יצאה הוראה שנגמ"שים כאלה לא נכנסים יותר לשטח. ואז, נעם התעצבן שהוא לא נכנס, כי הוא רצה להיות עם החבר'ה שלו, ולעזור כמה שאפשר".

החיים תמיד אומרים צפונה | באדיבות מרטין רוזנטל

בבוקר היום בו אירעה התקרית שקטעה את חייו של נעם, הוכרזה הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כשעה. "נעם עם הנגמ"ש שלו לקח חיילים לגדר בבוקר מוקדם. החיילים נכנסו לשטח לפעילות מבצעית ליד כיסופים, ולקראת ערב יצאו החוצה. נעם עם הנגמ"ש שלו ועם המפקד של הנגמ"ש, יחד עם עוד 4 נגמ"שים. הם חיכו בעמדות אחוריות יותר, עד שהחבר'ה ייצאו מהשטח, כדי לקחת אותם בחזרה לשטחי כינוס. ואז קראו להם לכינוס לכיוון החבר'ה שיוצאים מהשטח לגדר, ופתאום התחיל מטח של פצמ"רים, איזה 3 או 4 פצמ"רים שנפלו עליהם. יש לי תמונות של חבר'ה שעוד לא הספיקו להוריד את הציוד מעליהם, אלה שחזרו מהשטח", מספר מרטין ומוסיף: "כשנמצאים במבצעים כאלה או במלחמות, אסור להסתובב עם טלפונים, אבל לתאג"ד התייחסו קצת אחרת, ונעם הסתובב עם טלפון. הוא אהב מאוד להצטלם סלפי, וצילם את עצמו עם המפקד של הנגמ"ש. בטלפון כתוב שהתמונה צולמה ב-19:00 ו-18 שניות. הח"ע (חוסם עורקים) הראשון בשטח היה ב-19:03, כלומר באותה שנייה שהוא צילם נפל הפצמ"ר. 4 הנגמ"שים היו נגמ"שי פינוי, אז כולם היו חובשים  וכל התאג"ד נהרס: 4 מ-5 ההרוגים באירוע היו מהתאג"ד; משהו מזעזע, פשוט מזעזע. זה מה שסיפרו לנו. אנחנו היינו במקום, הסבירו לנו איך זה קרה".

צילום: באדיבות מרטין רוזנטל

מרטין גם מספר כי מבחינתו, הוא היה רגוע בנוגע לשירותו של נעם ז"ל, "כמו שיוסי בנאי היה אומר 'כמו כיסא נדנדה'. לא היה לי ספק שלנעם לא יכול לקרות כלום, כי הוא גם חובש קרבי בתאג"ד, ואפילו לא קרבי שהולך עם היחידות קדימה. הוא גם לא נכנס לשטח, הוא נהג נגמ"ש. אז, איזה סיכוי יכול להיות שיקרה לו משהו"?

"זה לא ייתכן"!

אבל לא חשבת על פצמ"רים, טילים?

"אני יודע שהילד בתוך נגמ"ש. אז, מה יכול להיות? דרך אגב, לא פצמ"ר פגע בו; מה שקרה זה שהפצמ"ר פגע בדופן של הנגמ"ש שהיה לפניהם, והברזלים שמחזיקים את הג'ריקנים בחוץ עפו ופגעו בנעם ובמפקד הנגמ"ש שהיה איתו ובעוד 2 חובשים. החובש האחראי על כולם נפצע מאוד קשה, ועד היום, חמש שנים אחרי, הוא עוד לא השתקם".

משפחת רוזנטל בהרכב מלא | צילום: באדיבות מרטין רוזנטל

על הרגע בו הגיעו נציגי צה"ל עם בשורת האיוב מספר מרטין: "ב-10 בלילה חזרתי הביתה. כל היום הייתי מאוד מאוד עסוק, ולא יצא לי לשמוע חדשות, לראות טלוויזיה, כלום. אז, הכנתי לעצמי משהו לאכול, והתיישבתי לראות טלוויזיה. אשתי כבר הלכה למיטה וב-11 בלילה דופקים בדלת".

ולא אמרו שום דבר על האירוע בטלוויזיה, בזמן שצפית בה?

"לא, ה-31.7 היה הרבה אחרי שהתחילה המלחמה. מבחינתנו, זו כבר הייתה שגרה, וגם בטלוויזיה כבר לא היה שידור 24 שעות. האירוע הזה היה אירוע מיוחד. באותו רגע שדפקו בדלת, לא שמעתי על האירוע עדיין. אמרתי להם: 'לא יכול להיות, אתם טועים בכתובת, זה לא ייתכן'. אני פותח את הדלת, ורואה 3 חבר'ה במדים, ושואל את עצמי: 'מה אתם רוצים'  ואז אחד מהם אומר לי: 'מרטין'? ואני אומר לו: 'כן'. הם ביקשו להיכנס ולקרוא לאישה; אשתי אמרה לי באיזשהו שלב במלחמה: 'אם דופקים בדלת, אל תפתח להם'. אחד מהם שאל אם אני אבא של נעם, ואמר שהייתה תקרית. אמרתי: 'זה לא יכול להיות, זה לא אמיתי, לא ייתכן', עד כדי כך שב-2 בלילה לקחתי את הקצין שבא להודיע, ואמרתי לו: 'תקשיב, כשנכנסת הביתה שאלת אם אני אבא של נעם, אבל לא אמרת לי מה שם המשפחה של נעם', כאילו עדיין לא הצלחתי לעכל שלנעם קרה משהו. וחוץ מזה, היה נעם רוזנטל אחר בגדוד של נעם, זה היה מצחיק, גם חובש. מבאר שבע דווקא. משהו הזוי".

בסוף, מתי הבנת שזה באמת ככה? מתי "ירד לך האסימון"?

"'האסימון לא ירד' עד עכשיו. לא ידענו מה קרה, וכל הזמן ניזונו משמועות, בעיקר מחברים שלו שנתנו להם להשתחרר כדי לבוא אלינו, חברים של נעם. שמענו מה שקרה, אבל לא קיבלנו הודעה רשמית מהצבא על האירוע, עד שהגיע קצין שריון ראשי ב'שבעה'. הוא בא עם הרופא שטיפל בנעם, וקבע את המוות למען האמת; הוא אמר שברזל חתך לו את עמוד השדרה באזור של הצוואר, והרופא טען שנעם לא סבל".

ואיך מתמודדים כל השנים האלה? הזמן עושה את שלו?

"קודם כל, היה לנעם אח תאום, גל. יש לי 3 ילדים, גל ונעם תאומים, אבל הדר גדול מהם בשנה וחצי. זאת אומרת, הם גדלו כשלישייה. אני שומע מה קורה במשפחות אחרות עם אחים, במקרה כאלה ושלא במקרים כאלה, ואני אומר לך זכיתי, זכיתי בילדים האלה, פשוט זכיתי. הם משהו מיוחד, הילדים האלה. הדר, הגדול מבניהם, היה מחובר לנעם בצורה מאוד מאוד חזקה; הוא היה קשור אליו, הם היו קשורים אחד לשני, גם נעם מאוד העריך אותו, וגם הדר הוא ילד מדהים שאי אפשר לא לאהוב אותו".

האחים לבית רוזנטל בהרכב מלא | צילום: באדיבות מרטין רוזנטל

מרטין מספר על הטיול האחרון של נעם והדר: "נעם נהרג ביולי, ובמאי אחרי שהדר סיים צבא בפברואר, עם המשכורת הראשונה שלו הוא לקח את נעם לשבוע לברלין. הם טיילו בברלין, זה היה הטיול האחרון. תשמע, כולנו קיבלנו את זה מאוד קשה. אתה שואל אותי אם הזמן עושה את שלו? הזמן לא יכול לעשות את שלו, אם כי אין ספק שאני לא בוכה כמו שבכיתי ב'שבעה' נניח. אבל נעם איתנו כל הזמן. ה-ואקום הזה, החוסר של נעם, הגעגוע, כל הזמן איתנו, לא מרפה. אני בטיפול רציף מאז (פסיכולוגי), אסנת אשתי קצת פחות, וגם הדר בטיפול אינטנסיבי קבוע, זה לא פשוט".

והוא מנסה להמחיש את הדברים: "החיים שלנו הם לא אותם חיים; אני לדוגמה מאוד אהבתי מוזיקה, ומאוד אהבתי מערכונים. והיום, אני לא מתחבר לזה, לא בא לי. בקטנה, בקטנה מאוד. ואסנת אשתי בכלל לא מסוגלת לשמוע כלום. אצלנו הטלוויזיות על מיוט, אנחנו קוראים את הכתוביות, לא שומעים, וכל דבר זה רעש בשבילה, זו לא מוזיקה וזה לא דיבורים, וזה לא מעניין. אז, יש לנו עוד 2 ילדים, ואנחנו אוהבים אותם, ורוצים שיצליחו, וכואב לנו שהם צריכים לעבור את זה גם (משתנק שוב)".

וההנצחות של נעם שאתם עושים עוזרות קצת?

"ההנצחה של 'מצפה נעם' לדעתי זו הנצחה משמעותית מאוד; היא באה כבקשה של החברים של נעם עוד ב'שבעה'. עוד כשרכבו על אופניים ואחר כך עם מכוניות, הם היו מגיעים ל'בית היערן' ביער מיתר, חורשה קשורה ליער יתיר. יש שם 'בית יערן' ישן, נטוש. והיו הולכים לשם עם גיטרות, ערכות קפה ועם עוגות, עוגיות, סתם לקשקש, לשמוע מוזיקה, לנגן, לשיר, לא משנה מה. הם עשו את זה יומיום כמעט, והיו שם המון. אז, הם חשבו שהם רוצים להנציח את נעם שם. הם פנו לקק"ל, וניסו לעשות משהו בנושא, ולא הצליחו. אחרי כחודש וחצי, הם פנו אלינו. אמרו לנו: 'תשמעו, אנחנו חשבנו על רעיון כזה'. הם רצו לעשות את זה מיוזמתם, אבל הם לא הצליחו להניע גלגלים. אנחנו החלטנו להתעניין איך עושים, מה עושים. היינו בפגישות בירושלים בקק"ל, וגם הגינו את הרעיון, למעשה זה חבר של נעם, בחור מאוד כישרוני, ששרטט איזשהו פסנתר בצורת זולה כזאת לישיבה. זה ממש מיוחד".

מקום ההתכנסות של החברים | באדיבות מרטין רוזנטל

מרטין מספר כי חיפשו דרך נוספת להנציח את נעם, "החלטנו שאנחנו רוצים עוד משהו. בעזרת כמה חברים שלנו, שכנים פה מהיישוב וגם ראש המועצה דאז בן גרא; הצלחנו לארגן ערב לזכרו, שאנחנו קוראים לו 'הקונצרט של נעם'. אנחנו חיים מאזכרה ליום זיכרון, לקונצרט, ככה".

"באי ודאות טוטאלית"

ימי הזיכרון לנעם אינם מעטים: "יש לו למעשה 3 'אימהות': יש לו את חיל השריון, יש לו את הגדוד והחטיבה, ויש לו את חר"פ. אז, כל שנה מזמינים אותנו לאירועים הטקסיים השנתיים של כל היחידות האלה, וגם אליהם אנחנו הולכים. וגם הפועל באר שבע מזכירה ומנציחה את הנופלים שהיו אוהדי באר שבע; ומזמינים אותנו כל שנה לאזכרות של יום הזיכרון שהם עושים".

חלקת הקבר עם סמלי הפועל באר שבע | באדיבות מרטין רוזנטל

מה המסר שלך איך להתמודד, להורים אחרים שאיבדו בן?

"אני לא חושב שיש מתכון. צריך לנסות להבין איפה זה מוצא אותך, כדי לדעת איך לצאת מאותו מקום. אי אפשר להגיד למישהו איך אפשר להתגבר על דבר כזה, כי בפועל לא מתגברים. אבל מצד שני, להגיד 'אי אפשר להתגבר' זה קשה מדיי, זה אולי פשטני קצת. אנחנו אנשים שמסוגלים להתמודד, להתרגל לדברים שונים. צריך להבין שהחיים שלך הם לא אותם חיים שהיו קודם. ההסבר הפשוט ביותר שאני יכול לתת למישהו, הוא שאנחנו חיים עם נעם, זאת אומרת יש לנו את החיים לפני שנעם נפל, ויש לנו את החיים אחרי שנעם נפל. יש לנו כאילו 2 שבילים, סוג של דואליות כזאת. והחלוקה הזאת משגעת. האדם לא רגיל, הוא חייב הכוונה, הוא לא יכול להחליט לבד באיזה שביל ללכת אחרי אובדן חיים מיותר כל כך, מיותר כל כך, אין סיבה; זה לא ברור למה אנחנו בכלל נמצאים ברגע הזה".

למרות שמרטין מנסה לא להיכנס לפוליטיקה הוא מודה שבסופו של יום, "הכל זה פוליטיקה" ומצהיר כי הוא לא מבין את הקו שמובילה המדינה.

"איך אנחנו חיים במדינה שהיא אולי אחת המעצמות הגדולות מלחמתית, מהגדולות בעולם, ומצליחה להבליג כשיורים עליה 700 טילים ביומיים? אני לא קולט את זה בכלל, זה הזוי. אני חושב שכל העולם צוחק עלינו. לא יודע מה היה צריך לעשות באותו רגע, אבל ככה אי אפשר להמשיך, לא עם האיום ולא עם הפעולות, ולא עם שום דבר. אם זה היה מוביל למשהו, הייתי אומר: 'וואלה, הבן שלי עשה משהו, הצליח במשהו'. אבל אפילו זה לא, נורא ואיום".