מגזין

בסגנון של גילה

מגזין23 ביוני 2019    4 דקות
1

מנהלת מקיף א' בבאר שבע גילה בלאיש, מסיימת בסערה 53 שנות עבודה חינוכית מוצלחות, וכבר צופה את הקריירה הבאה שלה...

בסגנון של גילה
גילה בלאיש. עוברת לתיאטרון? | צילום: בועז מאור

בזמן שבוגרי מקיף א' בבאר שבע מסיימים היום (חמישי) את חוק לימודיהם, יוצאת גם המנהלת שלהם בעשור האחרון, גילה בלאיש, לגמלאות (לאחר הארכה בת שנת לימודים, שקיבלה מהעירייה).

בלאיש (בעלת 2 תארים בספרות), המועסקת בתחום החינוך זה 53 שנה מגיל 18 כמורה חיילת, דרך מורה לחינוך גופני, מורה לספרות, רכזת שכבות, מחנכת כיתות, ועד סגנית מנהלת מנהלת החטיבה במקיף (18 שנה) ומנהלת מקיף א' (10 שנים), מצטטת את תחילת נאומה בטקס סיום י"ב, שנקבע ליום ראשון השבוע, ולדבריה "כולו מורכב עליי": "אני פורשת לאחר יותר מיובל שנים במערכת החינוך. בטרם אעבור גם אני בשער, אני מביטה לאחור, וחושבת לעצמי שאכן בורככתי; זכיתי לעסוק באחד המקצועות הנפלאים ביותר שקיימים, זכיתי לעסוק בחינוך. כמורה, כמחנכת וכמנהלת, מבחינתי חינוך הוא דוגמה ואהבה. כשקיימת אהבה, כשעשייה מתרחשת ומתנהלת מתוך אהבה, אי אפשר שלא לחוש שהברכה שורה על כולנו".

איך את אישית מסכמת עשרות שנות עבודה חינוכית?

"היכולת לבוא כל בוקר לבית הספר עם שיר חדש, עם חיוך, וזה לא בנאלי (אני בת 70), זה לא קלישאות, כשאתה מרגיש שאתה נמצא במקום שבו אתה שמח, שמעצים אותך, שטוב לך בו, ושהילדים מקבלים אותך בכזאת אהבה והערכה, ומתעניינים בשלומך כל יום מחדש, מה צריך יותר? זה נובע מהיכולת שלי להביט באדם ובניצן, ולראות בו את הפרח. ילדים כתבו עליי כדמות משמעותית בחייהם! אני הייתי בהלם. אחת כתבה אותי במקום את אימא שלה".

והיא ממשיכה: "בלשון מטפורית, אני מאוד מאמינה בפוטנציאל של הניצן לפרוח, וזה תלוי רק בנו, בהובלה שלנו. אני לא צפויה (ככה גם הילדים אומרים), אני משתנה. הילדים אומרים לי: 'את בלתי אמצעית'. הם אף פעם לא יודעים מה אגיד להם. מצד שני, הם גם יודעים שאני אוזן קשבת, ושגם אם אגיד כל מה שיש לי לומר, עדיין זה יהיה ממקום של לכוון אותם למשהו אחד ברור: הצלחה במגוון רבדים; אצלי, הצלחה זה לא רק ההישגים בלימודים (ממש לא!), אלא ההצלחה הערכית. הצלחה בלימודים היא לא יעד, אלא היא המסע עצמו. אני תמיד אומרת: 'לא פירות המעשה הם העיקר, אלא המעשים עצמם'. פירות המעשים זה הציונים, אבל אני רוצה את המעשים עצמם, כי הצלחה בלימודים לא עומדת בפני עצמה".

לוקחת פסק זמן בגיל 70 | צילום: בועז מאור

מהן התחושות שלך רגע לפני סיום תפקידך?

"האמת היא שאני עוד לא מרגישה כלום, כי עד ה-30 באוגוסט אני לא אזוז מפה; אני רוצה לדעת מי יהיה (המחליף שלה – י.ס.ד), ולהעביר את השרביט. עכשיו, אני עושה את הידיעון לשנה הבאה. בימים אלה, אני עושה תהליך פרידות מאוד איטי מהמורים ומכל משפחת מקיף א', שזה מאב הבית חצרן בית הספר ועד סגן המנהל ואפילו מנהלת החטיבה; זה לא משנה, כי כולם אצלי שווים. אז, אני עורכת תהליך פרידות מהלב, ומעניקה לכולם שי: מחזיק מפתח עם לב, שבו אני כותבת: 'לשמור על הקיים (כי בכל זאת הולכת, ואני מתכוונת לכל המסורות של מקיף א'), להיפתח לחדש, למצוא את המפתח לדברים החשובים בחיים, ולשמור אותו קרוב ללב". אני אומרת להם שיש לי זכות אבות, כי אבי היה כותב קמעות, ומבחינתי זה מעין קמע חינוכי שאני נותנת לכולם".

ועל תוכניותיה העתידיות, מסכמת בלאיש: "אני רוצה חודש לא לשמוע אף אחד; למעשה, אני רק מאיימת שלא אהיה, אבל אני גרה מול המקיף, זאת אומרת שאשקיף עליו כבר ב-1 בספטמבר. כל כך הרבה דברים הציעו לי, אבל אני חושבת שכשפורשים בגיל 70 צריך באמת לקחת פסק זמן, קודם כל למשפחה שלך ולנכדים, לגלות קצת עולם. הבן שלי הרי גר בארה"ב, והייתי רוצה להיות איתו כמה חודשים. ואם אתה שואל אותי על חלום, אז הייתי עוסקת בהפקות (אני עוסקת בהפקות של טקסים, 'פופרות' ומחזות בית ספריים) או כשחקנית בתיאטרון מרוקאי".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה

  • איציק

    גדולה מהחיים .מאחל לה בהצלחה