מגזין

הכירו באוטובוס, ועובדים באותה אוניברסיטה

מגזין14 בפברואר 2019    8 דקות
0

לרגל יום האהבה: ראש המחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון פרופ' מיכאל מיילר, והחוקרת הבכירה במחלקה למדעי החיים באב"ג פרופ' ליטל אלפונטה, מצליחים כבר יותר מ-12 שנים לנהל משפחתיות גם בעבודה משותפת באותו מוסד...

הכירו באוטובוס, ועובדים באותה אוניברסיטה
סינרגיזם. פרופ' מיכאל ופרופ' ליטל בעבודה | צילום: דני מכליס אוניברסיטת בן גוריון

מהסיפור הזה אפשר לעשות סרט רומנטי לא רע בכלל: פרופ' מיכאל מיילר הוא ראש המחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון, כאשר באותו מוסד מועסקת גם רעייתו, פרופ' ליטל אלפונטה, שהיא חוקרת בכירה במחלקה למדעי החיים. שני בני הזוג הם חוקרים בכירים ומצליחים באוניברסיטה, עם מוניטין בינלאומי, ואף זכו כל אחת ואחת במענקי מחקר יוקרתיים. בין לבין, הם מגדלים שתי בנות, ולא מפסיקים לדבר בענייני עבודה, גם בארוחות המשפחתיות.

מיכאל: "באמת פרחה"?

ליטל: "אני גדולה ממיכאל בחודש, אנחנו בני אותו גיל, אותו שנתון; אנחנו שנינו בשנות ה-40 המאוחרות עכשיו".

מיכאל: "נולדנו בסוף 1970, שנינו".

למה אתם מחזיקים בשמות משפחה נפרדים?

מיכאל: "כדי לבלבל את האויב"…

"יש גם דברים נפרדים". פרופ' ליטל אלפונטה | צילום: דני מכליס אוניברסיטת בן גוריון

ליטל: "נולדתי וגדלתי בדימונה, ואת התיכון סיימתי ברחובות, ב'דה שליט', רק בגלל שלא היה כימיה בדימונה, לא היה בתיכון כימיה. אז, ההורים שלי החליטו (ואני הבכורה), שאם זה מה שאני רוצה ללמוד, אז הם יעברו למקום שיש (כימיה), וגם בגלל שאימא שלי רחובותית במקור; אבא שלי הבטיח לה, שיום אחד הוא ירשה לה לחזור הביתה. אז, היא ניצלה את ההזדמנות לחזור. אני הייתי התירוץ. האמת שהמון חברים שלנו עזבו באותה שנה (1986) את העיר".

וליטל ממשיכה: "למדתי את כל התארים בירושלים באוניברסיטה העברית, ראשון שני ושלישי. למדתי כימיה; כל התארים שלי הם בכימיה. ואז, בתחילת הדוקטורט, פגשתי את מיכאל; הוא עשה דוקטורט במכון ויצמן, ובדיוק עלה מהולנד. נפגשנו על אוטובוס, שהסיע דוקטורנטים מירושלים וממכון ויצמן לכנס בכפר בלום, כנס בכימיה. נפגשנו על האוטובוס, ומאז אנחנו ביחד, מאותה נסיעה".

אהבה ממבט ראשון…

מיכאל: "בדיוק".

ליטל: "בדיוק".

ומי דיבר ראשון?

"מיכאל; הוא שלח את מי שישב לידו, חיים ויצמן קראו למי שישב לידו, רק שתדע (שם מחייב מאוד…), ממכון ויצמן, לברר אם אני פנויה".

הוא לא ידע איך קוראים לך, אפילו…

"זה לא היה אכפת לו. הוא עלה לאוטובוס באיחור, וכולם חיכו לו במכון; אספנו אותם במכון ויצמן. לי זה היה נוח, כי ההורים שלי גרים ליד, צמוד; אז, באתי מהבית שלהם, ועליתי לאוטובוס. וכולם חיכו למיכאל, והוא עלה, והתיישב ליד חיים ויצמן. ואז, התחילו השאלות; ישבתי מאחוריו".

מיכאל: "אני עולה חדש, וסיפרו לי על דימונה כל מיני דברים; אז, רציתי לאשר אותם; שאלתי למשל, האם היא באמת פרחה. זה מאוד הרשים את ליטל"…

ליטל: "נמאס לבנות"…

ליטל: "כן, אני נתתי לו ליהנות מחמת הספק, זה שהוא עולה חדש, והוא לא מבין כלום; הוא זוכה מחמת הספק".

מיכאל: "אין לי מושג מה זה אומר, אבל אני מניח שזה חיובי"…

ליטל: "לא כל כך"…

האם תכננתם לעבוד באותו מקום?

"צריך גם להתאמץ ולדאוג". פרופ' מיכאל מיילר | צילום: דני מכליס אוניברסיטת בן גוריון

ליטל: "מרגע שנפגשנו, ובאיזשהו שלב החלטנו שנחיה את החיים שלנו ביחד, החלטנו גם שנעבוד ביחד. סיימנו דוקטורט, ונסענו לפוסט דוקטורט בסן דיאגו בארה"ב. היינו שם 4.5 שנים, ואחר כך עוד שנה (אחרי 6 שנים באקדמיה בארץ). כשחיפשנו מקום עבודה, אחרי 3 שנים בפוסט דוק, אז נסענו לרוב האוניברסיטאות בארץ, כל אחד מאיתנו לחוד, וחיפשנו. והאמת היא שגם בדקו איתנו, אנשים שראיינו אותנו, האם אנחנו נהיה מוכנים להתפצל לשתי אוניברסיטאות, ואמרנו שאנחנו לא מוכנים; אנחנו רוצים שכל המשפחה תהיה במקום אחד".

זה עסקת חבילה, מה שנקרא.

"כן, כן. כעיקרון, בדרך כלל מחלקות בארץ לא אוהבות, שבני זוג נמצאים באותה מחלקה. אז הרבה פעמים אמרו לנו, והתראיינו במחלקות לכימיה בעיקר, שיש כלל כזה, לא כתוב, שבני זוג לא יכולים להיות באותה מחלקה. אז, חיפשנו גם במחלקות שונות, אבל רצינו שייווצר מצב, ששנינו נהיה באותה אוניברסיטה, בשתי מחלקות שונות. עד שהגענו לבן גוריון, ובבן גוריון היו מאוד פתוחים לרעיון הזה".

מיכאל: "לא רק שהיו פתוחים, ממש התאמצו למצוא לשנינו מקום טוב בתוך האוניברסיטה, שאנחנו יכולים להיות בו. ובמקומות אחרים פחות התאמצו; כל אחד בנפרד מצא מקום טוב, אבל רק בבן גוריון התאמצו באמת למצוא משהו לשנינו. אז, הלכנו לבן גוריון, בסוף 2006".

ואיפה התחלתם?

ליטל: "הוא היה מרצה בכיר במחלקה לכימיה, ואני הייתי מרצה בכירה במחלקה להנדסת ביו-טכנולוגיה".

מיכאל: "ומשם התקדמנו לדרגת פרופ' חבר ואז פרופ' מן המניין. בינתיים, ליטל עברה למחלקה למדעי החיים, לפני כמה שנים. היא נחשבת למחלקה יותר טובה. זה באותה פקולטה, כמו המחלקה לכימיה, אבל בגלל שכבר הייתה לנו קביעות, וקיבלנו קידום, אז כבר היה פחות רלוונטי זה שהיינו נשואים; זה פחות הפריע. בהתחלה, זה הפריע, כי אתה לא רוצה שהתהליכים יהיו מעורבים".

אתם מדברים על העבודה ביניכם בבית?

מיכאל: "כן, מדברים די הרבה".

ליטל: "בארוחות ערב משפחתיות זה הרבה פעמים נושא השיחה, העבודה והמחקר שלנו".

מיכאל: "כן, עד שהבנות שלנו"…

ליטל: "עד שנמאס לבנות שלנו, אז הן אומרות שצריך לעבור לנושא אחר. יש לנו 2 בנות".

מיכאל: "בנות 16 ו-12, והן מאוד חכמות וחמודות"…

ליטל: "אנחנו מדברים הרבה על עבודה. יש לנו סטודנטים משותפים, ואנחנו גם מפרסמים מאמרים ביחד הרבה פעמים, אבל גם לכל אחד מאיתנו יש דברים מאוד נפרדים, שהם לא משיקים כל כך".

מיכאל: "100 אחוז שוויון"

מיכאל: "בוא נגיד ככה, בערך 10 אחוז מהפעילות שלנו היא משותפת. כל אחד נגיד, 90 אחוז מהזמן מתעסק בשאלות מחקר שלו או שלה, ועוד 10 אחוז מהדברים אנחנו עושים ביחד".

ואתם מרוצים מזה? זה מספיק לכם, או שאתם רוצים עוד?

ליטל: "לא, זה מינון טוב. יותר מדיי, זה לא יהיה בריא לנו. יש פשוט השקה בין חלק מהדברים שאנחנו עושים, אז יש בזה איזושהי תועלת, כי לכל אחד מאיתנו יש מומחיות קצת אחרת, וזה מאוד עוזר".

מיכאל: "הבעיה היא, ברגע שאתה מתחיל יותר מדיי לשתף פעולה, אז אתה מאבד קצת את הזהות האישית שלך גם, וזה לא כדאי"…

ליטל: "בקהילות המדעיות של כל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו מוכר בפני עצמו; אנחנו לא רוצים להיות תלויים אחד בשני. אז, אנחנו גם יודעים לעשות את ההפרדה. כל אחד מאיתנו, יש לו גם תחומים שהוא יותר מומחה בהם. אפילו שיש השקה בין הדברים, כל אחד מאיתנו מומחה במשהו קצת שונה. אז, כל אחד מאיתנו מוכר בתחום שלו".

מצאו את דרך המלך. פרופ' מיכאל ופרופ' ליטל | צילום: דני מכליס אוניברסיטת בן גוריון

אז, מצאתם את דרך המלך, מה שנקרא.

"כן, זה גם דורש קצת תיאום, אבל יש סינרגיזם גם, כלומר יש הרבה דברים שהם החוזק של מיכאל, שהוא יכול לעזור לי, והפוך; דברים שהם בחוזק שלי, שאני יכולה לעזור לו".

האם אתם ממליצים לזוגות, שרוצים לעבוד באותו מקום, לעשות את זה?

ליטל: "בהחלט"!

מיכאל: "כן, חד וחלק"!

ליטל: "יש בזה הרבה הרבה יתרונות. עצם זה שהתחלנו ביחד ובדברים קרובים אחד לשני, יש בינינו סנכרון מאוד גדול. כך שאם למשל, רצינו לצאת לשבתון בזמן מסוים, היינו עושים דברים מבחינת התזמון הנכון לצאת לשבתון. זה מאוד גורם ליציבות בהמון מובנים, אפילו ליציבות במשפחה לצורך העניין".

מיכאל: "אנחנו מאוד מאוד ממליצים, בתנאי אחד: שבאמת יהיה 100 אחוז שוויון בין הפרטנרים; אנחנו גם ראינו דוגמאות של אנשים, שאחד נגיד חושב שהוא יותר חשוב, ואז זה דווקא גורם למתח, ולא כדאי. בגדול, זה נכון לכל זוג כמובן, אבל לא תמיד זה מעשי. בסוג העבודה שלנו, אני חושב שבהחלט זה אפשר. כמובן שצריך קצת להתאמץ ולדאוג. נכון, שלא תמיד אפשר למצוא משרה באותו מקום, באותה אוניברסיטה; אנחנו מכירים לא מעט זוגות, שמחולקים. בדיוק בזמן שאנחנו באנו, היה עוד זוג, משפחת אשכנזי, שהם גם נשואים וגם התחילו באותו זמן (אנחנו באנו כולנו ביחד), אבל זה יחסית נדיר".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה