רב סמל מתקדם (רס"ם) אלי שגיא ובנו רב סמל ראשון (רס"ר) אבי שגיא, שבו ביום שישי האחרון, מברזיל לאחר שהשתתפו יחד עם כ-130 קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים במבצע הסיוע של מדינת ישראל למדינה הדרום אמריקאית הגדולה, בעקבות אסון קריסת הסכר.

שגיא האב (65) מערד (נשוי פלוס 3, בהם אבי) משמש כמחלץ בפלוגה ג' ביחידת החילוץ הארצית (היחצ"א), ובמסגרת שירותו הצבאי לחם במלחמת יום הכיפורים כטנקיסט בחטיבה 14 גדוד 184 של השריון. לאחר מכן, עבר לחטיבה 401, ובמהלך המלחמה פגע טיל בטנק שלו. מהפיצוץ האדיר נהרגו כל אנשי הצוות, ואלי הוא היחיד ששרד. כתוצאה מהטראומה הקשה שעבר, היה אלי בין המקימים של יחידת החילוץ ההתנדבותית בעיריית ערד, ובכך הוא מממש באופן תמידי את רצונו ומחויבותו לתרום ולהציל חיים. מאז שחרורו מצה"ל, פעיל אלי (נכה צה"ל, הסובל מחירשות באוזן אחת, נפצע ברגלו ובאצבעו וחווה פוסט טראומה) גם ביחצ"א אבל זה לא הסתנכרן, מרגע שחרורו מצה"ל התחיל לשרת ביחצ"א, ולקח חלק בין היתר, במשלחת הסיוע לטורקיה.

ואילו אבי (39) מבאר שבע (נשוי ואב לתינוקת בת כשנה), מכהן ביחצ"א כסגן מפקד מחלקה 2 בפלוגה א'. בצה"ל שימש כראש צוות חילוץ קרקעי בחיל האוויר, ובסיום שירותו נרשם ללמוד הנדסת מכונות, וכיום הוא בעל חברה לשיפוצים. ב-2008, משך אותו אביו ליחצ"א, אחרי שבמשך שנים ראה אבי את אלי נוסע למשלחות, וקופץ לאירועים, הן ביחצ"א והן ביחידת החילוץ בערד, אליה הצטרף הבן עוד בגיל 15. אבי גדל לא רק לצד יחידת החילוץ בערד והיחצ"א, אלא גם שמע אינספור סיפורי מלחמה, החקוקים בזיכרונות אביו. ב-2013, הוא השתתף כמחלץ במשלחת לפיליפינים, היה באימון משותף בארה"ב יחד עם אביו, והשניים פעלו יחדיו גם בטיפול באסון רמת החייל ב-2016.

באימונים מימיים. אבי ואלי | צילום: דו"צ

"עבודה בבוץ"

אבי מספר: "יחידת החילוץ ערד זו משפחה שנייה שלי; אתה מגיע לשמה גם מאהבת השטח וגם כדי לעזור לזולת, במיוחד למי שהולך לאיבוד או מתייבש. מי שאוהב לטייל, אוהב גם לעזור לאנשים אחרים. לי זה היה הרבה יותר קל, כי אבא שלי היה חלק מהפיקוד של היחידה, ונמשכתי לזה כחלק מאורח החיים שלי, ואפשר לומר שגדלתי לתוך זה".

איך אתה מתמודד עם המראות הלא כל כך יפים של המחולצים או כאלו שרק את גופותיהם מחלצים?

"מראות לא יפים, זה חלק מהתפקיד; לא מסתכלים על זה, ולוקחים את זה כחלק מהעבודה".

על הייחודיות של פעילות יחצ"א בברזיל, הוא אומר: "זה היה שונה לגמרי ממה שעברנו בפיליפינים, כי לפיליפינים הגענו אחרי שכבר הוציאו את רוב הגופות, ונתנו רק סיוע הומניטרי. יותר סייענו לפיליפינים לחזור לשגרה, בבנייה מחדש של בתים או מוסדות, כמו בתי ספר, והחזרה של מים זורמים ל-5,000 משפחות, שלא היו להן מים. אסון רמת החייל יותר מתקרב לכיוון הזה של ברזיל, כי זה מקום אורבני. שמה כן נפגשתי עם לכודים מתחת להריסות, עם הריח וכל המראות הקשים. עם זאת, הסינריו היה לגמרי שונה בברזיל ממה שאנחנו מכירים, כי זו הייתה עבודה בבוץ, משהו שהיה חדש מאוד ליחידה. למדנו לעבוד עם זה, תוך כדי. נעזרנו ביחידת 'עוקץ' לאיתור לכודים (הכלבנים של הצבא), והיו אצלנו גם חבר'ה מיחידת להבה של כיבוי אש ומהיחידה למשימות תת ימיות של חיל הים. זה היה אתגר חדש לגמרי. אולם, המטרה שלנו בסופו של דבר, הייתה כמו תמיד להחזיר את היקירים למשפחות, בכל אופן שיכול להיות, לצורך סגירה מסוימת, שיידעו שמצאו, ושיש להן לאן לפנות".

האם עבדת בצמוד לאביך בברזיל, כך שיכולתם לתמוך זה בזה?

"אני פיקדתי על צוות, ואבא שלי היה בצוות אחר, בפלוגה אחרת; כל אחד מאיתנו קיבל גזרה אחרת. שנינו מתעסקים בחבלים, אז חילקו את אנשי החבלים לכל המחלקות. כל בוקר נפגשנו, ובסוף יום נפגשנו והתחבקנו, וגם במהלך ההמתנה למסוקים. פעם אחת, החלפתי את אבא שלי בנקודה מסוימת, והוא הסביר לי מה היה בשטח, והעביר לי שרביט. לא מסתכלים על האמוציונלי בקטע הזה, אלא פועלים יותר במקצועיות".

אגב, עם חזרתם ארצה, לא נותרו האב והבן יחדיו, אלא אבי נסע "לאישה ולילדה, שלא ראיתי שבוע. ואבא שלי נסע הביתה, לאימא שלי. יהיה לנו עוד הרבה זמן לשבת ולעבד את החוויות האלה".

"הכי מבוגר"

אלי, בתור אבא, למה משכת את אבי דווקא לתחום כל כך לא פשוט, עם מראות קשים ובעייתיים?

"תראה, כל אבא רוצה שהבן שלו ילך בעקבותיו. מגיל 15 אבי ביחידת החילוץ, וזה בדיוק הגיל שבו אנו מגייסים מתנדבים. אז, באופן אוטומטי אתה ישר חושב לגייס את הבן שלך. מן הסתם, הוא כנראה גם אהב כבר בגיל צעיר שטח, ולכן זה כמעט היה נורא טבעי שהוא מצטרף אלינו ליחידת החילוץ. מהר מאוד, אבי אהב את כל התחום, ונקשר לכל מה שאנחנו עושים. עם הזמן, הוא התקדם, והתחיל לעשות השתלמויות וקורסים בחילוץ, עד שהתגייס לצה"ל. אחרי זה, אבי המשיך להיות מחלץ בערד. כשחזרתי ליחצ"א, שאלו אותי אם אני יכול לגייס כמה אנשים טובים שאני מכיר. אז, מצאתי חוץ מאבי, עוד כמה חבר'ה מיחידת חילוץ ערד, וככה בעצם נוצר הקשר בין צוות ערד לצוות היחצ"א".

משלחת הסיוע מברזיל | צילום: דו"צ

על מה שמתלווה בהכרח לפעילות החילוץ (המראות ההרוגים והפצועים הלא פשוטים), הוא אומר: "אתה לא חושב על הדברים האלה, ולא מתכנן ואומר שאתה לא רוצה לראות דברים כאלה, אלא קודם כל, חושב איך אתה מציל חיי אדם. תוך כדי זה, יש מראות לא נעימים, ומסתכלים על זה כחלק מהעבודה שאנו עושים, ולא חושבים שיהיה לנו קשה או לא. עם הזמן, זה סך הכל די מסתדר, ומתגברים על דברים. אם אוהבים משהו, אז אפשר להתגבר על מכשולים. ברגע שהבן נכנס, זה היה מתוך אהבת שטח וטיולים ולמה שעושים, וזה קצת שונה".

איך פעלת בברזיל, כאדם לא ממש צעיר?

"אני למעשה, הכי מבוגר ביחצ"א; אולי יש עוד אחד רק שהוא בגיל שלי, וכל היתר מתחת לגיל הזה. תראה, היו לנו חיפושים באזור בוצי של 2 נערים שנסחפו ועוד חילוץ של 2 חמורים ששקעו בבוץ באיזה נחל; כך שיצא לנו קצת לעבוד. מפקד היחצ"א גם התייעץ איתי, ואמרתי לו שחוץ מהציוד המתוחכם שלקחנו, צריך גם לעבוד עם מקלות של מטאטא, ולחפש מתחת לבוץ; פשוט, נכנסים עם הרגליים פנימה ועם המקלות, עד שנוגעים באיזו גופה או מרגישים משהו. זו הדרך היחידה שיש. מובן שהשתמשו עם המון ציוד טכנולוגי נוסף. אני הייתי שם כמחלץ לכל דבר, והייתי בשטח בתחום החבלים ובחיפוש ובגששות; אני הובלתי שמה בקטעים האלה, ואפילו הצלחתי למצוא 2 גופות מתחת לאדמה ללא סיוע של כלבים; משהו די נדיר, כי זה לא בולט, אלא ממש מתחת לשטח. נתתי לצוות של אבי, בסוף תדריך יום, הנחיות איך לגלות גופה שנמצאת מתחת לאדמה".

משלחת הסיוע מברזיל | צילום: דו"צ

"צמוד לגופה"

החוויות הקשות שעברו הוא ובנו מחייבים ליבון בין ה-2: "יש לנו עוד מה לדבר, כי היו שמה מראות לא כל כך נעימים, ואני חושב שצריך לדבר. יש לי הרבה ניסיון, ואני רוצה לדבר ולהסביר לאבי מול מה הוא עומד. היו שם באמת, דברים מאוד קיצוניים: במדבר מוצאים בדרך כלל גופה מעל האדמה, אתה שם אותה בשק, ובזה סיימת. בברזיל לעומת זאת, אתה חופר סביב הגופה, צמוד אליה, ומסתכל עליה מעל שעתיים לפחות, כדי להוציא אותה בצורה מסודרת. וזה שונה לגמרי. אנו מאוד נותנים כבוד למת, ולכן על כל מ"מ עבדנו, וזה היה כמו לחפש סיכה בערימה של קש, לא קל. המראות מאוד קשים; אתה חופר ומוצא רק רגל, או יד, חצי גופה או שתי רגליים. נתקלתי בעבר בכמה חילוצים מהסוג הזה, שגופה התפרקה לגמרי, אבל אז אתה אוסף את החלקים לשקית, ובזה זה נגמר. פה, כמו שאמרתי, שעתיים אתה צמוד לגופה, וזה לא אותו דבר; אתה חייב להסתכל כל הזמן, אין ברירה".

משלחת הסיוע מברזיל | צילום: דו"צ

ולמרות זאת, "אני יכול להגיד שבסך הכל היחצ"א עבדו בצורה מאוד טובה. הדבר הכי טוב שאנחנו יוצאים משם ולוקחים אותו איתנו זה הניסיון, שהצטבר מחילוץ לחילוץ. זה לא היה אתר הרס, שהיינו רגילים אליהם. למרות שלא היה ניסיון כמעט לאף אחד בתחום הזה של פעילות בבוץ, מהר מאוד נכנסנו לעניינים, ידענו מה צריך לעשות, והעבודה התחילה לרוץ; לא היה שום בלק-אאוט, עם חלוקת צוותים מצוינת בשטח, לגזרות ותפקידים, ממש מעולה. חוץ מזה, עבדנו עם הכבאים מברזיל, שעשו עבודה נהדרת, אנשים עם המון מרץ והרבה חום ואהבה, שקיבלו אותנו בצורה מאוד חמה. זה מחמם את הלב, ונותן לך המון מוטיבציה לעבוד".

לסיום, עד מתי עוד תמשיכו בפעילות החילוץ?

"כל עוד שיש לנו כוח, אנחנו נמשיך; הבן עוד צעיר".

אבי: "החוזק והחוסן שלנו בא מהמשפחות בבית. בלי התמיכה של האישה והילדה כל ערב, זה לא היה קורה, והתמיכה הזו מחזירה אותנו לשפיות. אני רק התחלתי לסלול את הדרך שלי ביחצ"א"…

הכתבה היא חלק מפרויקט המוקדש ליום המשפחה, בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"