"בגדול, אני נכה צה"ל. נפצעתי בגיל 19 ויצאתי לפנסיה מוקדמת", צוחק שי שלום יאיר, באר שבעי בן 34 כיום, שאת ה-13 בפברואר 2003, לא ישכח לעולם. "אי אפשר לשכוח. זה תאריך ששינה לי את כול החיים – ביום יום, כל יום ולכל החיים", אומר מי שבאותם ימים היה חייל צעיר ב'גולני', שרק חלם להיות לוחם וכיום, הבחור הצעיר והמרשים הזה, עסוק בעיקר בלהילחם על החיים שלו. עסוק בלא לתת למגבלות לעצור אותו.

לפני הפציעה. לוחם

"התגייסתי לגדוד 12 בגולני כי רציתי להיות לוחם וגולני זה המקום", הוא משחזר. זה היה באוגוסט 2002; יאיר וחבריו התחילו טירונות שנמשכה ארבעה חודשים ולאחר מכן עוד חודשיים של אימון מתקדם, "ועלינו לגדוד בצפון". "היו לנו שבועיים של התארגנות לתרגיל גדודי ומיד אחרי זה היינו אמורים לתפוס קו בגבול לבנון. היו לנו כל מיני הכנות אחרונות למסדר מג"ד לפני תרגיל". לרוע מזלם של החיילים, באותם ימים בדיוק עזב מפעיל האר.פי.ג'י שלהם, ו"סמל המחלקה שלנו החליט שבמקום להסמיך מישהו אחד, נלמד את כולם שיתמקצעו על הכלי", לדבריו.

"הוא העביר לנו שיעור בתוך פריקסט (מבנה מקורה, י.ס). הסמל בעצמו היה 'אר.פי.ג'יסט' בעבר והיה לו יותר מידי ביטחון על הכלי. הוא ביקש ממפקד הכיתה לפרק פצצה חיה מהמנשא של הפצצות, פשוט חיברו אותה, הכניס טיל חי לתוך המטול ובטעות ירה עלינו את הפצצה. זו הייתה פציעה בשלב די מוקדם של השירות המשמעותי בצבא, רגע אחרי שקיבלנו את סיכת הלוחם".

"הכל מאת השם"

"מי שמבין ויודע, זהו נשק שבדרך כלל שמשתמשים בו כשיורים אותו על טנקים", מסביר יאיר. "מדובר בפגיעה של עד 300 מטר והוא חודר כלי ממוגן וגם הורג ושורף את האנשים מבפנים. בעצם מה שקרה כאן, זה נס כי היינו חשופים לגמרי והטיל נורה ממרחק של שני מטרים, בלי שום מיגון. בלי כלום עלינו. איכשהו נשארנו בחיים ואף אחד לא נהרג".

תחילה, יאיר לקח את זה קשה מאוד. "כל מה שהתאמנתי בשבילו, כל מה שהתאמצתי בשבילו, במקום להיתקל במחבלים ולצאת למבצעים – זה נקטע, לצערי טעות אנוש קטעה לי את החלום".

בבית החולים. יאיר

יאיר ועוד שני חיילים נפצעו באורח אנוש, ובסך הכל 19 פצועים. "היינו על סף חיים ומוות", הוא מתאר. "היינו בצלע שממול הטיל וחטפנו פגיעה ישירה. עפתי לקצה השני של החדר וכשהתעוררתי, ראיתי אש ופיח. בדרך כלל מפנים קודם את הפצועים קשה, אבל אני, בכלל חשבו שאני מת והשאירו אותי לסוף. אני הייתי בהכרה, הרגשתי את עצמי מרחף ולא ראיתי אף אחד מסביבי. שכחו אותי ואחרי דקה ראיתי את הקצין שלי נותן הצצה אחרונה לראות אם שכחו מישהו. בזמן הזה הרמתי את היד ונכנסו פנימה להוציא אותי".

יאיר לא יודע מה עבר עליו בימים הראשונים שאחרי הפציעה. "אני מאמין שעברתי הרבה ניתוחים, אבל אפילו לא יודע כמה", הוא מספר. "אתה מתעורר ואז עוד פעם מרדימים אותך, לעוד ניתוח. אתה מקבל מלא תרופות ומחובר למכשירים ולא בדיוק יודע מה קורה איתך. עדיין לא ידעתי שנקטעה לי הרגל". רק לאחר כחודש, הוא הבין מה באמת קרה לו, "אחרי שראיתי את הרגל".

יאיר, הוא אדם מאוד מאמין ומבקש מספר פעמים להבהיר שהיום הוא מאמין יותר מתמיד בדרכו של השם שמכוון אותו בחייו, שלכל דבר יש סיבה. אבל לא תמיד זה היה כך.

"במקרה, למרות שאין דבר כזה במקרה, כי הכל מאת השם", הוא אומר, "הרופא שרצה לעשות לי את הניתוח, הוא בעצמו קטוע רגל. יום אחד הוא פשוט נכנס איתי לחדר וסיפר לי איך הוא חי עם הפציעה. הוא הוריד את המכנסיים והראה לי את הרגל התותבת שלו. שלחו אותי להתייעצויות עם רופאים כדי להחליט מה לעשות". כולם אמרו לו שהחיים ממשיכים, הוא נזכר. "הרופא ההוא סיפר לי שהוא גולש. זה חיזק אותי לדעת שזה לא סוף העולם".

עכשיו הגיע החלק הקשה בכל תהליך השיקום. "הייתי צריך ללמוד לחיות מחדש, ללכת מחדש, הכל מחדש", לדבריו. "כלום לא מובן מאליו".

חגיגה בסנוקר

"יכולתי לבחור לשבת מולך בכיסא גלגלים והיה לי יותר נוח, ופחות כואב, אבל גם יסתכלו עלי בצורה שונה. זה בכלל לא מובן מאליו שאני יושב פה, ושאני יושב פה ככה". יאיר בחר להתמודד, "להשתדל כמה שפחות להיראות ולהרגיש נכה", כהגדרתו.

בסך הכל הוא היה מאושפז כשבעה חודשים, כולל השיקום ובגיל 20 החל לחיות את החיים מחדש. "מצד אחד אתה רוצה לטרוף את העולם אחרי זמן כל כך ארוך. מצד שני אתה נתקל בקשיים, לפחות בהתחלה. פתאום זה קשה לי, זה כואב לי. יש תגובות של אנשים, בירוקרטיה ועוד".

מחדש. יאיר בשיקום

"פעם הייתי רואה את הכל שלילי. היום, אחרי 15 שנים, אני רואה את החיים אחרת. היו הרבה משברים בהתחלה, הרבה כעס והתפרצויות זעם על האנשים הקרובים אליי. אי אפשר היה לדבר איתי. הוצאתי על כולם את כל התסכולים של הפציעה בצבא. בשמונה השנים הראשונות כמעט ולא יצאתי מהבית. הדבר היחיד שהוציא אותי מהבית, כי מאוד אהבתי את זה, זה הסנוקר". 

אחרי שמונה שנים הוקם בית הלוחם בבאר שבע. "זה הוציא אותי הרבה מהבית ופתאום מצאתי את עצמי מתנדב פה". לאחר תקופה, החליטו בבית הלוחם לתת לו עבודה ויאיר הפך לאחראי חדר הסנוקר.

"נכנסתי לזה יותר ויותר, למדתי את זה. היום יש לי תעודת מדריך סנוקר, אני משחק בתחרויות ואני גם שופט מקצועי בארץ בסנוקר". יאיר הוא שחקן סנוקר מקצועי, בין ה-16 הכי טובים בארץ. לא מבין הנכים, אלא בכלל. בבית הלוחם גם שלחו אותו לאתגר הכי גדול של החיים שלו: טיול של אחרי הצבא, לפסגת המאצ'ו פיצ'ו שבפרו. לא פשוט גם עבור אנשים עם שתי רגליים.

על פסגת העולם: "אני יכול"

"הטיולים האלה, זו יוזמה שקמה לפני ארבע שנים. רכזת הצעירים בבית הלוחם, נטלי, שאלה אותי אם מעניין אותי לעשות את הטיול של אחרי הצבא. שמעתי על זה לפני מחברים, זה עניין אותי, אתגר אותי. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני מצליח לעשות את זה, אבל ידעתי שאם לא אנסה, לא אדע".

אלוף – גם בסנוקר. שי יאיר

"בחרו בי כי אני בין הנכים הקשים פה, כמה שזה לא נראה. אמרו קטוע רגל שיעלה לפסגה, זה הרבה יותר משמעותי. עדיין הרגשתי שאני לא מתאים, נלחצתי וחשבתי לבטל. אבל מי שארגן את זה, זה אנשים מדהימים שדחפו ונתנו רוח גבית. אנשים תותחים, איכותיים שתרמו והפכו את זה לאפשרי". 

יאיר מציין את עדי שטראוס, "האבא של הטיול שתרם, יחד עם עוד הרבה תורמים", לדבריו. "לקחו אנשים שאמרו 'אנחנו רוצים לתרום', לא רק כסף וזה טיול יקר. ישנם 16 מלווים בטיול שבאו איתנו ומעבר לתרומה הכספית, הם תרמו בכך שבאו והיו מלווים מקצועיים כשלכל אחד תפקיד, אנשי מקצוע. הם נתנו לנו כלים להתמודדות בחיים". 

הטיול היה טיול של שבועיים, כשהטרק של ההר, נמשך ארבעה ימים, שלוש לילות באוהלים. "טיפסנו לגובה 4,400 מטר", מתאר יאיר. "זה היה טיפוס קשה ורציני וכבונוס קיבלנו מזג אוויר שהפך אותו להכי קשה שאפשר. פתאום גשם, שלג, ברד והכל בוץ. ופתאום שמש, מטורף. הצלחנו לעשות את זה כולם ביחד, עם דחיפה של אחד לשני. עשינו את זה והגענו לפסגה. היו אנשים, מלווים, שנעזרו בנכים. זה היה סוג של להילחם". שם בפסגה, עם חיוך שמספר על סיפוק אדיר וכשהוא עטוף בדגל של גולני, יאיר ניצח. "ההתרגשות הייתה מטורפת, חלק בוכים, חלק שמחים, חלק שותקים ומנסים לעכל. עד הרגע האחרון לא האמנתי שאעשה זאת", הוא אומר.

הטיול של אחרי הצבא. שי יאיר

"מי חשב שבן אדם בלי רגל, עם תותבת, יכול לטפס על הר בגובה 4,400 מטר, במזג אוויר מטורף, כשאין כמעט חמצן. הבנתי שאני יכול לעשות כמעט הכל, ועד שאני לא אנסה – לא אדע. צריך רק להעז. מאז, אני רואה את החיים בצורה אחרת לגמרי. היום אני יכול. תודה לכל המארגנים והתורמים, תודה לבורא עולם על הכל. הכל לטובה".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"