מגזין

"הכנתי את הקרקע לכל מי שיבוא להחליף אותי"

מגזין29 באוגוסט 2018    11 דקות
0

מנהלת מחוז דרום במשרד החינוך נפרדת ומסכמת עשרות שנות פעילות חינוכית מרשימה. בראיון מיוחד ל"שבע", מתייחסת חיים, היוצאת לגמלאות, בין היתר, לעבודתה כמנהלת המחוז הגדול והמורכב במדינה, תעשיית ההעתקות במבחני הבגרות ורעיון דילול שיעורי הבית. חיים שכאלה

"הכנתי את הקרקע לכל מי שיבוא להחליף אותי"
עמירה חיים | צילום: ששון תירם

היא בכלל רצתה להיות עורכת דין, אבל החיים והגורל הובילו את עמירה חיים לקריירה מפוארת בתחום החינוך, שבשיאה הייתה עובדת המדינה מספר אחת במשרד החינוך. מיד לאחר פתיחת שנת הלימודים הקרובה, חיים תצא חיים לגמלאות. בראיון ל"שבע", היא מסכמת את כהונתה במחוז המאתגר, ובין השאר מתייחסת לאלימות במערכת החינוך, השחיקה במקצוע המורה ורעיון דילול שיעורי הבית.

עמירה, 17 שנה מאז שהתחלת את תפקידך, איך את מסכמת את הכהונה, ואיך הגעת דווקא לתחום החינוך?

"החינוך בחר בי. בחלומות הראשוניים של הנעורים חשבתי שאני הולכת להיות עורכת דין; אבא שלי היה בעל משרד עורכי דין, ואחר כך שופט. עוד בנעוריי, הייתי מדריכה, ולאחר מכן קצינה בצבא, מ"מית וקצינת חינוך בפיקוד דרום. התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ונמשכתי למערכת החינוך; התאהבתי בילדים, והשאר היסטוריה.

עברתי את כל המסלול, ממורה ומדריכה, סגנית מנהלת, מנהלת בית ספר (תחנה מאוד משמעותית בחיי), מפקחת, מפקחת מחוז ומנהלת מחוז ומנכ"לית משרד החינוך. שתי אמונות מאוד חזקות מהוות את המנוע, שדוחף אותי: כוחה של מערכת החינוך לעשות שינוי חברתי, לבוא ולתת יד במקומות שצריך, ולקדם, והאמונה השנייה שאפשר והכרחי לשבור את המתאם בין מצב סוציו-אקונומי להישגים לימודיים".

תחושת שליחות. עמירה חיים | צילום: משרד החינוך

בנוסף, "אני מאוד מאמינה, שחובה להגביה את החלום למי שלא חולם אותו; אדם חולם בגובה הידיעה שלו וסביבתו (הוריו, שכניו, אחיו והיישוב שהוא נמצא בו). צריך לזמן לילד את החלומות ולהגביה אותם, ולנטוע בו תחושת מסוגלות שלו בעצמו. והאחריות הזו שבידי המורה כל כך מרכזית, שכל אחד מאיתנו יודע אם היה לו מורה שרומם אותו או מורה שלא הצמיח אותו. האחריות של נפש האדם היא בידי המורה, וחינוך הוא נגיעה בנפש האדם. יש גם להסתער על האקלים הבית ספרי, כדי לתת מקום של כבוד לילדים. מזה, יזמנו את תעודת הבגרות החברתית, ששרי חינוך אימצו אותה, והפכה לנחלת הכלל. כדי ליצור תחושת מסוגלות, צריך לתת לילד לחוות הצלחות. אחרת, קשה לו מאוד לאסוף את עצמו, וללכת קדימה, למיצוי היכולות שלו. שוויון הזדמנויות לצמצום פערים תלוי הרבה פעמים במשאבים, אבל בעיקר זו אהבה, אכפתיות ואמונה חזקה ביכולת, הן של המורה שיכול להביא את התלמיד להצלחה והן של התלמיד שיכול לעשות את זה".

המחוז בניהולך ייחודי, מורכב ומאתגר, וכדוגמה יש בו יישובים כמו עומר מצד אחד, תל שבע מצד שני, באר שבע מצד שלישי ודימונה מצד רביעי…

"מחוז דרום הוא הגדול ביותר בארץ: 67 אחוזים מהשטח הריבוני של מדינת ישראל, אחרי 'ההתנתקות'. יש לו מאפיינים מיוחדים, קצוות, אוכלוסיה מגוונת, אירועים נרחבים שקרו כאן בשטח, כמו 'ההתנתקות' שהשפיעה מאוד, עוטף עזה בשעת חירום עם המורכבות והאתגרים ופריסה גיאוגרפית גדולה המכתיבה לנו הרבה פעמים את דרך העבודה. האתגר של האוכלוסייה הבדואית מורכב מאוד, כי הוא פוגש אותנו הרבה שנים, ובשנים האחרונות בהסדרת היישובים. לפני 8 שנים, קמו 2 מועצות אזוריות להסדרה. המודעות של צריכת חינוך הולכת וגדלה כל הזמן, כי לפני עשור לא צרכו בכלל חינוך מיוחד למשל במגזר הבדואי, והיום יש מודעות מאוד גבוהה לחינוך במגזר, וכבר בגיל 3 מכניסים ילדים לגנים, במקום בגיל 7 ישר לבתי הספר. רמת המורים, הגננות והמנהלים מהדרום עלתה, כאשר עד לפני כ-12 שנה לא הייתה אפילו גננת אחת מוסמכת מהאזור; פתחנו הכשרות שלמות במכללות להסמכת גננות".

"צמצמנו פערים"

"לי היה מאוד חשוב שהאוכלוסייה הבדואית תיתן מענה לעצמה, ולא שיסמכו כל פעם על מורים וגננות מבחוץ", אומרת חיים. "התשתית הפדגוגית הייתה רעועה. במצב הזה, יכולתי לעשות צעד פופוליסטי, ולהביא תגבורים לימודיים, אבל אמרתי 'לא', ויצאתי לתכנון לטווח ארוך: לחזק את התשתית הפדגוגית, ולבנות אותה: מכשירים מורים וגננות ומנהלים, ומשנים את סביבת הלמידה. ואנחנו בהחלט רואים את התוצאות: מ-12 ל-52 אחוזי הצלחה בבגרות ועלייה גדולה בתוצאות המיצ"ב בכיתות ה' ו-ח' בכל המקצועות, גם בגלל המודעות הגדלה ליתרון של לצרוך חינוך והשכלה. יש לנו עוד דרך, אבל צמצמנו פערים יחסית לאוכלוסייה הערבית בארץ. 8 שנים אנו מעל הממוצע הארצי בבגרות במחוז; כשקיבלתי את ניהול מחוז דרום, היינו מתחת לממוצע. בשבילי זו הייתה שליחות לבוא וליישם את האמרה ש'בנגב ייבחן העם בישראל'. הישגים לימודיים וחברתיים וערכיים הם לא פחות, ואפילו יותר חשובים. קודם כל, להעלות את מספר הניגשים לבגרות: במחוז אנחנו 96 אחוזים, לעומת ממוצע ארצי של 90 אחוזים. אחר כך, להילחם ולא לוותר על אף ילד ולאף ילד; אני עד היום מפסיקה ישיבות הכי גדולות כאן אצלי במשרד, ולא משנה מי נמצא בהן, בשביל ילד או ילדה. צריך להגיע לסטנדרט, גם הבדואים כמו כולם. מושקעים משאבים עצומים במגזר, כדי ליצור שוויון הזדמנויות. את הדרום מאפיינת המלחמה על כל ילד, שלא מחכים לו שיעור פרטי אחרי הלימודים או עזרה בבית; מערכת החינוך לוקחת אחריות מלאה על כל ילד וילד. יש גם עלייה באחוזי המחזיקים בתעודת בגרות איכותית, כולל במגזר הבדואי, וזה מאוד קשה. קיימת עלייה דרמטית במספר הלומדים 5 יחידות מתמטיקה ואנגלית. ואני החלטתי מנהלתית לבטל את לימודי ה-3 יחידות אנגלית, ורק מי שנושר מהיחידה הרביעית יש לו תעודת בגרות עם 3 יחידות אנגלית, אבל הוא יודע שהאמנו בו, ושהוא יכול להשלים את זה בהמשך. וכל הכבוד לשר בנט על המשאבים, שהוא מקצה להצלחה גדולה יותר במתמטיקה וכדומה".

מפסיקה ישיבות בשבילם. עמירה חיים ותלמידים | צילום: משרד החינוך

אפרופו בנט, עבדת עם כמה וכמה שרי חינוך. עם מי הכי נהנית?

"לא אגיד לך את זה, כי נהניתי לעבוד עם כולם. הם ראו בהחלט את העבודה המשמעותית שיש במחוז, וכל השרים עזרו לנו. מטבע הדברים, לימור לבנת קראה לי להיות המנכ"לית שלה, ועבדתי איתה צמוד יותר מאשר עם שרים אחרים. פעמיים אחר כך, השבתי בשלילה להצעה לחזור להיות מנכ"לית, כי הייתי באמצע שני מהלכים מאוד דרמטיים: ההסדרה במגזר הבדואי ויישום החלטת הממשלה בעניין ומעבר צה"ל לדרום. אנשי משרד הביטחון אמרו לי לפני כ-8 שנים, שאנחנו המשרד היחיד שמאמין בירידה שלהם לנגב. אני הגעתי לדרום עם המשפחה, כשהייתי ילדה קטנה, עם אבא קצין שהתמנה לסגן מושל ואחר כך למושל הצבאי (הוא היום בן 95…). פה קבענו את ביתנו. בן גוריון קרא לרדת לנגב, ואחר כך ירד אליו בעצמו, והייתה תנועה מאוד חזקה לאזור, בזמנו; באר שבע התבססה באותן שנים על אותם אנשים. פתחו את אוניברסיטת בן גוריון, 'בית יציב', התיאטרון ועוד. זו הייתה שליחות ציונית. אימא שלי הקימה את ארגון אימהות עובדות בדרום, שהפך יותר מאוחר ל'נעמת'. ושם חלחל בי העניין של העצמאות לנשים".

דיברת על העלייה בהישגים, אבל אומרים שישנה תעשייה שלמה של העתקות בבגרויות, כשלמשרד החינוך ולרשויות המקומיות יש אינטרס בעניין. אולי הפיקוח על הבחינות המתנהלות צריך להיות חיצוני בכלל?

"משרד החינוך מנהל את בחינות הבגרות, שוכר את החברות המעסיקות משגיחים, מנחה, עוקב וכו'. המשרד משקיע בנושא טוהר הבחינות מאמץ אדיר, כי אנחנו לא מאמינים בבחינות לא טהורות. אנו מבקשים לייצר הון אנושי איכותי במדינת ישראל, ובראש ובראשונה אנשים ערכיים. ולכן אנחנו מטפלים בחומרה רבה בכל עניין טוהר הבחינות. אנו יודעים בדיוק איפה מעתיקים ומה; שני ילדים כותבים אותו משפט, ושניהם נפסלים. יש לנו מערכת ניטור מאוד מדויקת, וגם מנהלים מזומנים לשימועים; יש כאלו שנענשו גם (זה משפיע על קידומם בעתיד…). בנוסף, כל בית ספר שבו התגלתה העתקה, הופך לבית ספר 'אדום', עד כדי הוצאת כל התלמידים בשנה העוקבת למעבר הבחינות בבית ספר אחר. אתה יודע איזה עלבון זה? מנהלים בוכים לי פה, מאחורי הדלת. זה פשוט קו אדום, עם עבודה יוצאת מן הכלל של המפקחים".

"נהניתי לעבוד עם כולם". נפתלי בנט עם עמירה חיים | צילום: יוסי איפרגן

באשר לתופעת האלימות בבתי הספר, כשבדרך כלל המאבטחים חסרי אונים, אומרת חיים: "להורים ולמורים מורכב יותר היום איך ללוות את הילדים בדרכם הארוכה והמפותלת לבגרות ולעצמאות. אנחנו חווים תקופת ערעור היררכיות; המורה הוא כבר לא בעל הידע הבלעדי, ולא מקבל כבוד וסמכות, בגלל הגלובליזציה וכו'. מדובר על אלימות בחברה, כי אין כבר קבלה של סמכות כמו שהייתה בעבר, גם לא מול רופאים, שופטים, ראש ממשלה ונשיאים; הפירמידה שטוחה יותר. כל זה מאתגר יותר את המערכת, ומאלץ את המורים לבוא ממקום אחר, של ערכים וערך מוסף, כדי שיוכלו לקבל את הכבוד, מתוך כוח היכולת והכישרון שלהם. גם ההורים חווים את זה, כי הם גדלו בעולם אחר. אצלנו במחוז, יש אפס סובלנות לאלימות. הטיפול נעשה מצד אחד במישור האכיפתי; יש ענישה, כי ילד צריך לגדול בגבולות, וזו זכות של ילד וחובת ההורים והמבוגרים לתת לו את המסגרת הזו כמשהו שהוא חייב לקבל, לצורך ההתבגרות שלו. ומצד שני במישור החינוכי, אנו מעבירים כישורי חיים, כיצד אני בולם את כעסי, ולהתנהל במצבים חברתיים. השיימינג הוא דבר חדש שנפל עלינו, והוא אלימות נוראית, פשוט כואב מאוד, כי אם פעם עשו חרם על ילד, לקח זמן עד שכולם ידעו. היום, תוך שנייה, ילד מוצא עצמו מבודד. העוצמה כל כך חזקה, שלעתים קשה לילדים הרבה יותר לעכל את זה".

"מבוגר שיאמין"

תמיד אמרו שבתי הספר הם "בית חרושת לציונים". איפה הערכיות, ולחנך להיות בני אדם תורמים לחברה, גם אם לא מצטיינים בלימודים, בבית הספר?

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו (כמאמר הרב שלמה קרליבך… – י.ס.ד). האמונה הזו מחלחלת כל כך עמוק לנשמה, שיום אחד היא תפרוץ. פשוט, צריך להאמין ולהגשים את החלום".

אמרה של הרב קרליבך. עמירה חיים בבית ספר ממלכתי דתי | צילום: משרד החינוך

מה דעתך על רעיון דילול שיעורי הבית, שעלה לכותרות באחרונה?

"מעולה; צריך להמעיט מאוד בשיעורי הבית. הם צריכים להיות מדויקים, מעטים, וצריך להיות תיאום בין כל המורים, עם ערך מוסף מעבר למה שהמורה לימדה בכיתה. אני כמורה נתתי שאלות חשיבה לשיעור הבא. אני מתנגדת למתן שיעורי בית רבים. במקום שיעורי בית, הייתי אומרת 'פיתוח לומד עצמאי', ולתת מטלה מכוונת, שמפתחת למידה עצמאית. למשל, לקרוא פרק בתנ"ך, ולהוציא ממנו משהו מיוחד. צריך לבטל את המילה 'שיעורי בית'. ילדים לא מבינים מה המטרה של שיעורי הבית. כשאתה מבין, אתה מסתער. אחרת, זה הופך לנטל".

דובר לא מזמן על ד"ר חפצי זוהר כמחליפתך הפוטנציאלית, כפי שנחשף בלעדית אצלנו ב"שבע"…

"תראה, חפצי לא רוצה בתפקיד, ולכן לא אתייחס אליה ולא לאף אחד מהמועמדים להחליף אותי. המקום הזה יקר לליבי. הכנתי את הקרקע לכל מי שיבוא להחליף אותי. הוא מגיע למקום עם תרבות עבודה טובה, אנשים מעולים, חדורי תחושת שליחות, רציניים וחרוצים מאוד. כל מי שיגיע לכאן, ייהנה לעבוד עם אנשי המחוז, ואני מאחלת לו הצלחה בהתמודדות עם כל האתגרים".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של "שבע"

כתבות נוספות במגזין

0

מנותקים

חשיפה: לפי הצעת תקציב משרד התחבורה לשנת הכספים 2019 ודברי הסבר שהוגשו לכנסת ה-20 בפברואר השנה, המטרופולין הרביעי של מדינת ישראל, מטרופולין באר שבע, כלל איננו קיים > אין אפילו פרויקט אחד שייצא השנה לביצוע מתוך שלל הפרויקטים, שהיקפם התקציבי נאמד ביותר מ-64 מיליארד שקלים

מגזין10 בנובמבר 2019    9 דקות
0

קחי אותי שרון

שרון אייזנברג מנפצת כל סטריאוטיפ על דוגמניות > בראיון ל"שבע" היא מספרת על השאיפות האקדמיות, הצילומים לקמפיינים ועל הזוגיות הצמודה עם כדורגלן הפועל באר שבע, דוד קלטינס

מגזין7 בנובמבר 2019    6 דקות

כתיבת תגובה