ניב (53), הוא ללא ספק אחד האנשים הכי עסוקים בסצנה התרבותית, בהרבה מובנים. הוא אחד האנשים האחראיים לפריחה ולשגשוג העצום של עולם התיאטרון בבאר שבע ונראה שהוא והתיאטרון נועדו להיות יחד. מהילדות בדימונה, המעבר לעומר, הלימודים בבאר שבע והחזרה המאוחרת שוב לבירת הנגב, גורלו תמיד נקשר בגורל התיאטרון.

"בריחה לתיאטרון"

כבר לא מעט שנים שניב גר, יחד עם בן זוגו ושני ילדיו בתל אביב, אך אין ספק שכל ההוויה שלו סובבת סביב הדרום בכלל ובאר שבע בפרט. הוא נולד בדימונה ובגיל צעיר עבר לעומר. הילדות בעומר לא הייתה פשוטה וניב מצא מוצא בתיאטרון. "הייתי ילד לא מקובל וכל מה שעניין אותי היה תיאטרון", הוא משחזר בראיון ל"שבע".

"חברת הילדים היא חברה מאוד אכזרית. לא עניתי על הדפוס שחיפשו. אולי כבר היה עניין עם הנטייה המינית שלי, למרות שלא ידעתי עליה בכלל. בכיתה ט' הגעתי למקיף ו' בבאר שבע ושם התחלתי לפרוח. הייתי בלהקת 'חולית', בתיאטרון. בילדות זו הייתה בריחה לתיאטרון, אני זוכר שהייתי נוסע בטרמפים לתיאטרון, עומד בכניסה ורואה את השחקנים נכנסים. היה לי מנוי לתיאטרון וגרי בילו שהיה מנהל התיאטרון אמר לי שאם אני כבר מסתובב פה, אז אני יכול להיכנס להצגות חופשי. ראיתי כל הצגה 10-12 פעמים ואפשר להגיד שכל הילדות שלי ברחתי מחברת הילדים לתיאטרון. אני גם חושב שזו סגירת מעגל מדהימה. היה לי מזל שהיה פה תיאטרון טוב". אותו בילו אגב, ילווה את ניב בנקודות נוספות בחייו.

כמובן שאחרי הצבא ניב הלך ללמוד משחק ובחר ב"בית צבי", תחת מי שהיה מנהל בית הספר – גרי בילו. הוא רצה לשחק, אבל קריירת המשחק שלו הייתה קצרה מאוד. "שיחקתי קצת אחרי בית הספר למשחק, אבל הרגשתי שזה לא ממש מדליק אותי. אני בן של מנהלת בית ספר מבאר שבע ותמיד ידעתי שהוראה זה התחום שלי, התחלתי ללמד משחק ב'בית צבי' ולביים וברגע שהתחלתי, ידעתי שזה התחום שלי", הוא אומר. יחד איתו למד בבית הספר גם שמוליק יפרח שלימים יהפוך לשותף לדרך.

"חברת הילדים היא חברה מאוד אכזרית. לא עניתי על הדפוס שחיפשו" | צילום: גל חרמוני

"היום כולם יודעים מה זה גודמן"

ב-2007 אותו יפרח החליט שהגיע הזמן להקים בית ספר למשחק בבאר שבע. יחד עם מי שהיה אז סגן ראש העירייה, בחור צעיר ושאפתן בשם רוביק דנילוביץ', הוא קרא לניב "לחזור הביתה" ולהקים יחד איתו את "גודמן – בית הספר למשחק בנגב".

"שמוליק היה איש של חזון, ואנשים עם חזון סוחפים אחרים", הוא אומר עם ברק בעיניים.

בכלל, בכל פעם שידבר על בית הספר למשחק, נראה כאילו הוא ממלא את חזהו בגאווה, כמו הורה לילד שקיבל 100 בתעודה. "שמוליק אמר: 'אני מאמין שדבר כזה יכול לקרות'. עשינו את זה ברצינות ואהבה גדולה ואני חושב שגם עם הרבה כישרון. היה ברור מהרגע הראשון שהולכים על כל הקופה. היה לנו את הגב של רוביק, שהיה מחזיק תיק תרבות, קיבלנו את הבניין המדהים של תיאטרון באר שבע בעבר, המיליונר גודמן, שעל שמו נקרא בית הספר, תרם לשיפוץ והיה לנו מזל גדול שהכיתה הראשונה שנפתחה פה הייתה כיתה טובה והיו בה שלושה שחקנים שעד היום משחקים בתיאטרון באר שבע: אורן כהן, ניר סעדון ותמר לוין".

עם כל הכבוד לחזון, זה עדיין להגיע לשממה ולהקים משהו ממש מאפס.

"שמוליק היה מספיק מדבק באמונה ובחזון שלו, כך שידענו שאנחנו יכולים ללכת על זה ולהגיע רחוק. כנגד כל הסיכויים, גודמן הפך להיות מה שהוא היום, אחד מ-4 בתי הספר הגדולים בארץ ובזמן יחסית קצר. כששנה א' הגיעה לשנה ג' והתחילה לשחק מול קהל, היה ברור שקורה פה משהו ואחרי כמה שנים, גם בזירה הארצית היה ברור ש'גודמן' פה כדי להישאר. היום יש לנו שחקנים שמצליחים ברמה הארצית, בקולנוע או בתיאטרון. היום כולם יודעים מה זה 'גודמן'".

לא פעם נעשית ההשוואה בין תיאטרון באר שבע לקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע, שניהם מוסדות ותיקים עם אולמות חדשים והצלחות גדולות בשנים האחרונות שהביאו גם לקהל מנויים גדול. חובבי הכדורגל ודאי יוכלו לספר לכם על "המס הבאר שבעי" שבקבוצת הכדורגל היו צריכים לשלם כדי להביא שחקנים טובים לקבוצה, והשאלה היא אם גם בבית הספר למשחק ובתיאטרון שולם אותו המס? "בהתחלה זה לא היה פשוט", מצהיר ניב. "בסוף צריך משוגעים לדבר. בהפועל באר שבע יש את אלונה ברקת ובתיאטרון היה את שמוליק ורוביק".

מעצמת תיאטרון בב"ש

בשלב הזה של השיחה ניב לוקח פסק זמן קצר, לוגם מהקפה שמונח מולו ומוציא מחברת ישנה. המחברת מסתבר, היא מחברת שלו מגיל 13. במחברת ישנן טבלאות ובהן רשימות של כל הצגות תיאטרון באר שבע בשנות ה-70, מחברת בה דירג ניב כל שחקן וכל הצגה, נתן ציונים לתפקידי המשחק ועד התלבושות ובחר את ההצגה הטובה ביותר. אם תרצו, טקס פרסי התיאטרון של ילד אחד.

"מבחינתי להיות מנהל תיאטרון היה חלום מאז שהייתי ילד. הייתי רושם בטבלאות ממש את כל ההצגות והשחקנים, מי שיחק איך הוא שיחק, עם תאריכים ואולמות. גם בבית הספר למשחק אמרו לי שאני אנהל תיאטרון. זה היה ברור לכולם", הוא אומר.

"מבחינתי להיות מנהל תיאטרון היה חלום מאז שהייתי ילד" | צילום: דניאל קמינסקי

ההצלחה הגדולה שלו בתיאטרון הייתה עם ההצגה "רק אתמול נולדה" שביים, ורצה ברחבי הארץ עם 250 הצגות. "זה היה שלאגר גדול ונתן לי הרבה ביטחון כבמאי. זה גם כיף גדול שהצגה שלך מצליחה. מאז עשיתי כמה הפקות שהצליחו יפה. מה שכיף בלהיות מנהל אמנותי, זה שאתה לא מתעסק רק במה שאתה מביים, אתה מלווה במאים בדרך שלהם. כל לידה של הצגה זו לידה שלי".

איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של תחום התיאטרון בבאר שבע? זה מזמן לא רק תיאטרון באר שבע…

"אני חושב שזה הכל גלים סביב ההצלחה של 'גודמן'. את תיאטרון הפרינג' הקים עידן אבישר שהוא בוגר 'גודמן', את תיאטרון הילדים הקים שמוליק יפרח לבוגרי 'גודמן', שמנהלת איילת בראל שהיא בוגרת 'גודמן'. זה שיש ארבעה גופים כאלה, הופך את זה למעצמה. אבל זה יכול לקרות רק כי העיר נותנת לזה חשיבות וגב ויש לזה חלק גדול בהצלחה. בלי הגב של רוביק ושלומי נומה, זה לא היה קורה. כל הגופים עובדים יחד ומשלבים זרועות. מעבר לזה יש פה מסורת. תיאטרון באר שבע קם לפני 45 שנה, היום יש לנו מחלקה חינוכית ופרויקט מצוינות שמתחיל בגנים ונגמר ב-יב'. דואגים שהתיאטרון יגיע לכל ילד בעיר".

לאחרונה עזב ניב את ניהולו האמנותי של תיאטרון הילדים, אחרי הצגה נוספת שביים "דוט והקנגורו", שפותחת את העונה השנייה של התיאטרון. למרות שהוא מודה שמבחינתו תיאטרון הילדים הוא חלק ממנו, הוא גם יודע שהוא היה צריך לעזוב. "תיאטרון הילדים זה אני. אני גדלתי שם, ביימתי הרבה הצגות ילדים וזו אהבה אדירה", הוא מספר. "שמוליק החליט להקים את התיאטרון תחת תיאטרון באר שבע והתיאטרון תחת אורן אהרוני ליווה את ההקמה. לא היה לי נכון שיהיה מנהל אמנותי לשלושה תיאטראות. איך החזקתי מעמד? בקושי. הרגשתי שזה גדול עליי. שאני משלם מחיר בזוגיות, במשפחה ובהורות. צריך מישהו שינהל אמנותית ויתעסק רק בו. אז עם ההיפרדות של התיאטרון אמרתי שזה נכון גם עבורי להשלים את תהליך הפרידה. מי שלקחו את המקום שלי, הם בימאים צעירים שלימדו ב'גודמן'. יש להם ניסיון בתיאטרון ילדים. אני אהיה פה בשבילם כמה שצריך, אבל נראה לי שהגיע הזמן להעביר את המושכות".

כמובן שאי אפשר לשוחח עם איש תרבות בלי להזכיר את שמה של שרת התרבות מירי רגב, שנראה שלא בדיוק אהובה על אנשי התיאטרון. ניב דווקא מסכים עם האג'נדה שהיא מנסה לקדם בעולם התרבות בכלל ובתיאטרון בפרט, אך יחד עם זאת אומר שמילים לחוד ומציאות לחוד: "התקציב שלנו לא גדל מאז שהיא בתפקיד. אני מאוד בעד האג'נדה שלה לתת יותר משקל לפריפריה, אך היא עדיין לא פרעה את השטר ולא קיבלנו עדיין את התקציבים שצריכים להגיע לפריפריה. אג'נדה זה אחלה, זה רק צריך לבוא לידי ביטוי".

"עדיין לא פרעה את השטר". השרה רגב | צילום: מרק סלם ישראל

"הנושא הזה בנפשי"

ניב הוא לא אחד שחושש לדבר, יש לו דעה מוצקה וברורה על נושאים, וכשצריך להגיד אותה, הוא אומר אותה בקול רם וברור, בלי לחשוש. כך היה כשחשף שבתקופת לימודיו בבית הספר למשחק, חווה הטרדות מיניות ממנהל בית הספר למשחק שם למד, גרי בילו. אותו בילו שניב הכיר כילד מתיאטרון באר שבע.

דוגמא לבוגר גודמן שהשתלב בהצלחה בתיאטרון ב"ש. ניב עם השחקן אורן כהן | צילום: יח"צ

"זה התחיל בפוסט שלי בפייסבוק על איזו כתבה. פנו אליי לכתבה וממש באותו הזמן התחיל קמפיין me too. היום אני בעמדת כוח, אני מנהל תיאטרון ובית ספר למשחק, והיה לי חשוב להגיד את הדברים בצורה ברורה, לא מתבלבלת ולא מתחמקת. כשגבר שהוא בעמדת ניהול אומר את הדברים בצורה ברורה, יש לזה אימפקט. היה לי חשוב לעשות את זה והיה לזה הרבה הדים חיוביים. הנושא הזה בנפשי גם כי עברתי הטרדות וגם כי העולם השתנה. מהפכת me too היא המהפכה הכי גדולה של המאה 21 וחשוב שידעו כולם, בימאים ושחקנים שהעולם השתנה. שאי אפשר לעשות את זה".

"בתחום שלנו זה מועד לפורענות. בעשייה שלנו אנחנו מתעסקים בנשמות של בני אדם. נורא קל כמורה למשחק ובמאי נערץ, להיות בעמדה שמשפיעה על אנשים צעירים. מאוד בקלות מתאהבים בנו ולכן יש לנו אחריות כפולה ומכופלת. חייבים לשמור על הגבולות, מי שלא שומר על הגבולות, לא צריך להיות במקצוע הזה".

ניב כאמור מגדל יחד עם בן זוגו שני ילדים, אמנם לא מפונדקאות, אבל בימים בהם חוק הפונדקאות הועבר בכנסת מבלי להכניס זוגות חד מיניים, ניב מצהיר שמבחינתו הגיע הזמן לעלות שלב במאבק: "אני אבא לא מפונדקאות, מתוך בחירה. גייז מופלים לרעה בזכויות שלנו וזה חמור. אנחנו שותפים להכל במדינה ומגיעות לנו כל הזכויות. זה שכל נרקומן יכול להיות אבא או אמא, או כל אבא מכה יכול וזוגות גייז לא, זה איום ונורא. אנשים שבוחרים להיות הורים, והם הורים נהדרים, לא מקבלים את הזכות הזו. זה שלא יכולים להתחתן, זה נורא. ולדעתי הגיע הזמן להעלות הילוך במאבק. מגיעות לנו זכויות וצריכים להילחם עד שנשיג אותן. אני לא חושב שצריכה להיות אוכלוסייה מוחרגת ולא שוות זכויות".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"