מגזין

"יש משהו במוות שגורם לך להעריך את החיים"

מגזין20 ביוני 2018    9 דקות
0

כך אלה אסרף, שאיבדה לפני כשלוש שנים את אחיה, אור אסרף ז"ל, שנהרג במהלך רעידת אדמה בנפאל. בראיון נרחב, היא מספרת על החיבור שהיה לה עם אחיה, ההתמודדות של המשפחה עם הטרגדיה והרצון להנציח את אור בכל דרך אפשרית

"יש משהו במוות שגורם לך להעריך את החיים"
אלה אסרף עם אחיה אור ז"ל | צילום: פרטי

לאחרונה ציינו בבית משפחת אסרף בלהבים, שלוש שנים לטרגדיה שפקדה אותם. אור ז"ל, הבן הבכור במשפחה, קיפח את חייו ברעידת האדמה בנפאל. אחרי שמונה ימי חיפושים, בהם הוגדר כנעדר, גופתו נמצאה והוטסה לקבורה בארץ. מאז, משפחת אסרף לא מפסיקה לחפש דרכים להנציח את שמו. אלה אסרף (23), אחותו של אור, פעילה מאוד בהנצחתו. אסרף גם מוכיחה כי דווקא מהמקום הכואב ביותר, היא ידעה לצמוח ולקחת את מורשתו של אור כשליחות. אלה גם הייתה מעין דוברת לא רשמית של המשפחה, בימים בהם אור נעדר.

לאסרף אין רגע פנוי. היא עובדת מהבוקר ועד שעות הערב המאוחרות בעוגן הקהילתי בבאר שבע, שם היא מדריכה קבוצת בני נוער בסיכון. "זה מאוד אינטנסיבי, אבל אני מאוד נהנית", היא מספרת בראיון ל"שבע". "הנערים מדהימים והם מלמדים אותי על עצמי ועל החיים. אני אוהבת אותם מאוד והם חשובים לי".

לאסרף אח קטן, נדב שמאוד מזכיר לה את אור. "נדב מקסים", היא מספרת. "הוא נער מוכשר שהתקבל למגמת קולנוע באשל הנשיא, כמו אור. הוא גם אוהב כדורסל כמו אור וקשה שלא לחשוב על הדמיון ביניהם".

אור אסרף ז"ל | צילום: פרטי

חדשות טובות וחדשות רעות

אלה קטנה מאור בשנה וחצי והיא מספרת על קשר מצוין שהיה בין השניים, קשר שהלך והתהדק אחרי שאור נפצע במהלך צוק איתן.

"אור היה גדול ממני בשנה וחצי אבל גדלנו ממש כמו תאומים. ההפרש לא היה משמעותי. כמובן שבתור ילדים היינו רבים המון, כמו כל האחים, אבל ברגע שאני הלכתי לשנת שירות עם נוער בסיכון ואור היה בצבא, התגעגענו אחד לשנייה והתחלנו להבין את הקרבה בין אחים שנוצרת וכמה אנחנו אוהבים אחד את השני. כשאור טס לנפאל, זו הייתה התקופה שהתחלנו להיות ממש קרובים. בצוק איתן אמרתי שהיה לו הרבה מזל. הוא נפצע בינוני ואם הוא היה זז סנטימטר ימינה או שמאלה, יכול להיות שלא היה יוצא משם בחיים. מבחינתי העובדה שהוא חי, הייתה סוג של נס וזה נתן לי הזדמנות שנייה איתו. כאילו הרווחתי את אח שלי מחדש. התקרבנו יותר, דיברנו יותר והתכנון היה שהוא יחזור מהטיול, אני אסיים את הצבא ונטוס יחד להודו. אפילו כבר התחלנו לתכנן סוג של מסלול ביחד".

"אפילו כבר התחלנו לתכנן סוג של מסלול ביחד"

אסרף מספרת שאור היה אמור לחזור מנפאל עוד לפני רעידת האדמה, אך בגלל שהיה לו קשה להתמודד עם האובדן של החברים מצוק איתן, בחר להישאר עוד. "אור היה אמור לחזור לארץ ביום הזיכרון לחללי צה"ל. שני חברים טובים שלו נהרגו בצוק איתן והוא הרגיש שקשה לו להתמודד עם היום הזה. הוא היה אמור לחזור לפני הרעידה".

אלה נזכרת באותו רגע בו נודע לה על רעידת האדמה בנפאל. מבחינתה, הסביבה שלה עוד לא התחילה לחשוש, אבל היא הרגישה שמשהו לא בסדר. "אני זוכרת שזה היה ביום שבת ונסענו לסבתא שלי בפרדס חנה. בדרך, דוד שלי התקשר לאבא שלי ואמר לו שהייתה רעידת אדמה בנפאל. התברר לנו שזו הייתה רעידת אדמה מטורפת, בעוצמה אדירה. האדמה נפערה ממש ועצים בעובי של מטרים נשברו ונפלו. זה מדהים כמה הטבע יכול להיות אכזרי. ראיתי תמונות ושמעתי סיפורים על נוף מדהים ועוצר נשימה ואחרי זה כשהחברים נסעו לחפש אותו, הכל היה מלא בהרס", היא נזכרת.

"אני זוכרת שלא פחדו מסביב. ידענו שאור יצא לטרק בשעה מסוימת בבוקר ואנחנו לא מצליחים להשיג אותו, אבל כולם חשבו שיהיה בסדר. לי מההתחלה היו חששות ופחדים ולא הרגשתי שהכל בסדר. ממש פחדתי ואני לא יודעת להסביר את זה. אולי זה קשר בין אחים, אבל הייתה לי תחושת בטן שאור לא בטוח, שאור לא בסדר. בדיעבד הסתבר שבשעה הזו הוא כבר היה מת. בשבת הזו הייתי עם עצמי. מלאת חרדות ופחדים".

לאחר כמה ניסיונות, אור הוגדר כמנותק קשר. המשפחה פגשה ישראלים שחזרו, הקימו חמ"ל בביתם, אבל לא הצליחו להבין איפה אור נמצא ואם ראו אותו אחרי הרעידה. "במשך שבוע עשינו חיפושים נרחבים, גייסנו כסף למסוקים, הפעלנו אנשים בכל הארץ שעזרו לנו ותרמו מהזמן ומהיכולת שלהם. הייתה התגייסות מדהימה למען אח שלי. אני כל הזמן הייתי ברשתות החברתיות, הייתי הפה של המשפחה בארץ ודאגתי שאור יישאר בשיח התקשורתי. אבא שלי טס לנפאל אחרי שלושה ימים לחפש את אור. אני זוכרת את אמא שלי אומרת לו, תטוס ותביא לי את הבן שלי".

"אני זוכרת את אמא שלי אומרת לאבא, תטוס ותביא לי את הבן שלי" | צילום: אילנה מדייסקי

אבא שלה, פטריק, ידע שהוא לא חוזר בלי אור, אבל הוא לא ידע שהוא לא יגיע לשם לבד. "בשדה התעופה אבא שלי פגש את החבר'ה של אור מהיחידה באגוז. הם לא נתנו לאבא שלי לטוס לבד", היא מספרת. "הם לא ידעו איפה יישנו אפילו, אבל לא הסכימו להישאר בארץ. זו הייתה דוגמא טובה לרעות. הם ידעו שזה מאוד מסוכן, אבל לא עניין אותם כלום. אבא שלי והחברים ידעו שהם חוזרים עם אור, חי או מת. אני חושבת שרק משפחה שכולה יכולה להבין איזה ערך עצום יש ללוויה. להביא את הגופה הביתה, שיש לי קבר לעלות אליו".

אסרף מודה שהפחד הכי גדול שלה היה שמשלחת החילוץ בראשות אבא שלה לא תמצא את אור. "אני חושבת שאבא שלי היה עובר לנפאל עד שימצא אותו. אני אומרת שלמזלנו מצאנו את אור. זה קרה במסע חילוץ מפרך מסוכן וקשה, אבל הם החזירו את אור, אלתרו אלונקה וסחבו אותו הביתה יחד עם הציוד, המצלמה, הגיטרה, התיק. הכל חזר הביתה".

את זוכרת את הרגע בו סיפרו לך שמצאו את אור והוא לא בחיים?

"בטח. קיבלתי את ההודעה ביום ראשון בצהריים. הייתי מורה חיילת באשקלון ונסעתי לבקר את הילדים כי ברגע שהבנו שאור נעדר, הייתי בבית והתגעגעתי לילדים, לא ראיתי אותם הרבה זמן ורציתי לבקר אותם. כשאני באשקלון אבא שלי אומר יש לי חדשות טובות ורעות. הייתי בסערת רגשות והוא אמר לי שדי בטוח שאור נהרג. החדשות הטובות שמצאנו את אור, והרעות שאור כבר לא איתנו. אני חשבתי שזה עניין של זיהוי. כשהגעתי הביתה ראיתי את אמא שלי יושבת עם אחותה התאומה וחברה טובה של המשפחה ואני שאלתי אם זיהו אותו, אם אור מת. חברה של אמא שלי אמרה שכן וביקשתי ממנה להגיד את זה כי זה לא נתפס בעיני שאור נהרג, הייתי צריכה שיגידו את זה כדי להבין את זה. היא אמרה לי שאור מת והכל נהיה שחור. אני זוכרת שצעקתי ושבכיתי, שממש התפרקתי. ואז התחיל פרק חדש בחיים שלנו".

"אני זוכרת שצעקתי ושבכיתי, שממש התפרקתי. ואז התחיל פרק חדש בחיים שלנו" | צילום: נבו גלילי

מה זה עושה למשפחה? מי שלא חווה את זה, לא יכול לתאר לעצמו מה זה יכול לעשות.

"זה חילק את החיים שלי לשני חלקים בהרבה מובנים. זה לא משהו שחשבתי שיכול לקרות לי. אסונות, זה היה נראה תמיד כמו משהו שקורה לאנשים אחרים, עד שזה קורה לך. זה גרם לי להבין כמה החיים משמעותיים ושבריריים ולקחת את מה שיש לנו ולעשות שינוי לטובה. גם לפני שאח שלי נהרג עבדתי עם נוער בסיכון ועסקתי בחינוך, אבל יש משהו במוות שגורם לך להעריך את החיים. זה גרם לי להרגיש שאני חייבת לאח שלי להגשים את עצמי. זה מה שהוא היה מצפה ממני. הוא לא היה רוצה שזה ישאיר אותי מאחור, להפיץ את האור שלו".

דיברת על חדשות טובות ורעות. הצלחת לראות את חצי הכוס המלאה במצב הקשה הזה?

"אני חייבת להודות שלא הצלחתי לחשוב על היתרונות. הייתי צריכה כמה שעות כדי להבין שזה נס שמצאנו אותו בכלל, אבל מהר מאוד הכנסתי לעצמי, כמו מנטרה שאמרתי לעצמי, שמזל שהוא חזר הביתה. אני באמת מאמינה שזה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. הסוף, כמה שהיה טרגי, זה היה הסוף שקיבלנו. בסג'עייה אור כמעט נהרג, אבל הרווחנו עוד 11 חודשים שבהם הוא עבר הרפתקאות, טייל, ראה נופים, פגש אנשים וניגן את המוזיקה שלו. עבר סוג של מסע".

מסע הנצחה

ממותו של אור, ועד היום, התגייסה משפחת אסרף למסע הנצחה עבורו. אין ספק שמותו טלטל את המשפחה והחברים, אבל הם בחרו לקחת את הכאב ולייצר ממנו דברים טובים בשמו של אור. "שכול זה דבר שכל אחד לוקח לכיוון אחר. אבא שלי והמשפחה שלי בחרו בחיים. אני לא שופטת אף אחד וכל אחד לוקח את זה בצורה שלו, אבל המשפחה שלי בחרה בחיים ולמעשה התחיל מסע הנצחה לאור. אבא שלי מעביר הרצאות עד היום בכל רחבי הארץ, לחיילים, למכינות ולבתי ספר, לכל מי שמבקש שהוא יגיע, כמובן ללא עלות. הוא בעצם מספר את הסיפור".

לאחרונה התקיימה אזכרה לציון שלוש שנים למותו של אור. "מי שאיבד בן משפחה יודע שזה לא הולך ונהיה קל יותר", היא אומרת. "העצב הופך לחלק מהגוף שלך. יש חלק שתמיד יהיה חסר אצלי, תמיד יחלום שאור יחזור, שהכל יחזור להיות כמו שהיה. לצערי זה לא המצב. צריך להסתכל על מה שיש לנו, להגיד תודה ולשמוח בחלקנו".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה