כל סטודנט בבית ספר למשחק יספר לכם שלימודי המשחק הם אינטנסיביים ודורשים מכל אחד "להוציא" את הקרביים שלו בתרגילים ובהפקות. לא כל אחד מצליח למצוא סיפור אישי, פנימי ולהוציא אותו החוצה. במקרה של ישי אמינוף לא מדובר במשימה קשה במיוחד, ככה זה כשאתה בחור צעיר שמגיע ממשפחה דתית, חוזר בשאלה ויוצא מהארון.

מחפש זהות

אמינוף (29) נולד גדל והתחנך בירושלים. בשלוש השנים האחרונות הוא גר בבאר שבע ולומד בבית הספר למשחק "גודמן". הוא התחיל את קריירת המשחק מאוחר יחסית, כשהחל ללמוד בגיל בו רוב הסטודנטים בדיוק מסיימים "זה נכון שהגיל נחשב לגיל מאוחר יחסית ללימודי משחק. לפעמים תנאי הסף ללימודים הם להיות מתחת לגיל 25", הוא מספר בראיון ל"שבע" ומוסיף: "אצלי פשוט עבר זמן עד שהחלטתי ללכת במסלול הזה. רציתי ללמוד חינוך ולמדתי חינוך בלתי פורמאלי ותעודת הוראה בתיאטרון בירושלים. כלימודים, המשחק היה נראה לי כמו חלום ותוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא צריך לוותר על הדבר הזה. כל מה שהיה קשור לחינוך לא כל כך עניין אותי, וכל מה שהיה קשור לעולם התיאטרון, פרחתי בו".

מסלול חייו של אמינוף היה רחוק שנות אור ממסלול של כל סטודנט "רגיל" בגודמן. הוא גדל כאמור במשפחה דתית, יחד עם עוד ארבע אחיות. למד במסגרות דתיות, ביניהן בישיבה התיכונית במצפה רמון: "עברתי בכל מסגרות החינוך הדתיות, ולא היו במסגרות האלה לימודי תיאטרון או משהו דומה. ההתנסות הקצרה שלי היתה בסופי שנה כשעשינו הצגות. זה היה הכי לא מקצועי שיש, אבל זו הייתה חוויה לעמוד על במה ולמזלי גם תמיד בחרו אותי לזה. רציתי להיות שחקן, להיות על במה, כבר ראיתי את עצמי משחק בקולנוע".

בצבא אמינוף היה "הבחור הדתי", אבל זו היתה תקופה שמשהו אצלו כבר התבשל. משהו מבפנים הרגיש לא נכון. מבחינתו, הדת והאמונה עדיין קיימת, אך היום הוא בוחר אילו מצוות לשמור ואילו לא, "מבחינתי האמונה עדיין קיימת, יש לי את זה עד היום. אני מגדיר את עצמי דתי, אבל אז אומרים לי-'אתה לא שומר את זה ואת זה'. זה שהתרחקתי מהדת ואני שומר פחות מצוות, אומר שהתרחקתי מהחברה הדתית ואיך שהדת נתפסת בעייני רוב העם. אבל אני עדיין מאמין באלוהים ומרגיש את אלוהים נוכח בחיים שלי אולי אפילו יותר מתקופות שהייתי שומר מצוות". אמינוף מדגיש כי עבורו היתה זו בחירה מגיל צעיר-להיות הומו, או דתי. לא תמצאו אצלו סיפור קורע לב על ילד צעיר שהמשפחה התנכרה אליו, אבל כן תמצאו בחור צעיר שלא ידע בדיוק מה הוא מרגיש: "כבר אחרי התיכון אמרתי להורים שלי שאני חושב שאני הומו. שזה משהו שאי לא שלם איתו ואני מתכוון לטפל בזה. אחרי זה לא דיברנו על זה יותר. רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתי בחו"ל, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה-'זוכרת שאמרתי לך שאני הומו ולא שלם עם זה?, אז עכשיו זה סופי'. היא אמרה לי שאני צעיר, שזה יכול להשתנות. היא לא אמרה לי-'אל תחזור הביתה', או דברים אחרים שלפעמים נאמרים. לדעתי זו היתה מעין הכחשה, מעין תחושה של טוב זה יעבור. עם הזמן זה חלחל".

ישי אמינוף | צילום: מעין קאופמן

אמינוף מצהיר חד משמעית שמבחינתו ההתרחקות מהדת הגיעה בגלל הזהות המינית, באיזשהו שלב הוא ידע שהוא צריך לבחור- להיות דתי או הומו. אמינוף: "הסיבה שהתרחקתי מהיהדות היה בגלל העניין של להיות הומו. מהתיכון התעסקתי בעניין הזה, חשבתי לעצמי מה זה אומר. זה תמיד היה נורא קשה לחשוב על זה. מצד אחד האמנתי ביהדות ובדת. ראיתי את עצמי חי ככה. מצד שני ידעתי שכתוב בתורה שאסור להיות הומו, שזו תועבה על פי התורה. זה הרגיש לי שמשהו לא נותן לי את האפשרות לחיות. זה או להיות דתי או הומו, שני בסיסים בחיים שלי".

אמינוף מספר כי זו היתה תקופה לא פשוטה עבורו: "זו הייתה תקופה של תסכול ואפילו כעסתי נורא. כעסתי על אלוהים ועל הדת שאני נמצא במצב כזה. זה אחד הדברים שמראש יצרו לי מעין נתק ביני לבין האמונה". עד כמה התהליך היה קשה עבורו אפשר להבין מהפעולה שאמינוף עשה בעצמו. לדבריו, הוא ניסה "לטפל בבעיה" כשהלך לטיפולים כדי להשתחרר מהזהות המינית: "ממש לפני הצבא הלכתי לטיפול. לא טיפול המרה, אלא טיפול אצל פסיכולוג קליני מוסמך שהוא גם דתי. פסיכולוג שאמר שהוא מתעסק בזהות מינית, שהוא לא רוצה להפוך את כל הדתיים ההומואים לסטרייטים. מצד שני, הוא אמר שאם מישהו לא רוצה להיות הומו, הוא יכול לעזור לו. הלכתי אליו כמה חודשים ובסוף זה רק חיזק אצלי את העניין שאין לי איך לשנות את זה. שאני הומו וזה חלק בלתי נפרד ממני". אמינוף מוסיף: "הטיפולים רק גרמו לי להרגיש רע עם עצמי. בכל התקופה ניסיתי להגיד לעצמי שזה יכול להשתנות וזה גרם לי להיות במקום לא טוב עם עצמי. האמנתי שהכל גרוע, שיהיה לי תמיד רע. ממש חייתי בגישה הכי פסימית שיש, כי האמנתי שלא משנה מה אני אעשה אני לא אוכל להיות משהו שמרגיש לי נכון ומותר".

השינוי האמיתי

לפני כשלוש שנים יצא אמינוף באופן רשמי מהארון, כשעשה זאת בפני הוריו וחבריו. תהליך אותו הוא מגדיר כתהליך הדרגתי שהתחיל אחרי הצבא ולמעשה נמשך עד היום: "אחרי שהשתחררתי מהצבא, שלוש שנים שבהם הצלחתי לשמור מצוות, טסתי לחו"ל לתקופה יחסית ארוכה. ואז, בפעם הראשונה שהתרחקתי מהארץ, מכל הלחץ, מההגדרות והתוויות בישראל, פתאום הרגשתי שאני יכול להיות דתי בלי לקרוא לעצמי דתי. זה מאוד מפתה ופתאום זה גרם לי לחלל שבת ולאכול לא כשר. הכל בהדרגה. זה לא היה שיום אחד אמרתי- 'זהו אני לא מאמין'. לקח לי הרבה זמן עד שהגעתי למצב שהורדתי את הכיפה".

מבחינתו של אמינוף, היציאה מהארון היה סופו של תהליך בו הוא סוף-סוף נשם לרווחה: "אחרי שיצאתי מהארון זה היה משהו ששחרר אצלי הרבה לחץ, כי היה לי קשה להיות גם וגם. ברגע שכביכול בחרתי באחד מהם, נשאר לי לבחור מה לשמור מתוך הדת, במה אני מאמין ובמה אני מוצא יופי. זה בעיקר מתבטא במצוות של מה לשמור ומה לא. מבחינת האמונה, אני עדיין בחיפוש ותהליך. בחרתי צד בקונפליקט. בחרתי לחיות כהומו. תמיד יש בי דיסוננס של להיות שלם עם הדת, ואני מאמין בספר הזה ובמה שכתוב בו".

ועם כל המטען הזה, אמינוף מודה שההורים שלו לא הופתעו כשאמר להם שהוא רוצה להיות שחקן. לעומת אחרים שאולי ילחצו על הילדים שלהם להיות עורכי דין או רופאים, הוריו של אמינוף קיבלו את הבחירה שלו בהבנה: "ההורים שלי ידעו שלא הייתי תלמיד טוב בבית הספר. כשאמרתי שאני רוצה ללמוד משחק, זה היה בסדר מבחינתם. לדעתי, באיזשהו מקום הם אפילו אמרו שזה מתאים לי".

ישי אמינוף | צילום: דניאל מלמן

אמינוף מודה שהבחירה ב"גודמן" לא היתה הבחירה הראשונה. מצד שני, בדיעבד, הוא גם מסביר שזו היתה הבחירה הנכונה והטובה ביותר עבורו: "היה לי חבר טוב שלמד ב"ניסן נתיב" בירושלים ובשבילי זה היה ברור שאלמד שם. עברתי שני אודישנים אבל בשלישי לא עברתי. לא ידעתי מה לעשות כי בתל אביב לא רציתי ללמוד. בתי הספר שם הרגישו לי כמו עומס רגשי מאוד גדול שמפילים עלייך, וזה לא התאים לי. את גודמן לא הכרתי באותו שלב, אבל פגשתי מישהי שלמדה בגודמן והיתה מלאה במחמאות לבית הספר. היא סיפרה לי על הרמה וגם על הכיף שהיה לה שם. באתי לראות הפקה וזה היה מדהים עבורי. למזלי בדיוק פתחו עוד סבב של אודישנים, אז הלכתי והתקבלתי. אני שמח שזה קרה כי אני באמת חושב שהגעתי לבית הספר שבעיני הוא הכי טוב בארץ ובטח הכי טוב בשבילי.

כמה מהחיים שלך נכנסים ללימודי המשחק?

"אומרים שכשאתה משחק, אתה מחפש את המקומות שאתה מתחבר לכאב של הדמות, מהכאב שלך. ככל שיש לך יותר כאב בחיים, יש לך יותר מה להביא לדמות. אחד הדברים שקרו לי מכל מה שעברתי ועם הדיכאון שהתמודדתי איתו, היה שנהייתי אדם מאוד לא רגיש, מאוד ציני ולא רק בהומור, ציני לחיים. בגודמן זה האתגר הכי גדול שלי, למצוא את הרגש מחדש. להיות עצוב, שמח, להתרגש. מה שפעם יכולתי לעשות בקלות.

בשבוע הבא אמינוף עולה עם הפקה חדשה של בית הספר למשחק – "זה שחוטף סטירות", קומדיה רוסית מהמאה הקודמת שעובדה מחדש על ידי נועה שכטר, שגם מביימת. ההצגה מביאה את סיפורו של פרופסור מפורסם שעולמו חרב עליו והוא בוחר לעזוב הכול ולהצטרף לקרקס קטן בפריז. הוא חושב שבעולם הקרקס אין חוקים, שהכול קל יותר. הוא יוכל להיות ליצן מפורסם ולהתחיל את חייו מחדש. אט-אט הוא מגלה שהחוקים שם נוקשים הרבה יותר מהחוקים של העולם בחוץ ושאי אפשר להשאיר את העבר מאחור, הוא תמיד ירדוף אותך, לאן שלא תלך. אמינוף: "זו קומדיה כיפית שאני מגלם בה את הרוזן מנצ'יני. זה אחד התפקידים הכי מעניינים שעשיתי פה. דמות שמספרת לכולם שהוא בן אצולה איטלקי ומסיבה כלשהי הוא הגיע לקרקס. לבת שלו יש מופע בקרקס והיא ילדה תמימה שכולם מתאהבים בה. בסוף, החלום שלו זה לחתן אותה עם איש עשיר שיוציא אותו מהקרקס ויסדר לבת שלו חיים נורמליים". קשה שלא לראות את הדמיון בין התפקיד לחייו של אמינוף, מעין קו מקשר בין מה שאמינוף ניסה להראות לעולם, לבין מה שהרגיש בפנים. מבחינתו של אמינוף, הדרך בה בחר מרגישה לו טבעית. הבמה היא המקום בו הוא מרגיש הכי טוב ומבחינתו להיות מאחורי המסך האדום בתיאטרון הרפרטוארי, זה עוד חלום אותו יגשים".