השנה היא 1950, זה אך הוקמה המדינה. בעיר באר שבע אין עדיין מפעל לייצור גלידה ולא ניתן להשיג גלידה איכותית בייצור עצמי, כזאת שאיננה תעשייתית. לעיר מגיעה יוליה רוטנברג, ילידת פולין שעלתה ארצה עם בעלה שמואל ואיתה מכונה לייצור גלידה, אותה הביאה עמה ארצה מבית החרושת בו הייתה שותפה בימיה בגולה.

יוליה ובעלה רוכשים בית ערבי ישן בעיר העתיקה והיא מחליטה לחזור לעסקי הגלידה. הם מחליטים להתגורר בעיר העתיקה ולייצר גלידה כשהשם לבית החרושת הקטן שלה בעיר – "גלידה באר שבע", השם הכי טרוויאלי ופנוי כמובן. כאמור, בימים ההם אין עדיין גלידה בבירת הנגב ויוליה מעניקה לעיר מתנת ביכורים – גלידה טבעית, ביתית, איכותית שנעשית באהבה גדולה.

צילום: ארכיון "שבע"

הימים היו ימי הצנע בארץ. אז איך מפיקים גלידה?

יוליה ובעלה יוצאים מדי בוקר למשק עזר מקומי, שנמצא באזור שכונת נווה נוי של היום. שם מוזגים לכדי חלב גדולים מפח חלב טרי. יוליה ושמואל מניחים את החלב יום שלם במקרר. למחרת החלב מפריש את השומן שלו בחלק העליון של הכד. את השומן תאסוף יוליה ותכין ממנו את השמנת לקצפת האלוהית שלה. את החלב יוליה תבשל ותכין ממנו גלידה ב-3 טעמים בלבד: וניל, מוקה ושוקולד. גלידה צריכה סוכר וגם זה לא עניין של מה בכך בימי הצנע. סוכר ניתן לקבל עם תלושים, אבל יוליה צריכה הרבה סוכר להכנת הגלידה.

יוליה ובעלה שמואל מחליפים תלושים של מוצרים אחרים כמו ביצים, לחם, שמן וכו' בכדי להשיג עוד סוכר. לימים יוליה מחליטה להמתיק את הגלידה גם בעזרת מוצרים משלימים וכך נולד הטעם האלמותי "וניל אגוזים", כשלמעשה חוץ מאגוזים היא גם מוסיפה לו צימוקים מתוקים ועסיסיים.

הטעם "וניל אגוזים" משום מה אינו קרוי וניל אגוזים וצימוקים, אך כל תושבי העיר הוותיקים יודעים שמתחבאים בפנים גם הצימוקים. הצימוקים הם בבחינת-'אם אין לחם תאכלו עוגות', מבית היוצר של יוליה רוטנברג.  דור ההמשך יודע לספר שזהו הטעם שנשאר עד ימינו האהוב ביותר על מרבית הלקוחות הנאמנים והוותיקים של המותג.

גלידה באר שבע | צילום ארכיון: "שבע"