אלוש מספר ל"שבע": "מגיל 13, שיחקתי בנערים של הפועל באר שבע כדורגל, והייתי מלך השערים, גם בנערים וגם בנוער. עד גיל 18, ניבאו לי עתיד מזהיר, כחלוץ מרכזי בליגה הלאומית, שהייתה אז הליגה הראשונה, כולל שני שערים שהבקעתי נגד הפועל כפר סבא, שהייתה אלופה ב-1982. ואז, הגיע זמן הגיוס שלי, ולא הוכרתי כשחקן מצטיין. כשהגעתי לבקו"ם, הציעו לי להיות 'לוחם בתותחנים או תותחנים או תותחנים, תבחר איזה שאתה רוצה'. בחרתי להיות לוחם בתותחנים"… והוא מפרט: "אני מספר לקצין המיון, שאני כדורגלן, ומבקש שיתחשב בי, ויעזור לי, אבל הוא בשלו: 'רק תותחנים'! הגשתי בקשה להתחשב בי, ונתתי גם מכתב מהאגודה, כדי לעזור לי ולשבץ אותי קרוב לבית, אבל שום דבר לא עזר. קיבלתי החלטה עם עצמי, אחרי שהתייעצתי עם אבא שלי, שאני לא עושה בעיות, ומקבל את העניין, שאני צריך לשרת את המדינה כמו שצריך שלוש שנים. ואלו ארכו לי עוד 30 שנה".

וזו הייתה, בסופו של דבר, ההחלטה (שלא הייתה לו ברירה מלבד לקבל אותה…), ששינתה את חייו: "בעצם, בהחלטה הזאת, ויתרתי על החלום להיות כדורגלן; היא סגרה לי שער אחד של כדורגל, ופתחה לי שער ענק, שלא חלמתי עליו עד אז, להיות בקבע 30 שנה. הייתי שנתיים לוחם בתותחנים, ולאחריהן יצאתי לקורס קציני משאבי אנוש; כי החלטתי לשרת גם כקצין, ועשיתי השלמת משאבי אנוש בקורס קצינים. תכננתי מסלול קצר בקבע של שלוש-חמש שנים, ולצאת לאוניברסיטה וללמוד. אולם, התחלתי כשליש גדודי, וסיימתי בקצה של הפירמידה, כקצין שלישות ראשי של צה"ל".

תת אלוף במילואים אלוש מסכם: "אני חושב, שהערך של לשרת את המדינה חשוב מאוד. לכן כמגיע הזמן שלך לעשות זאת, אתה צריך לעשות את מה שמוטל עליך. בפרספקטיבה אחורה, בחרתי נכונה, ובניתי קריירה מופלאה, שעיצבה אותי גם כקצין וגם כבן אדם. אגב, כחלק מהשירות הארוך שלי, אני מתנדב כיו"ר האגודה למען החייל במרחב דרום, ובשבוע שעבר מוניתי בידי רוביק (דנילוביץ', ראש העירייה – י.ס.ד) ואלוף פיקוד העורף להיות מפקד היקל"ר (יחידת הקישור לרשות), האמור לתת מענה בחירום לעירייה. זו התרומה שלי לקהילה, וכך גם אני משמר את הקשר לצבא".