בעולם המשחק הישראלי ישנו מאין חוק לא כתוב לשחקנים שרוצים לפרוץ ברמה הארצית: דע מהיכן באת, ולא פחות חשוב מכך, גם דע לאן אתה הולך – לתל אביב. יחד עם זאת, לתפישתו של שחקן תיאטרון באר שבע, אורן כהן (37), "יש פה יותר אמת מבמרכז".

כהן, במקור משדרות, מנסה לשבור את התבנית הזו, גם אם הפריצה הארצית שלו תתעכב במעט. באמונה שלמה בקדוש ברוך הוא, ולא פחות חשוב – בעצמו, הוא מאמין שיצליח לפרוץ את התפיסה הרווחת- ששחקן מבאר שבע לא יכול להפוך לשחקן מוביל בזירה הארצית. "את זה אני רוצה לשבור", הוא אומר.

"יכול להיות שזה רק דרך העיניים שלי, אבל מחרפן אותי שאנשים לא רואים את זה. בילדות שלי, ליום שישי היה ריח. הייתה תקופה שגרתי בתל אביב ולא היה לי את הריח הזה. בשדרות הרחתי אותו, שם הכרתי אותו, וגם בבאר שבע אני מריח אותו. יכול להיות שאני מפספס משהו בזה שאני לא עובר לתל אביב, אבל הריח הזה יותר חשוב לי"

כהן טוען שכדי לשרוד בתחום, צריכים להיות כמו תמנון: לפרוס זרועות, ולעשות הכל. בניגוד לעצת חבריו השחקנים התל אביביים, הוא נשאר בבאר שבע, ונהנה לעבוד במה שהוא הכי אוהב לעשות.

בראיון ל"שבע", מספר כהן איך עזב את שדרות מוכת הקסאמים, לטובת בירת הגראדים, ועל "כיפת ברזל", הסדרה החדשה שלו. מסביר מדוע ויתר על קריירה מבטיחה כדי לקיים את ההבטחה שלו לעצמו, ומפרט על האהבה למקצוע שהחזירה לו את אהבת חייו.

הוא למד כלכלה וניהול, אבל פרש כדי לרדוף אחרי פרנסה בתחום הכי לא יציב כלכלית; הוא בא מבית מסורתי, אבל רק לאחרונה התקרב באמת לדת; שיחק ב"וסרמיל" ואוהד שרוף של מכבי תל אביב; ונמאס לו להיות הטייפ-קאסט של המזרחי הערס, למרות שברוב האודישנים שהוא מוזמן אליהם, זה בדיוק מה שהמלהקים מחפשים.

על אף הקשיים, אורן כהן הוא סיפור הצלחה באר שבעי, סיפור חיים ששווה שיום אחד יכתבו עליו תסריט הוליוודי. הנה הפרק הראשון.

אורן כהן | צילום: אילן בשור

לא עוזב את העיר, עבור אף אחד

למרות ואולי גם בזכות הישארותו בבירת הנגב, כהן שהוכתר בפרס התיאטרון הישראלי כשחקן המבטיח לשנת 2010 פורע את הצ'ק, ומוכיח שהיה ראוי לפרס. "אני חושב שהמקצוע שבחרתי לעצמי הוא מקצוע לא פשוט", אומר כהן. "זהו מקצוע של שורד".

עם קילומטרז' של עשרות הצגות בתיאטרון באר שבע, כהן מופיע כיום ב"גרין מייל", "בוא תכיר את אבא", "מלכת השלג" ובקרוב גם בקומדיה הרומנטית "דונה פלור". הוא משדר ברדיו, מביים את התלמידים במקיף א' ב"פופרה", ומנחה אירועים שונים בבירת הנגב. ואם זה לא מספיק, אז בקרוב תוכלו לראות אותו בסדרה החדשה "כיפת ברזל", שתעלה בערוץ 2.

"בזמנו, כששיחקתי ב'קן הקוקיה', דיברתי עם השחקן זוהר שטראוס, והוא אמר לי משהו בתחילת הדרך שאני מיישם-'אם אתה מתכוון להתפרנס כשחקן, אתה חייב לחשוב כמו תמנון, צריך לעשות כמה דברים ושיהיו לך כמה זרועות. אין שום סיכוי שתחיה ותתפרנס רק מתיאטרון'. כשסיימתי ללמוד, נכנסתי לתיאטרון והייתה לי איזושהי מחשבה אוטופית שאני אוכל להתפרנס מהדבר. פתאום חשבתי על זה, וזה המוטו שאני מנסה ליישם בחיים שלי".

כהן שהיה הבוגר היחיד של מחזור א' בבית ספר למשחק – גודמן, ונקלט בתיאטרון באר שבע, חושב שלהיות שחקן עובד, "זה קודם כל להיות בר מזל". הרי, מילדות הוא הרגיש שזה מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול, "אבל לא היה לי את האומץ", אומר הילד משדרות, שחלם על כוכב משלו בשדרת הכוכבים בהוליווד.

"היה שלב בחיים שלי כשהייתי ילד קטן בשדרות, שהפסקתי להאמין שאני אוכל להרשות לעצמי את הצ'אנס", הוא נזכר. "אני לא באתי ממציאות או ממשפחה שיכולתי להרשות לעצמי ליפול, לא יכולתי לבוא להגיד: 'תממנו לי, ומקסימום לא יהיה'".

זוכה פרס השחקן המבטיח | צילום: ירמי רייך

לשמחתו, המנוע שלו לא היה להיות "מפורסם", כמו חלומם של ילדים רבים בדור הריאליטי. "זה לא מחזיק", אומר כהן. "להיות מפורסם זה מנוע שאין לו הרבה דלק, ואתה מתפקח מתישהו ומבין שזה 'פייק'. בתור ילד, אתה לא אומר שלהיות שחקן זה ייעוד, ואין לך מחשבות כאלה עמוקות, אבל רציתי את זה משאני זוכר את עצמי. רציתי את הסיפוק הזה שצוחקים בגללי, שאני במרכז, שמסתכלים עליי. זה כמו סם".

אורן, בן הזקונים של אסתר ושמואל כהן, מספר שאחיו תמיד מזכירים לו שכל הילדות, בארוחות שישי, "איכשהו היו מוצאים אותי על השולחן. שר, עושה חיקוים ורוקד". אפילו בספר המחזור שלו נכתב, ש"את כולם הוא מחקה". חבריו לתיכון ניבאו גם ש-20 שנה מסיום הלימודים, אורן יהיה מדובב אנימציה.

"תמיד אהבתי כדורגל, ותמיד כשראיתי שחקני כדורגל או שחקנים שעובדים בתעשייה, בשבילי זה היה גן עדן", אומר השחקן המוכשר. "זה האושר הכי גדול שאפשר לעשות בחיים – לעסוק במה שאתה אוהב. זו גם הסיבה שבגיל 25 'חתכתי' מהחיים שלי. 'פיצצתי' מערכת יחסים, הפסקתי את התואר שהתחלתי ללמוד, התפטרתי מהעבודה (מנהל צוות ב"בזק אונליין" – י.ס). הכל בבת אחת. מקריירה מבטיחה שבניתי, פתאום חברים שלי או נציגים שלי, ראו אותי מסתובב ליד 'בית העם', איפה שהיום 'גודמן', עם שרוול דייגים, חולצה קרועה ונעלי 'קרוקס' כתומות. רק אז 'התבשלתי', וקיבלתי החלטה שאני רוצה להגשים את החלום של הילד הזה", ההוא שחולם על כוכב.

מה גורם לבן אדם מצליח לנטוש הכל?

"אני חושב שהגעתי למצב שהייתי כמו מת מהלך. משהו מת לי בפנים, בסיזיפיות של השגרה, בלקום בבוקר למקום העבודה, שאני לא הכי אוהב. התקדמתי שם יפה, והתחלתי להרגיש רע עם עצמי, כי הייתי מאוד לויאלי למערכת, אבל הרגשתי שמשהו מת לי בנשמה, ושאלתי את עצמי: 'זה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?'. הבנתי שזה החיים של רובנו, ושרובנו לא באמת אוהבים את העבודה שאנחנו עושים, וזו המציאות. הייתי חייב לתת לעצמי את הסיכוי הזה, וזו הפעם הראשונה שהקשבתי ללב ולא לראש".

אנחנו שניים תמיד

אשתו של אורן, לילך, לא קשורה לתחום. היא כלכלנית במקצועה. "אני פשוט מעריץ אותה", הוא אומר על אם שלושת ילדיו: נועם בן 7, איילון בן 5 ואיתמר בן 11 חודשים. השניים נשואים כבר שמונה שנים, אך השאלה המתבקשת היא, איך מישהי שבמקצוע שלה היא כלכלנית, בוחרת בשחקן מתחיל כבעל? "היא לא ידעה את זה; היא הייתה ילדה", צוחק כהן.

"מבחינתי, זו הייתה השקעה לטווח ארוך, עם תשואה מובטחת. חוץ מזה שאני גם קצת אוהבת אותו", צוחקת האישה שלצידו.

"אתה חי את המקצוע הזה, ואי אפשר לכבות את זה", אומר כהן. "לא את המקצוע, ולא את הדמות, כי אם אתה לא יכול לעשות הפרדה מהדמות, אם הבסיס שלך לא חזק מספיק, צריך לאשפז אותך לעתים תכופות. העולם שלי, המקצוע שלי, תמיד שם. הכלי שלי הוא הגוף שלי, ועליו אני מנגן. אם הייתה לך הצגה לא טובה או שקיבלת ביקורת לא טובה, אז אתה לוקח את זה הביתה. האור שלי, האיזון שלי, מה ששומר אותי שפוי, זו המשפחה שלי. לפעמים, אתה צריך להזכיר את זה לעצמך".

לילך ואורן זה סיפור של אהבה ראשונה, אבל כזאת שרואים רק בדרמות רומנטיות טובות; הם הכירו כשהיו בתיכון, אך נפרדו. דווקא האהבה של אורן למשחק, היא זו שהחזירה לו את אהבת נעוריו, כשהוא התכונן להצגה "רומיאו ויוליה" ב"גודמן". "היא הייתה האהבה הראשונה שלי, ואני שלה, ושבע שנים לאחר שנפרדנו היו לי קשרים, אבל לא כולם היו כאלה רציניים כמו שחשבתי. זו לא הייתה אהבה. היה שם משהו לא פתור עם לילך. כשעשיתי עבודה על 'רומיאו', הייתי מאוד טוטאלי; אני מאוד אוהב לצלול לתוך הדמויות, ואתה גם לומד על עצמך. שאלתי את עצמי מה גורם לבן אדם, לרומיאו, להרוג את עצמך בשם האהבה? לשתות רעל בגלל אהבה. ואיפה בי יש את המקום הזה? אמרתי לעצמי שאני אבדוק את זה, ונזכרתי בה. יצא שהתקשרתי גם ביום ההולדת שלה, והסתבר שהיא למדה פה, בבן גוריון. חזרנו להיות ביחד אחרי שבע שנים".

אפילו הצעת הנישואין הייתה לא קונבנציונאלית. "עשו עלינו כתבה באחד המקומונים, ותוך כדי שראיינו אותי, אמרתי בוא נציע לה נישואין בכתבה, שזה יהיה הכי אגבי בתוך הטקסט. התענוג היה לראות אותה קוראת את הכתבה".

"זה נשמע כמו קלישאה ששחקנים אומרים, אבל המשחק בחר בי, ולא אני בחרתי בו", מודה כהן. "זה מה שרציתי תמיד, ולא היה לי איפה לפרק את זה בשדרות. זו בכלל לא המציאות של היום, גם לא המציאות של באר שבע כיום; יש פה כל כך הרבה אפשרויות לבני נוער, ואני שם את עצמי כילד, עם התשוקה שלי ועם האפשרויות שיש לילדים היום, בטוח שזה היה בא לידי ביטוי הרבה יותר מוקדם".

אורן כהן מתוך "בוא תכיר את אבא" | צילום: מעיין קאופמן

בינינו אלוהים אחד

"אני בא מבית מסורתי, ורבים מהחברים שלי, הקולגות שלי, לא הכי מאמינים באלוהים, בלשון המעטה", מספר כהן. "כשאומרים לי חג, מסורת, דת – זה דיאלוג מאוד ארוך שיש לי עם הקדוש ברוך הוא. אני מאמין ואני חושב שבתהליך הלמידה שלי כשחקן, גם עברתי איזשהו תהליך עם עצמי. זה הרגיש קצת כמו התרחקות מהעולם שאני מכיר, והייתי מאוד טוטאלי בכל מה שקשור לתיאטרון. זה גרם לי להתרחק קצת מהדת". הפיכתו של כהן לאב, שגם כך אף פעם לא הדליק אש בשבת, שינתה אצלו את התפיסה. "אני מרגיש שההתקרבות היא עוצמתית וחזקה, ממקום הרבה יותר נכון, ולא כמו בבית שאולי הרגשתי קצת כפייה. אבא שלי היה מכריח אותי להתפלל, ועכשיו כשחזרתי זה מגיע ממקום בשל. אני מאוד משתדל להעביר לילדים שלי את התחושות של החג והמסורת. אני כבר שלוש שנים מניח תפילין כל בוקר, וזה משהו שחזרתי אליו".

מה אתה חושב על באר שבע?

"בתור שדרותי, ואני חושב שזו תפישה מוטעית שעד היום קיימת בשדרות, חשבנו שבאר שבע היא עיר מגעילה. 'מה יש לחפש בבאר שבע?' גם אני הייתי כזה. בשירות הצבאי בחצרים, תמיד אמרתי בצחוק שזו הפעם היחידה שלי בבאר שבע; הייתי צוחק ואומר שגם כשארד לאילת, אסע בעוקף, ולא אכנס לפה. אחרי הצבא, מצאתי את עצמי עם חברה בבאר שבע, עבודה בבאר שבע, ובגיל 25 מתחיל ללמוד משחק בבאר שבע. היום, אני קנאי לעיר הזו".

יש לזה מחיר?

"יש לזה מחיר וויתורים, שאני לא גר ליד החברים שלי במקצוע. לא שאני חושב שצריכים להגיד לי תודה שאני גר בבאר שבע, כי אני מת על המקום הזה. יש פה את החמימות של שדרות שאני חייב אותה, כי בתל אביב קר לי, ובאר שבע זו עיר שנותנת הזדמנויות. השחקנית טלי שרון אמרה לי: 'אני לא רואה איך זה יקרה לך בענק אם תישאר בבאר שבע, אתה חייב להיות בתל אביב'. אבל אני איש מאמין והדברים יקרו בקצב שלי. מתי שהוא יחליט ובמסלול שלי. הרבה מהחברים שלי הם בטלוויזיה ובמסך, ורואים אותם, ואני מסתכל ואומר שאני בקלות יכול להיות שם, לא כי אני 'עף' על עצמי, אלא ממקום בשל מקצועית. יכול להיות שאם הייתי גר בתל אביב, זה היה קורה לי על המסך לפני כמה שנים. יכול להיות גם שלא. אני מסתכל על כל הדברים שהשגתי, על זרועות התמנון בבאר שבע, לא בטוח שהיו נותנים לי אותם בתל אביב".

שבע שנים אחרי, מה קיים השחקן המבטיח של שנת 2010?

"ברגע שזכיתי בפרס הזה, קודם כל זאת הייתה שמחה גדולה, והיה לי חשוב לקבל את ההכרה הזו. אמרתי מה זה הפרס המלחיץ הזה, מה זה שחקן מבטיח? זה כאילו יש לכם צ'ק עם חתימה שלי, ואני צריך שיהיה לו כיסוי. בכנות, אחרי שהפכתי להיות הורה, כל הפרופורציות שלי השתנו, וזה שאני מצליח לחיות בכבוד, לפרנס ולהתפרנס מהמקצוע הזה, זה כבר הישג. זה שבכל הפקה שאני משתתף, אני נותן את כולי, וההפקות שאני לוקח בהן חלק רואות אורך חיים יותר ממושך, אז אני גם מקיים. אני משתדל לקיים בעיני עצמי; תמיד יש פער בין איפה שאני רוצה לראות את עצמי לבין איפה שאני נמצא".

אורן כהן ב"קן הקוקיה" | באדיבות תיאטרון באר שבע

(הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של "שבע". 2355)