מגזין

ממלאת את הנשמה

מגזין23 באפריל 2018    8 דקות
4

וילמה רובינשטיין מבאר שבע (88+...) היא המתנדבת המבוגרת ביותר של המוסד לביטוח לאומי בבאר שבע, המבצעת ביקורי בית אצל קשישים, שלא מעט מהם צעירים ממנה בהרבה. "המתנדב ממלא את המקום של הבדידות אצל אנשים", היא אומרת ל"שבע". פשוט, מתנדבת

ממלאת את הנשמה
וילמה רובינשטיין. "להקשיב לאחרים" | צילום: "שבע"

המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע מפעיל כ-100 מתנדבים, המבצעים ביקורי בית אצל קשישים המתגוררים בעיר. המתנדבת המבוגרת ביותר, ללא ספק, היא וילמה רובינשטיין (ילידת 1929!), העוסקת בתחום הייעוץ לאזרח הוותיק ומשפחתו זה 21 שנה.

מנהלת התחום בסניף בירת הנגב ורד עוזר, מספרת: "באמצעות היחידה ועובדיה הסוציאליים, אנחנו מגייסים ומפעילים מתנדבים לעבודה חברתית עם האוכלוסייה הקשישה בקהילה. התחום העיקרי (וזה גם מה שווילמה עושה), הוא ביקורי בית שבועיים למטרה חברתית אצל קשישים; קיימת המון בדידות באוכלוסייה הקשישה הנורמטיבית. הרי, ילדים מוצלחים עוזבים את הבית, ובונים משפחה וקריירה. ואז, יש טלפון קצר לאימא וביקור קצר אצל אבא, ואנשים נשארים פשוט לבד. הם יוצאים פחות, מוותרים על מנוי לתיאטרון, הולכים פחות לקאנטרי ולבית הכנסת, ונכנסים למצב של בדידות. כל שנה, אני מקבלת מתנדבים בני 55, 60 ו-70, והרוב מתמידים ונאמנים לנו; כך שאם אין בעיות בריאות, הם נשארים כאן 10, 20 שנה בכיף. יש לנו כמעט 200 מתנדבים מכל האזור, כמחציתם בבאר שבע".

איך אתם יודעים מי צריך ביקור בית?

"שאלה טובה; אנו עובדים מול מחלקות הרווחה, מרפאות גריאטריות בקהילה, בית החולים 'סורוקה', חברות סיעוד וכל גורם בקהילה שעובד מול קשישים יכול להעביר לנו פרטים על קשיש, הרוצה ביקור בית. גם בני משפחות של קשישים פונים אלינו, לפעמים אחרי שהם גולשים באתר של הביטוח הלאומי, שומעים על השירות שלנו בהרצאות וכו'. ואפילו קשישים פונים אלינו בעצמם, כדי שיבקרו אותם".

"נאמנים לשכונה"

וילמה מציינת, ש"21 שנה אני מתנדבת בביטוח הלאומי. אני נשואה כבר 65 שנה עם זאב, שלצערי עכשיו קצת חולה. עלינו לארץ מארגנטינה ב-1973, יחד עם המלחמה (מלחמת יום הכיפורים – י.ס.ד), ויש לנו ארבעה ילדים משותפים בני 64, 60, 59 ו-56 (לא ילדים קטנים, אבל ממשיכים להיות ילדים…): הגדולה לילי (אדריכלית פנים, שלמדה פה בארץ) ישר השתקעה בקיבוץ בית קמה, התחתנה שם, ואחר כך היא ובעלה יצאו לראשון לציון. שלושת האחרים למדו פה במקיף ג'; הילד השני אילן הוא היחיד שממשיך לגור בבאר שבע, ומשמש כעובד סוציאלי במשרד הפנים. השלישי צביקה, למד באב"ג לתואר בהנדסת מכונות, ולצערנו עקב מחסור בתעסוקה עבר גם הוא לראשון לציון. והרביעית נעמי היא מורה לאמנות עם בי. איי (למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב), ועובדת גם בראשון לציון. יש לנו תשע נכדות ונכד אחד וחמישה נינים".

מה עשית לפני שהגעת לגיל פנסיה?

"אני ובעלי רופאי שיניים במקצוע. עבדתי בעירייה, עד שסגרו את מרפאות השיניים של הרשות המקומית בערך ב-1983, ובעלי עבד במקצוע בקיבוצים ובמושבים. מאוחר יותר, המשכתי לעבוד בעירייה, כמסייעת למורה בחינוך המיוחד, וכך נכנסתי לעולם שהרבה מאיתנו לא מכירים. עבדתי עד גיל 65 (נתנו לי, אפילו לא ביקשתי…). בהמשך, התחלתי עם ההתנדבות, בבית החולים ובער"ן; זה היה יפה, אבל בעצם, עצב של אחרים לא יכול להיות יפה. היה לי מאוד לא נוח לנסוע לשם, רחוק מהבית שלי בשכונה א'; אנחנו נאמנים לשכונה למרות המצב שלה בשנים האחרונות, ואני משתדלת לשמור על נוף הילדות של הנכדים שלי. בכל אופן, ההתנדבות שלי עד שהגעתי לביטוח הלאומי הייתה יותר כללית; לא היה יחס אישי עם בן אדם, אלא התנדבות למוסד, אבל לא לקהל ישר, ואני חיפשתי מגע עם אנשים".

וילמה רובינשטיין: "הייתה לי פעם קשישה שעלתה מצ'כיה ולא הייתה צלולה, והייתי באה רק כדי ללטף אותה. הקשישה הזו הייתה אומרת לי, שהיא מרגישה אותי כשאני באה אליה"

"לחיות כל רגע"

והיא מסבירה: "אני חושבת, שמי שיש לו מטען נפשי שהוא יכול לחלוק עם הזולת או עם הקרובים שלו, צריך לעשות את זה, אם הדבר באפשרותו. ככה, אתה עוזר לאחרים, וזה ממלא אותך מאוד, מגע עם מישהו אחר, שאתה יכול לתת לו משהו ממך. אתה מסתכל, ולפעמים רואים את התמונה כבר בהתחלה, ולפעמים לא. העיקר זה לתת את ההרגשה, שיש מישהו שאכפת לו ממך, ושלא מרוויח מזה שום דבר, אלא רק ממלא את הנשמה שלו ואת נשמת המטופל. וזה לא סיפורים, זו האמת! אני באופן אישי למדתי המון מאנשים וגם מסדנאות שקיבלתי כאן, ואני נהנית מהחום של האנשים שמדברים איתנו. כרגע, אני בקשר קבוע עם שני קשישים".

וזה לא קשה לך, לשמוע כל כך הרבה על צרות של אחרים?

"נפשית, זה לא קשה; עובדה שההתנדבות הייתה חסרה לי, כשזאב היה מאוד חולה. כשאתה בטוח במשהו, ורוצה לעשות אותו, צריך להתגבר על הקשיים שיש. אני מרגישה, שיש לי תפקיד למלא, שליחות מאוד צנועה. אם קורה שאני לא יכולה להגיע לביקור, אני מרגישה כאילו שאני בוגדת, ומחפשת רק את הטוב שלי, ואי אפשר לעשות את זה. הייתה לי פעם קשישה שעלתה מצ'כיה ולא הייתה צלולה, והייתי באה רק כדי ללטף אותה. הקשישה הזו הייתה אומרת לי, שהיא מרגישה אותי כשאני באה אליה. היה גם זוג של ניצולי שואה, שהיה לי מאוד קשה כשהם נפטרו, כי הם היו אנשים מקסימים ומעניינים מאוד. מעניין לשמוע את הסיפורים של האנשים. אם זה לא היה מעניין, זו הייתה עבודה 'קרה'".

ווילמה מדגישה: "אתה צריך לעבוד על עצמך, ולהיות בטוח שאתה זמני פה. ולכן, כשהייתי צריכה לטפל בעצמי, בזמן שהייתי חולה, הרגשתי שזה זמן אבוד. אני זוכרת פתגם של הגויים בחו"ל: 'אנחנו היום פה, מחר אולי'. צריכים לחיות כל רגע, ולא עם דברים גרנדיוזיים, אלא עם דברים קטנים, שקרובים אליך. לשאוף זה יפה, אבל צריך גם להיות מעשי. אני בעצמי ויתרתי על אפשרות, שמישהו יעזור לי בבית, למרות שזה קשה לפעמים, ואין לי עוזרת. כשיש מולי קשיש פסימי מול האופטימיות שלי, אני צריכה להבין את זה, כי הוא אחר ממני".

ובכל זאת, עד מתי תתנדבי ככה?

"אני לא קובעת יעד, אני חיה. אנו לא צריכים לחכות שיבואו אלינו, אלא לחפש את ההבנה של האחרים. קשר עם אנשים מסקרן אותי. והם צריכים את הפן החברתי, לא רק את העזרה הממשית של עובד בבית; המתנדב ממלא את המקום של הבדידות אצל אנשים. יש אצלנו בביטוח הלאומי מתנדבים צעירים בגיל של הילדים שלי, ואני לומדת דרך ההתנדבות איתם את החברה העכשווית. העיקר זה הכמות של הזמן, שיש לאנשים להקשיב לאחרים, בייחוד אם זה אנשים מבוגרים. וכמו שאמרתי, כל זה מאוד מעניין".

וילמה עם ורד עוזר. המתנדבת המבוגרת ביותר שלה | צילום: "שבע"

ביקורי הבית של וילמה

מהביטוח הלאומי בבירת הנגב נמסר, שתחום הייעוץ במוסד בבאר שבע מסתייע במתנדבים (כולם אזרחים ותיקים בעצמם), בפעילות חברתית למען האוכלוסייה הקשישה בבירת הנגב והאזור. וילמה ליוותה וממשיכה ללוות קשישים וקשישות רבים, במהלך שנות התנדבותה הרבות בביקורי בית חברתיים. ביקורים אלו נותנים מענה חם ואנושי לקשיי הבדידות, המאפיינים את גיל הזקנה המתקדם. ואכן, וילמה פועלת ברוח זו, ומבקרת בנאמנות מדי שבוע בביתם של שלושה קשישים וקשישות. המתנדבת הקשישה בעצמה היא בעלת אישיות חמה, אופטימית מטבעה, בעלת עין חדה ומוצאת תמיד את הדרך לליבו של מי שהיא מבקרת אצלו. בכל עונה בשנה, בוקר או ערב, וילמה תגיע לביתו של מי שנשלחה אליו, ותאתר תמיד נושאי שיחה, אמרות חכמה או בדיחה טובה, כדי להעלות חיוך על שפתיו, ולהעביר את זמן הביקור בנועם.

היום, כשהיא כבר במיטב שנותיה (כאמור, 88+…), חלק מהמבוקרים כבר צעירים מווילמה בגילם, אך למרות זאת יש בה תמיד את הקסם האישי והחיוניות להעניק מעצמה. אם תשאלו אותה, וילמה תאמר בחיוך מבויש, שהיא תמיד מקבלת מכל אחד ואחת משהו, ועוברת מסע מרתק בכל בית שהיא מבקרת בו. גם בימים שבעיות אישיות ומשפחתיות פוקדות אותה, כמו אצל כולם, וילמה לא מוותרת, ותמיד מתייצבת ל"עבודת ההתנדבות". בזכות כל אלו, היא מהווה גם כיום, מודל לחיקוי ולהשראה למתנדבים היותר צעירים, שמצטרפים גם הם לשורות המתנדבים בתחום הייעוץ לאזרח הוותיק. בזכותה, ניתן תמיד לראות מקרוב, לא רק שאפשר להזדקן בכבוד (למרות כל הקשיים שגיל הזקנה מזמן), אלא שניתן להסתכל על הקשיים בעין בוחנת וברוח של התמודדות, שהכל אפשרי.

"אני לא קובעת יעד, אני חיה"

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    .כל הכבוד…הלואי ירבו כמותה…אשת חיל…לתפארת.

    1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      ממש ריגשה אותי,קבלתי המון השראה ממנה,מאחלת לה ולבן זוגה בריאות ואריכות ימים.
      פשוט גאווה!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כל הכבוד,הלוואי וכולנו נלמד קצת ממנה,כמה טוב יש באישה אחת,שתהיה בריאה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מדהימה!! המון בריאות ואריכות ימים.