מגזין

גולדשטיין מיגון

מגזין4 באפריל 2018    7 דקות
0

אחרי כ-42 שנה של עבודה כמהנדס מיגון ורשות מוסמכת במחוז דרום של פיקוד העורף ("להחליף תפקיד? אף פעם לא חשבתי על זה"), מספר דוד גולדשטיין מבאר שבע בראיון מיוחד ל"שבע", איך הצליח לשמור על עניין בעשרות שנות עבודתו, ומגלה: "פעם, היית אומר למתכנן שצריך לעשות ככה, והוא היה עובר לדום, ועושה ככה. היום, ממש לא"!...

גולדשטיין מיגון
דוד גולדשטיין. "זו לא שאלה של משעמם" | צילום: "שבע"

במשך כמעט 42 שנה, היה דוד גולדשטיין מבאר שבע ה-דמות של פיקוד העורף בנגב בתחום ההנדסי, בתוקף תפקידו כמהנדס מיגון ורשות מוסמכת במחוז דרום. מתחילת מרץ, התחיל גולדשטיין ("67 ו…", כהגדרתו), דרך חדשה, כעצמאי, המתכוון לעסוק בתחום מומחיותו, אבל הפעם גם לביתו.

דוד, איך הגעת לתפקיד החשוב?

"עליתי ארצה בדצמבר 1974, וכבר ביולי 1976 התחלתי לעבוד במפקדת ראש הג"א (הגנה אזרחית – י.ס.ד). אנחנו עובדים לפי חוק הג"א מ-1951, גם היום; אלוף פיקוד העורף הוא גם ראש הג"א. התחלתי כמהנדס מחוז דרום, שהיה אחראי על האזור שמצומת בית קמה, באר שבע ומצפה רמון ומזרחה לכיוון ים המלח. ב-1980, התווסף לאחריותי אזור הערבה וב-2012 הפכתי לאחראי על כל האזור שמאשדוד עד אילת".

על השאלה המתבקשת, האם עבודה באותו תפקיד (חשוב ומעניין ככל שיהיה…) במשך עשרות שנים איננה משעממת, הוא משיב בחדות: "זו לא שאלה של משעמם; אני גר בנגב (וחזרתי לפני 22 שנה, ממיתר לבאר שבע), קם בבוקר, ומתחיל לעבוד, במקום לנסוע רחוק לעבודה מחוץ לאזור. להחליף תפקיד? אף פעם לא חשבתי על זה. עם זאת, נכון שההתלהבות היא לא כמו שהייתה בזמנו, לפני 30, 40 שנה, אבל איכשהו זה שלי"!

"מול האזרח"

במהלך עבודתך בפיקוד העורף, היו תהפוכות רבות…

"נכון, את ענף הנדסה בפיקוד, המטפל באישורים למקלטים, הקימו ב-1971. המהנדסים הראשונים הופיעו שנה לאחר מכן, ב-1972. אני הצטרפתי אליהם ב-1976, כמהנדס הכי צעיר; הייתי ילד. עד 1991, היו לנו רק מקלטים לאישור, ולא חשוב כמה קומות היו בבניין היה מקלט אחד בכל בניין, וזה מה שהיה לנו. מ-1991, התחלנו לטפל בממ"דים, ממ"קים וממ"מים, ואז אם יש לך מאה דירות אז יש לך גם מאה ממ"דים, כך שהתווספה לנו הרבה עבודה, וגם כמות הפרויקטים עלתה עם קליטת העלייה ממדינות חבר העמים. היה אז 'טירוף' בבנייה.

וגולדשטיין ממשיך: "אנחנו כל הזמן ממשיכים עם הממ"דים בעדכונים וניסויים, בודקים מה לשנות בהם, ומה ולתקן ולהוסיף; זה עסק דינמי. לפני כארבעה חודשים למשל, היה לנו ניסוי אחרון בדלתות חדשות לממ"דים, שייצאו בתוך כחודשיים לשוק. הדלתות הללו יותר קלות מהדלתות הקודמות, ונותנות אותו מענה, אבל עם משקל הרבה יותר קטן; זה נוח יותר להשתמש בהן. דלת הזזה לממ"ד היא גם דבר חדש, וויזואלית זה נראה אחרת וידידותי קצת יותר בתוך הבית. לפני כשנה, הכנסנו גם חלונות חדשים ויותר ידידותיים".

הממ"דים נכנסים לחיינו. תוצאות פגיעת הטילים העיראקיים במלחמת המפרץ הראשונה | צילום: אלי דסה "מעריב"

איך אתה מסכם את העבודה שלך, כנותן שירות?

"תמיד, עבדנו מול האזרח והמתכנן, לא עם הצבא; לא התעסקנו בכלל עם מתקנים צבאיים, רק בבנייה אזרחית: מגורים, מסחר ובנייה ציבורית. מהיום שהתחלנו, אתה עובד מול האדריכל, המהנדס, בעל הבית או היזם. היום, קצת יותר קשה לעבוד מולם, כי התושבים השתנו; בראשית הדרך, לא היה מקובל שהתחלת פרויקט, ואז היית מקבל מכתב עם העתק לעו"ד בעתיד. תראה, אנו חיים בדמוקרטיה, שבה כל אחד רשאי לעשות מה שהוא רוצה, וכיום אני יכול לומר שיותר קשה לעבוד מול מתכננים. פעם, היית אומר למתכנן שצריך לעשות ככה, והוא היה עובר לדום, ועושה ככה. היום, ממש לא! היה לי פעם מתכנן מהצפון, שאמרתי לו לעשות ככה, והוא התווכח איתי, ואמר שאני לא צודק. פתחתי לו את התקנות, שבהן היה כתוב במפורש את מה שאמרתי, והוא לא קיבל את זה, והמשיך בוויכוחים כשבוע, עד שיום אחד הוא אמר לי שפקיד בבנק אמר לו שאני צודק (במה שקראתי לו קודם לכן מהתקנות…). זה נכון שכל אחד חושב היום שהוא יודע הכל. אולם, בסך הכל באזור שלנו, החבר'ה די נחמדים; לרוב, הוויכוחים הם עם מתכננים, שבאים צפונה מצומת בית קמה".

"שותפים מלאים"

הוא זוכר משנות עבודתו הרבות כמה אירועים מכוננים: "בצעירותי, הייתי כנראה האזרח האחרון, שנכנס לימית. עד היום, במועצת אשכול עומדים 63 מקלטים, שהוצאנו מפתחת רפיח; זה פרויקט, שעד היום זוכרים אותו. כשהגעתי בפעם הראשונה לגוש קטיף, היו שם דיונות, וליוויתי את כל הבנייה. אחר כך, התעסקתי עם המיגון, ובסוף עם פינוי המיגון (…). פעלתי גם במיגון שדרות ויישובי עוטף עזה, פרויקטים שאני ליוויתי אותם".

ומה לגבי התפתחותה של בירת הנגב, לאורך שנות עבודתך?

"בבאר שבע, מביאים לך כל פעם 100 או 200 דירות לאישור, ואין לך תחושה מה קורה עם כל הבנייה. כשהגעתי לבירת הנגב, דרך מצדה הייתה גבול העיר, עם שני בניינים של שמונה קומות. ב-1993, כשטסתי בשמי הנגב, פתאום ראיתי מה קורה עם באר שבע, שכמות התושבים שלה הכפילה את עצמה מ-1976; גם אני שותף לזה. אצלנו בדרום, ברור שבלי אישור פיקוד העורף, לא היו קמים מבנים. מ-1993, אף בית לא מאוכלס, בלי אישור שלנו בפיקוד העורף. אפשר להגיד, שאנחנו שותפים מלאים לכל מה שקורה בנגב. אגב, קורה שלא מאשרים פרויקטים, כי חסר פה משהו או צריך לתקן שם משהו, אבל אני לא זוכר מקרה, שהיה משהו שאי אפשר היה לתקן מהיום למחר".

וגולדשטיין מוסיף: "מ-1993, כשהתחלנו לעבוד עם הנדסאים במקום מהנדסים (לרוב, משום מה, בחורות…) כולם יודעים, שאם מחר יגיעו חייל או חיילת שלי לבדיקה אצלם, כדאי ישר לעשות כמו שצריך, במקום לתקן אחר כך. אנו עובדים לפי תקנות שונות, החתומות בידי שר הביטחון, ומדי פעם מתעדכנות. היו תקנות ב-1971, 1977, 1990 למקלטים, 1991 למרחבים מוגנים שמדי כמה שנים מתעדכנות, ויצאו גם תקנות למוסדות בריאות, חינוך וכדומה".

העידן שלפני "כיפת ברזל". ניסיון יירוט של "סקאד" באמצעות טיל "פטריוט" | צילום: אלי דסה "מעריב"

"הייתי המום"

איך הגעת דווקא לבאר שבע, ולא לאזור המרכז?

"תראה, עליתי מליטא, שם סיימתי תואר בהנדסה אזרחית בטכניון שבווילנה. הספקתי לעבוד שם שנה; תכננו לעלות ארצה כשאסיים את התואר, אבל חיכינו שאשתי תסיים ללמוד. פתחו אז מרכז קליטה למקצועות ההנדסה ליד בית הספר 'זינמן' בדימונה; הם עשו הכל בשביל שמי שיגיע לאזור יישאר בו, ואכן 99 אחוזים מהמחזור שלנו שהיה הראשון, נשארו בדרום. עשו לנו קורסים במכללה הטכנולוגית, וחיפשו לנו עבודה רק בבאר שבע; גיסי, אני וההורים של אשתי באנו והיינו ביחד, גם במיתר וגם חזרנו ביחד לבירת הנגב".

ולסיום, זה מה שהוא מתכנן לעשות, כקריירה שנייה: "עכשיו, אני אנסה לתת יעוץ מיגון, הדבר היחידי שאני יודע (וחושב שאני יודע לא רע בכלל…), במשרד פרטי. בבאר שבע זה יהיה קצת קשה, כי המושג הזה של מיגון לא כל כך נפוץ. נראה, לשבת בבית זה קשה לי. לפני כחודשיים, עשו לי מסיבת הפתעה, עניין שבדרך כלל דולף. אשתי הייתה מאושפזת, והבת שלי עבדה עליי קצת, ואמרה לי: 'בוא נצא לארוחת ערב'. הגעתי למסעדת 'ספרא', והתאספו בה החיילים שלי (כמעט כולם!) מ-1994, אף אחד מהם אגב לא מבירת הנגב; הייתי המום, כי ראיתי רק פרצופים שהכרתי. הראשונה מהם היא כבר אם לחמישה, ואצלי כולם היו בני 19. אז, סופסוף הבנתי מה זה שאומרים בצבא: 'יחס גורר יחס'. והבנתי בשביל מה (לא נעים להגיד…), 'קרעתי את התחת שלי' כל השנים הללו. וזו כנראה, התוצאה שיצאה מזה, דבר שאי אפשר לשכוח".

זוכרים את מסיכות האב"כ? התורים הארוכים לקבלת מסיכות | צילום: נתן אלפרט לע"מ

כתבות נוספות במגזין

0

המלחמה שלפני החתונה

חשבתם שלכם היה יום רע? אז מה יגידו הזוגות הבאים שאמורים היו להתחתן

מגזין12 בנובמבר 2019    5 דקות
0

מנותקים

חשיפה: לפי הצעת תקציב משרד התחבורה לשנת הכספים 2019 ודברי הסבר שהוגשו לכנסת ה-20 בפברואר השנה, המטרופולין הרביעי של מדינת ישראל, מטרופולין באר שבע, כלל איננו קיים > אין אפילו פרויקט אחד שייצא השנה לביצוע מתוך שלל הפרויקטים, שהיקפם התקציבי נאמד ביותר מ-64 מיליארד שקלים

מגזין10 בנובמבר 2019    9 דקות

כתיבת תגובה