מה לא נאמר על הדור הצעיר של ימינו. שהם תקועים בסמארטפונים, שתופעות כמו שיימינג צמחו בגללם ושלא אכפת להם מכלום, חוץ מאיך שהם ייצאו בתמונה באינסטגרם. אבל מסתבר שלא הכל נכון ושהדור הצעיר יודע בדיוק מה חושבים עליו, ויודע גם מה לעשות עם ילדים שלא תמיד מוצאים אותם במעגלי החברות הפופולאריים. איפה עוד תמצאו להקה של בני נוער שמופיעה על במה אחת עם מורה לתנ"ך מלא בראסטות, ששר על ילדים דחויים ושונים? איפה עוד תמצאו בני נוער שקמים בחמש בבוקר, מקימים ומפרקים במות לבד, שלוש פעמים ביום? בלהקת צעירי באר שבע, שבשבוע שעבר סיימו סיבוב הופעות עם הפרויקט החדש שלהם "יד למעלה", תמצאו.

"סוג של הרפיה לנפש"

צעירי באר שבע, או בקיצור שדבק בהם "צב"ש" הוא מותג באר שבעי. להקה שרצה כבר כמה עשרות שנים ושילבה לתוכה נערים מכיתות ט' עד יב', שחולמים להצליח במקצועות הבמה. אם בעבר היו אלה הלהקות הצבאיות ואחריהן להקות כמו צעירי תל אביב או הלהקה שגם זכתה לסדרת הטלוויזיה האלמותית "לא כולל שירות", אז צעירי באר שבע מכוונת בדיוק לשם. עד היום זה מרגש לראות נערים בני 17 מסתובבים עם גיטרות על הגב, חיים את החלום ורוצים לעשות רוקנרול. לא כי זה מגניב, לא כי הם יתפרסמו, אלא רק בגלל שזה עושה להם טוב על הלב.

אל הריאיון מגיעות שתי חברות הלהקה, שליו אדרי תלמידת כיתה יא' שמנגנת בגיטרה ושירה וייסלר, תלמידת כיתה י' שמנגנת על הקלידים ושרה. השתיים עדיין תלמידות תיכון, אך מופיעות ובעיקר מתבטאות כמו מוזיקאיות עם קילומטרז' גדול בתחום. יחד איתם מתיישב על הספה במרכז הצעירים, גם חנוך טיאר (34), מוזיקאי באר שבעי ומורה במשרד החינוך.

טיאר, קצת כמו כל חברי הלהקה, לא בדיוק עונה על הסטריאוטיפ של מורה. ראסטות על הראש, מלא גרוב ואנרגיות של נער צעיר. חנוך הגיע לפרויקט לאחר שבספטמבר האחרון הוציא את השיר "דיסלוביה" שזכה גם לגרסת כיסוי של צב"ש. "הזמינו אותי לפרויקט והתלהבתי מאוד מההזמנה", הוא מספר ל"שבע" ומוסיף: "אני חושב שזה התחיל עם השיר דיסלוביה. שיר שיצא בספטמבר עם תחילת שנת הלימודים, שיר שאני אוהב לכנות אבחון מוזיקלי במערכת החינוך. אני לא היחיד שחושב ככה מסתבר. הוא פתח שיח מעניין. יום אחד פתחתי את האינטרנט וראיתי את צב"ש מבצעים את זה. זה מאוד ריגש אותי. בהמשך קיבלתי הזמנה לבוא ולהצטרף לפרויקט, לכתוב איתם שיר, לעשות איתם סיבוב הופעות. הרעיון היה שניפגש, נכתוב יחד שיר ונלווה אותם בסיבוב". זה לא היה המפגש הראשון של צב"ש עם טיאר. בשנה שעברה החבר'ה הצעירים הגיעו ל'קבלות השבת' שחנוך ערך והקליק נוצר כבר שם.

לא בדיוק עונה על הסטריאוטיפ של מורה. חנוך טיאר | צילומים: מקס פוזנר

כדי להבין קצת יותר לעומק מה היא צב"ש אפשר להסתכל על הלו"ז של הלהקה. "אנחנו נפגשים יומיים בשבוע לחזרה של כמעט ארבע שעות. אנחנו עובדים על המוזיקה שלנו ועל חומרים שלנו. החזרות תמיד אחרי הצהריים מ-18:00 עד 21:30 בערב", אומרת אדרי. הדבר מעלה מיד את השאלה; מה גורם לבני נוער "לבזבז" את הזמן בחזרות, ארבע שעות פעמיים בשבוע?

"אני רואה את הזמן הזה עם הלהקה כסוג של הרפיה לנפש. זה עושה לנו טוב לבוא אחרי בית הספר והלחץ של הלימודים. לבוא לנקות את הראש לנגן ולשחרר אותנו. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה. זה מעבר למחויבות", ממשיכה וייסלר. "המקום הזה נותן לנו כלים להתמודד איתם בחיים. המוזיקה היא אמנם העיקר אבל אנחנו מקבלים כלים לחיים זה עוזר לנו לא רק במוזיקה אלא בהמון תחומים אחרים. ככל שמגיעים יותר, נהנים יותר. ברור שיש ויתורים אבל יש לי פה חברים. זה לא לבוא פעמיים בשבוע וזהו. אנחנו תמיד בקשר וזה ממש למצוא חברים לחיים".

הרפיה לנפש. שירה וייסלר

בשנתיים האחרונות הלהקה הצליחה להוציא כמה מחבריה ללהקות הצבאיות. גם אם יוקרתן של הלהקות הצבאיות קצת ירד, עבור לא מעט צעירים זה עדיין שלב אחד נוסף בדרך לקריירה מוזיקלית. הבנות מצהירות שאמנם זו לא המטרה שלהן, אבל הזמן שמעבירים בלהקה גורם להן לרצות להמשיך למסגרות הבאות.

"אני לא יודעת אם מההתחלה אתה בא לפה בשביל זה, אבל כשאתה פה ועושה מוזיקה, אתה מבין שאתה רוצה לעשות את זה כל החיים. המסגרת הזו גרמה לי לרצות את זה יותר", אומרת אדרי. "אני חושבת שזה המקום להבין את הדברים האלה. נערים שלא בצעירי באר שבע בטוחים שהכל זה פרוטקציות. שלהקה צבאית לא קשורה באמת לכישרון. ככל שעוברות השנים אנחנו מבינים שחברה מפה נכנסים ללהקות צבאיות וכשאתה מתחיל ליצור פה, אתה מבין שמכינים אותך לדברים האלה. אתה לא רק שר ומנגן פה".

סיבוב הופעות בבית ספר

לפני כשבועיים הלהקה הגיעה לרגע השיא של השנה מבחינתם, סיבוב הופעות בכל בתי הספר בעיר, כולל גם כמה מחוץ לבאר שבע. וכשאנחנו אומרים סיבוב הופעות, אנחנו מתכוונים לסיבוב הופעות, על כל המשתמע מכך. שלוש הופעות ביום, אוטובוס מלא בציוד, והרבה ימים אינטנסיביים אבל גם מאוד מהנים. אם לשפוט על פי אחת ההופעות שהתקיימה בבית הספר, נראה שהימים הצעירים של צעירי תל אביב חוזרים. חברי הלהקה מצליחים לפרוק את הציוד תוך דקות, לעבור בדיקות סאונד לבד ואז לתת בראש. אדרי לדוגמא מנגנת על הגיטרה באנרגיות שלא היו מביישות את גדולי הגיטריסטים בישראל. הכל נעשה ברמה מקצועית, מהוקצעת והכי חשוב הוא שנראה שכל אחד ואחד מהנערים פשוט נהנה.

"אנחנו עושים פה הכל. מקימים, מפרקים, סוחבים. ביום של הופעות אנחנו קמים בחמש בבוקר, נפגשים בשש, מרימים ציוד לאוטובוס שלנו שזה כולל הכל, ממיקרופונים, כלי נגינה ועד מגברים. מגיעים לבית הספר שבו מופיעים ומתחילים לפרוק. כולם עוזרים וכל אחד נותן את כל הכוחות שלו. מנסים לעשות את זה כמה שיותר מהר וטוב. כל הסאונד זה אנחנו. זה קשה אבל יש אדרנלין כשאתה בלופ הזה. אתה לא סובל ונהנה להקים ולפרק", אומרת אדרי בעיניים בורקות. וייסלר ממשיכה: "בגלל שאני שנה שנייה ועשיתי את הטור הקודם, ידעתי במה מדובר. הכנתי את עצמי מראש. תרגלנו את זה כמה פעמים לפני. פשוט הקמנו ופירקנו בכמה לוקיישנים את הציוד לפני כהכנה. ממש עשינו הקמות של הבמה".

טיאר מצידו ראה את החבר'ה ולא האמין שמדובר בחבורת בני נוער: "בתור מי שראה את הדבר הזה מבחוץ. הם העיפו לי את המוח. אני הרגשתי בהרבה שלבים שאני עם הצוות שלי מהסדיר. מהרגע שהאוטובוס החנה ועד האקורד הראשון שמנוגן זה 12 דקות שזה כולל לפרוק הכל, לפרוס, לעשות סאונד צ'ק, להחליף את הוויב להופעה וקבוצה של חבר'ה בני 16-17 עושים הכל. הכי מדהים שיש אפס צעקות או כעס. אין אגו. אין דבר כזה אני. כולם מתרוצצים. ממש כמו בצבא שאתה עושה הכל. כולם מחפשים איפה אני יכול לעזור ואיפה אני מפריע וזז הצדה".

איך בוחרים את השירים?

אדרי: "זו בחירה של כל הלהקה. ישבנו כולנו, העלינו שמות של שירים, שמענו את השירים ביחד והחלטנו מה מתאים יותר ומה פחות. חשוב שיהיו שירים שידברו לבני נוער, שיתאימו לקונספט. כל אחד הביא כמה שירים, ישבנו כולנו, שמענו את השירים ואמרנו מה מתחבר ומה לא".

"חשוב שיהיו שירים שידברו לבני נוער". שליו אדרי

וייסלר :"מעבר לוויב לקחנו בחשבון את הקהל שאנחנו מופיעים מולו. מה מכירים ומה לא. אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד יש שיר שאנחנו מנגנים טוב ולא משנה הקהל. הקהל הוא חלק חשוב".

אחד השירים במופע הוא שיר מקורי שכתבו חברי הלהקה יחד עם טיאר. השיר "יד למעלה" הוא שיר שלמעשה מדבר אל כל בני הנוער שהרגישו קצת דחויים, שונים, מחוץ למיינסטרים, מכל סיבה שהיא. טיאר מדגיש כי השיר נולד קודם כל מהרצון לדבר על שוויוניות: "בשיחות שהיו לנו, המחשבה הייתה לכתוב שיר סביב שוויוניות והגענו למסקנה שזה פיקציה. אנחנו לא באמת שווים ודווקא השונות התחילה לצוץ. אני זוכר ששירה אמרה במפגש הראשון של ההיכרות בינינו שהשונות מאוד צועקת ואנחנו דואגים להחביא אותה. מהזווית שלי זה משהו שאני רואה בו שליחות. אנחנו חיים בעידן שאנחנו בהיפר שבלוניות, אתה צריך להתאים את עצמך למה שעובד. אני עובד בבתי ספר. מבחינתי ההחלטה שזה מה שאנחנו רוצים להוציא, יש בה הרבה כוח, בהבנה שזה לא רק אני. מה שיפה ביד למעלה שזה עובד, אנשים מקבלים את זה. אנשים אשכרה מרימים את היד למעלה".

על מה מדבר השיר?

שירה: "זה שיר מחאה שכתבנו על כל מיני דברים שהם במסגרת שאנחנו כבולים אליה ואנחנו לא מרוצים ממנה. היא מונעת מאיתנו להיות מי שאנחנו ולהגיד את מה שאנחנו רוצים. אנחנו דואגים להסתיר את הדברים ואם אני חושב שאני מוזר או שונה, אז יד למעלה קורא לכל מי שמרגיש ככה וגם למי שלא, להזדהות ולהיות חלק מזה. בתור בני נוער אנחנו מבינים את זה ואנחנו פונים לעוד בני נוער כי יש לנו מכנה משותף".

אדרי: "הדבר הכי יפה זה שאנחנו בני נוער ששרים לבני נוער. מכירים את זה הכי טוב. אנחנו התחברנו לכל שורה בשיר".

טיאר: "יד למעלה מדבר גם עליי, חד משמעית. זה החיבור שלי אליהם. איך נראה מורה? מי מורה? השבלונה, מה הסטיגמה?, מה אתה חושב על בנאדם לפני שאתה מכיר אותו? זה נכון בכל סיטואציה. גם המילים לשיר הם ממש לא שלי. להפך. ההנחיה הייתה באופן כללי לדבר על סיטואציות ומקומות שמרגישים בהן את השונות והמוזרות, שלא ממש מוצאים את מקומנו. היה סשן כתיבה ונגענו בשאלות האלה. הצטברו הרבה מילים וסיטואציות ומשם זה עבר חידוד והידוק וככה נוצר השיר".

עד היום השיר זכה לעשרות אלפי צפיות ברשתות החברתיות. סיבוב ההופעות בבתי הספר הסתיים והלהקה אפילו ביצעה מופע השקה פתוח לקהל הרחב. הם ימשיכו להרים את היד לעמלה, וישמחו אם כל מי שירגיש כמוהם, ישאיר את היד גבוה למעלה.

מהופעה באחד מבתי הספר