על הכיסא, תלויים מדי הצבא שלא ילבש עוד לעולם, על הקירות תמונות של חיוכים שלא יחזרו, ובארון שתי קסדות. זו שחבש בליל התאונה בה נהרג, ולצידה אחת חדשה, שלא הספיק לעשות בה שימוש. ארבע שנים עברו מאז שאלמוג פרג ז"ל נהרג, אבל הכאב האישי של משפחתו הבאר שבעית, לא עוזב אותם, ובימים אלה אף התגבר, כששמעו על הרוג נוסף, אמיר מדזונסקי ז"ל, שנהרג ביום רביעי שעבר. ארבע שנים אחרי (פחות חודש), באותו הרחוב, מטרים ספורים מאנדרטת הזיכרון של בנם היקר, ובאותן נסיבות: התנגשות קטלנית במשאית חונה.

"זה הזוי, כאילו מין גורל כזה שחוזר על עצמו, זה בדיוק אותו הדבר", מספר אחיו של אלמוג, גלעד. תמי, אימם של גלעד ואלמוג ז"ל, מספרת על "חברה שלי, שגרה קרוב לשם. היא התקשרה אליי בשמונה בערב, ואמרה: 'אני עכשיו באותו מקום, שאלמוג נהרג. יש פה רוכב אופנוע, שהתנגש במשאית חונה, בדיוק בפינה, בדיוק מה שקרה לאלמוג. יש הרבה תאונות אופנועים, ותמיד זה מחזיר אותנו אחורה. למה לא משמידים כבר את הכלי הזה"!

"לא מסתדר"

אלמוג היה בן 20 וחצי, כשנהרג לפני כארבע שנים. אמיר ז"ל היה אמור לחגוג בתחילת החודש הבא את יום הולדתו ה-31, והגיל זה השוני הכמעט בודד בין שני המקרים, שהדמיון ביניהם מצמרר.

כמה ימים לאחר התאונה, ממקום הגלעד שהוצב לזכרו של אלמוג, ניתן עדיין להבחין במשאית החונה, שהרגה את אמיר. שניהם, לפי המשפחה וחברים, היו נהגים מיומנים, רוכבים זהירים, שהכלי הדו גלגלי שימש אותם גם לעבודה, כך שצברו שעות כביש רבות. גם אלמוג וגם אמיר היו שליחי פיצה בעברם, אך בעוד שאלמוג נהרג על האופנוע הפרטי שלו, אמיר נהרג בעת עבודתו.

אלמוג פרג ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"הוא קנה את האופנוע ביום ראשון, ולא יצא לו ליהנות ממנו, כי ביום חמישי הוא כבר נהרג", אומרים בני משפחת פרג. "המלחמה הייתה לפני, כשאמרנו לו שלא נקנה לו, שלא אעזור לו לקנות את הכלי הזה", ממשיכה תמי. "הוא אמר לי: 'אימא, אני אקנה לבד'".

גלעד: "מה שהכי כואב והזוי זה שהוא נהרג בתאונה עם רכב חונה, בסתם תאונה, ואנחנו לא יודעים כלום. לא ייתכן שאנשים נוסעים דוך לתוך משאית חונה, במיוחד אנשים מנוסים כמו אלמוג ואמיר; זה פשוט לא מסתדר".

גם מקסים גינזבורג, חברו הטוב של אמיר, שהיה עבורו כמו אח, לא מבין איך זה קרה. גינזבורג מספר על נהג מיומן: "אמיר היה נהג בצבא, נהג אמבולנס", הוא אומר בצער. "כל החיים שלו אמיר נהג על קטנוע, ומה אני אגיד, זה כלי מסוכן. יש לי הרבה חברים שנוהגים על קטנוע, וכל אחד מהם עבר תאונה. זה לא נקלט; הוא התחתן רק בקיץ, ונולדה לו ילדה לפני חודשיים".

אמיר מדזונסקי ז"ל | צילום: פרטי

"לא יחזיר"

כחצי שעה לפני התאונה, הוא ניסה להשיג את חברו בטלפון הנייד, "אך אמיר לא ענה לי", הוא משחזר. "החבר'ה בפיצה סיפרו לי שהם בדרך כלל לא עושים משלוחים בנחל עשן, אבל הוא החליט לקחת את הנסיעה הזו. כל הכביש הזה בעצם, בונים לידו שכונה חדשה, ויש המון אבק וחול, ומצד אחד בכביש יש תאורה, אבל במקום שהוא נפגע יש פחות. אולי כבר אז, אחרי התאונה הקטלנית הקודמת לפני ארבע שנים, היו צריכים להעיף את המשאיות האלה מהשכונות. יש כעס, אי ודאות, בלבול מאוד גדול והמון סימני שאלה וספקולציות מפה ועד הודעה חדשה, אבל שום דבר לא יחזיר אותו. כשאתה שומע על דברים כאלה וזה רחוק ממך, זה משהו אחד, אבל כשזה מגיע אליך, קרוב לבית, אתה מגלה עד כמה העולם קטן".

בין שני האתרים, שהיכו במשפחות פרג ומדזונסקי, מפרידים אומנם מטרים ספורים, אבל את התהום שנפערה בליבם בלתי אפשרי לכסות. רק שבוע עבר מאז האסון של יקיריו של מדזונסקי, ארבע שנים לאבל האישי של משפחת פרג, אבל גורלם יהיה קשור לעד האחד בשני.

גלעד פרג, שביקר במקום האירוע כשבוע אחרי התאונה, וראה שהמשאית ממנה נפגע אחיו ונהרג, עדיין חונה בצידי אותו הכביש, ומחכה לקורבן הבא, פחות אופטימי: "זה שמשאיות שלוקחות נתיב שלם מתוך כביש חונות בתוך שכונות, זה דבר שאסור שיקרה. שאלנו את השוטרים בזמנו, והם אמרו לנו שאין מניעה לכך. מה עוד צריך לקרות כדי למנוע את המוות הבא"?

הכתבה המלאה בגיליון "שבע" המודפס (גיליון 2373)

זירת התאונה בשבוע שעבר. הפרש של ארבע שנים, אבל הדימיון בלתי נתפס | צילום: מד"א