ההתאבדות הרביעית של איש צוות רפואי בבית החולים "סורוקה" זעזעה רבים. מנהל המרכז לבריאות האישה של "כללית" בבאר שבע, המומחה ברפואת נשים ד"ר גיא טווינה, שעבד בעבר בבית החולים, פרסם השבוע פוסט כואב בעניין בדף ה"פייסבוק" שלו.

ד"ר טווינה כתב: "האמת שאני לא מפסיק לחשוב על חבריי ב'סורוקה', ובכלל, הקולגות שלי בבתי חולים בארץ. יש איזו אווירה בקרב מי שעבר את ההתמחות ש'אצלנו היה פי אלף יותר גרוע, אכלנו פרוסת לחם עם מרגרינה במשמרת של 30 שעות, והרווחנו 10 שקלים לשעה', אבל אווירה זו מוטעית ומטעה. כל דור והסטטוס שלו, ההתייחסות שלו לעומס, ואולי הכי חשוב, נקודת הפתיחה הפיזית והנפשית שלו. לקחתי החלטה מאוד כואבת לעזוב את בית החולים 'סורוקה' לפני 8 שנים. הייתי רופא מומחה, שעתידו בחדר לידה לפניו, ומי שמכיר אותי יודע שלא היה בעיניי דבר מרגש יותר מלהיות מלוכלך מדם ומים מקוניאלים, ולהחזיק תינוק שרק נולד. ובכלל, בקרב רופאים יש את 'הילת בית החולים', בדיוק כמו 'הילת הטייס', המשתקפת על העננים. יש איזו 'חובה' לא כתובה בקרב רופאים לעבוד בבית החולים, לרוץ משם לקליניקה פרטית, לשרבט איזה מאמר בבית החולים, ולישון שעה בלילה, כשבדמך זורמים אריתרוציטים עמוסים בקופאין ובלא מעט סמים אחרים. ואז, נכנסים ללופ אינסופי של קניית כלי רכב יוקרה, מעמד וסטטוס, שנועדו למסך את המצב האמיתי".

לדבריו, "לא כולם בנויים לכך. למעשה, אסור שזה יהיה הסטנדרט, אסור שמישהו ייכנס להתחייבות כזאת. לא הייתי מוכן להיות כך עם הילת בית החולים, כשבמקרה הטוב הפעם הבאה שאראה את ילדיי זה כשאלווה אותם לבקו"ם, ובמקרה הרע כשהם יעמדו מעליי עם פרחים ממררים מבכי. אל תעשו מה שאתם לא רוצים, אל תיכנסו למסלולים בלתי אפשריים בשביל לענוד כנפיים. בת הזוג והמשפחה לא ימחאו לכם כפיים. אתם תתגרשו, תחלו, תסבלו מדיכאון וגם תתאבדו, לצערי. רפואה היא חיי. שליחות. הלב הפועם שלי. באירוניה לגבי התקופה הנוכחית, מאז ומתמיד אמרתי שאטפל עד השנייה שאמות (שירי ממי, תנשמי עמוק; אני מתכנן בגיל 119,  בשביל שיכתבו על המצבה שלי 'הלך בטרם עת'). אז יצאתי לקהילה, מה שקרוי בלעג ובבוז בידי חלק מהקולגות שלי 'קופת חולים'. עשור אחרי, והספקתי לנסוע וללמוד אולטרה-סאונד במשך 3 שנים באחד המקומות המוערכים ביותר, אני כבר בתפקיד ניהולי שני, ומנהל היום את מרכז בריאות האישה של 'שירותי בריאות כללית' בבאר שבע. אני מציל חיים בכל יום".

וטווינה ממשיך: "אני עוקב ושומר ומלווה את ההריוניות הכי קשות ומסובכות בדרך לחדר לידה, מהרגע שהסטיק שתן הראה 2 פסים. אני שומר על העובר באולטרה-סאונד לאורך כל ההיריון, האחריות על האבחון והזיהוי בכל מה שקשור לאם ולעובר, עליי. אני קורא כמו משוגע, אני מספיק לקרוא 10 מאמרים ביום, וזה בנוסף להתעדכנות יומית במאגרי מידע מובילים, כמו UpToDate. אני מנהל מקרים קשים ומסובכים, שמחייבים המון שיקול דעת. אני מרצה בכנסים, ומשתתף בלא מעט. יש לי זכות ענקית להיות חלק מחיים של זוגות ובראשן המטופלות שלי, וזכות עוד יותר ענקית לקבל את אמונן, ולשמור עליהן ועל דור ההמשך. והכי חשוב שיש, אני זוכה לרגעים יפים כל יום עם שירי אהובתי, ועם עדי, אורי ואלירן, ילדיי, חיי. שבת זה יום המשפחה הכי טוב שקיים. אני נוכח בחיים שלהם. הם רגועים ובטוחים, ואני מאושר על הזכות הזאת. אין לי אסלות מזהב בבית. האמת, אני עדיין חי בשכירות, כי יש לנו ילדים עם צרכים מיוחדים ולא מעט התחייבויות כלכליות, ולא חסר לי כלום בחיי. אני לא צריך להתהדר בלבוש וכסות בצורת אביזרי יוקרה שמסתירים את הנפש השפוכה, מותשת וסובלת שבפנים, שמה שמקיים אותה זה ספידים וסמים למיניהם".

והוא מסכם: "ואני רופא מצוין, ואני אומר לכם, זה מאפשר לי להיות רופא יותר טוב ומסור יותר. התחייבתי לעבודה ציבורית, ללא קליניקה, והמטופלות שלי מקבלות את כל היכולות שאני יכול לגייס, כדי לעזור להן. אל תעשו את זה. החיים קדושים, חד פעמיים. כלום לא שווה מוות או מחלות, שיקצרו את הדרך לשם. אם אתם לא עומדים בלחץ החיצוני המחייב להיות רופא בית חולים, פלוס קליניקה, פלוס הקפצות אינסוף, אז אל תיכנסו לזה. יש לכם אחריות לא רק על עצמכם והמשפחה, אלא גם על מטופלות ומטופלים בבית החולים, המקבלים יחס פחות טוב ואיכות רפואית ירודה בשל העומס. אם אתם בנויים לכך מצוין. אבל אל תסתירו מצב נפשי רעוע עד השלב הבלתי הפיך. אוהב אתכם, שליחים. מחזק את כל מי שעוסק במקצועות הטיפול. ואם יש למישהו מחשבות לא טובות, תכתבו לי; אני מבטיח לעזור ולהפעיל את המערכת עבורכם. בתקווה שזה יהיה המקרה האחרון. נוח על משכבך בשלום אחי הרופא. מוסר את אהבתי לבית החולים 'סורוקה', שהיה לי לבית במשך 15 שנים. חלק בלתי נפרד מחיי".