לא מעט רופאות ורופאים הם בנות ובנים, הממשיכים את דרכם של הוריהם, ובחרו גם הם במקצוע הרפואה. מ"שירותי בריאות כללית" במחוז דרום נמסר, שמשפחת פשטיצקי מערד יכולה להתגאות לא רק בדור ממשיך, אלא גם בדור שני לאותה התמחות, ואפילו באותה מרפאה.

במרפאת "כללית" הגדולה בערד, בה עבד במשך שנים ד"ר יעקב פשטיצקי, מומחה ברפואת משפחה, עובדת זה כמה חודשים גם בתו, ד"ר יפית פשטיצקי-דואני. שניהם מספרים על הבחירה ברפואה וברפואת משפחה ועל היתרון העצום לרפא בקהילה, אליה אתה משתייך.

כששואלים את ד"ר יפית, האם כולם מכירים אותה בתור הבת של, ממהר אביה להשיב: "או, כמה שבחים אני מקבל עליה! גם מהמטופלים, גם ברחוב, גם במרפאות". והוא מוסיף: "היה שווה לי בהחלט. רציתי לומר את ההיפך"…

יפית צוחקת ואומרת: "אני רוצה להגיד את ההיפך; כשמישהו שומע שאני הבת של, תמיד זה מלווה ב'אווו, אבא שלך' וכו', ואז אני קצת נבוכה, כי אני עדיין לא אבא".

לערד הגיע יעקב פשטיצקי בגיל 12, מתל אביב עם הוריו. כמו רבים אחרים, הם עברו לערד גם בעקבות האוויר המצוין לילד, שסבל אז מאסתמה. די מהר, השתלבה משפחת פשטיצקי בקהילה המקומית. האב ישראל פשטיצקי ז"ל, היה הגבאי ויו"ר העמותה של בית הכנסת המרכזי בעיר, הממוקם סמוך למרפאת "כללית". בנו מספר: "למדתי בערד בבית הספר היסודי 'יעלים' ובתיכון בעיר, ושם בעצם חשבתי לראשונה על לימודי רפואה. בצבא הייתי חובש קרבי, ושירתתי בשריון בסיני. לפני השחרור, נרשמתי ללימודי רפואה, והתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב, בנס בעצם; אז, לא היה פסיכומטרי, היו בחינות פסיכוטכני, ולא אישרו לי חופש. רק ברגע האחרון, הצלחתי להגיע לבחינה, שעברתי". כבר בלימודים, החליט יעקב להתמחות ברפואת משפחה: "זאת הרפואה העיקרית שהכרתי, מהחיים, ולא מהלימודים".

"מלכת הרפואה"

ד"ר יפית נולדה, למעשה, לתוך מציאות שבה אביה היה גם רופא המשפחה המוכר בעיר, לעתים כמעט היחיד, ובשנים בהן לא הייתה אפילו ניידת טיפול נמרץ בערד, והמקצוע המחייב גלש הרבה מעבר לשעות העבודה: "אני זוכרת שעל הרבה דברים היו פונים לאבא; בחגים דפקו בדלת או מישהו שהילד שלו לא הרגיש טוב הגיע, שיחות באמצע הלילה, ואבא תמיד זמין, עונה ועוזר".

אורח החיים המאתגר לא הרתיע אותה, להיפך: "את ההחלטה להיות רופאה קיבלתי הכי מוקדם שאני זוכרת, כשהייתי בכיתה ג'; אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות רופאה. מן הסתם, זה היה כי ראיתי את אבא ואת יכולתו לתת מענה לכל מי שצריך בעצם". כשהחלה את לימודיה, כמו אביה באוניברסיטת תל אביב, חיפשה יפית דרך קצת אחרת: "המקצוע היחיד, ששללתי בבית הספר לרפואה, היה דווקא רפואת משפחה; אמרתי: 'זה לא'! חשבתי ללכת לכירורגיה, יותר לכיוון של טראומה, אבל במהלך הלימודים עושים סבבים בכל מקצוע, ודווקא אז זה פחות קרץ לי. הסבב ברפואת משפחה סגר אותי לכיוון, ואינני מצטערת על זה בכלל"!

"היא לא שאלה אותנו, והפתיעה אותנו", מספר יעקב. "יפית לא שאלה אותי, רק אמרה שהיא ממשיכה לרפואת משפחה, אבל היא הרבה יותר נמרצת ממני", הוא צוחק, ומספר בגאווה גם על התנדבות בתו ביחידת החילוץ של ערד.

גם במרפאה מברכים על בת דור ההמשך, המכירה היטב את המטופלים, ביניהם גם כאלה שגם היא כלל לא זרה להם: "זה מאוד מיוחד, ועדיין חדש לי כרופאה. זה מקום שבו עוד רוב האנשים מכירים אותי בתור ילדה, אז זה מיוחד. יפה ללכת כאן בתור איש צוות, ולא מטופל. זה מפגש שיש בו הרבה דברים מיוחדים, כי מכירים את האנשים, ויש בזה משהו מאוד קהילתי, וגם מורכבות כמובן, כי לפעמים יש היכרות קרובה ומוקדמת עם המטופלים, ולעתים אין הרבה הפרדה, אבל היתרונות עולים על החסרונות בקלות".

על ההתמחות בה בחרו, לשניהם יש בעיקר שבחים: "רפואת משפחה זאת מלכת הרפואה", אומרת ד"ר יפית. "זאת רפואה קהילתית, המשכית, מניעתית. כבודו של בית החולים במקומו מונח, ויש לי הרבה הערכה אליו, אבל בית החולים רואה אחוז קטן מהאנשים; רפואת משפחה צריכה להיות בפרונט, מכל הבחינות. בעבר, היה אולי נוח להגיע לרפואת משפחה, משום שאין תורנויות, אבל רפואת משפחה היא עבודה לא פחות מאתגרת".

"קשר רציף"

ד"ר יעקב פשטיצקי מנהל כיום את מרפאת "מעוף ערד", ומטפל במרפאת י"א של "כללית" בבאר שבע (המשמשת גם כמרפאה אקדמית, אליה מגיעים סטודנטים לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון לסבב והתמחות קצרה ברפואת משפחה). "רפואת משפחה וקהילה באים אצלי יחד", הוא אומר. "אתה מטפל לפעמים בילדים שהופכים להורים ובילדים שלהם, ומעורב בתוך הקהילה, והשכנים מתייעצים איתך. ברפואת משפחה המיוחד הוא הקשר עם המטופלים, ויש קשר רציף. זה לא רק כאב גרון ולחץ דם; אצלי לפחות, חשוב לדעת מה קורה במשפחה, מה קורה עם הילדים וכו'. לעתים, אתה מטפל במשפחה שלמה, הורים וילדים, וחשוב לדעת את הרקע של מישהו; זה מסייע, זה פתאום פותח פתח". ויפית מוסיפה: "זה מגיע לשיחות ומקומות מאוד עמוקים, והמטופלים פותחים את כל הרקע ואת מה שהם מרגישים. זאת זכות להיות במקום כזה".

בבית משפחת פשטיצקי מדברים על הכל, הם מספרים, אבל כשבשולחן השבת יושבים גם הבת הנוספת (רופאת שיניים במקצועה), והחתן (מתמחה ברפואת עיניים), השיחות מגיעות מהר מאוד לענייני רפואה למיניהם. כשצריך להתייעץ, מספרת ד"ר יפית, היא עושה זאת עם ד"ר מוחמד מחאג'נה, מנהל המרפאה, המנחה מתמחים במרפאת ערד, המשמשת גם כמרפאה אוניברסיטאית לקליטת מתמחים ברפואת משפחה, אבל גם מתקשרת לרופא הכי טוב שהיא מכירה: "מסכן אבא; אני מתקשרת אליו כמעט כל יום".

ובכך לא מסתיימת התמיכה המשפחתית; זה למעשה, רק קצה הקרחון, כי מאחורי כל רופא יש בת או בן זוג תומכים מאוד. התמיכה הזו מתחילה הרבה לפני שהעבודה בשטח מתחילה, ובמיוחד בתקופת הלימודים התובענית, אומר ד"ר פשטיצקי, ומספר על התמיכה של רעייתו כרמית (מורה למוזיקה במקצועה), בו ובמקצוע בו בחר, ומסכם שבעיניו לאימהות הלומדות רפואה זה יותר מאתגר. ויפית משלימה: "בעיקר בסטאג' עם תורנויות ועם שני ילדים בבית, כל הלימודים ולקראת מבחנים, אושרי בן הזוג שלי, מאוד מאפשר, ולא רק פיזית נמצא עם הילדים, אלא גם תומך ומבין ומעודד. היו שני זמנים עמוסים ומבורכים: הילדים נולדו בתקופות מבחנים לי ולבעלי. אז, גם אושרי עזר וגם סבא וסבתא". ואולי זה מקל במעט, שהשגרה של ד"ר יפית כבר מוכרת בבית, בו המקצוע ובעיקר המסירות, נשארים במשפחה…

בית "רפואי". ד"ר יעקב וד"ר יפית | צילום: דוברות "כללית" מחוז דרום