מחקר ראשון מסוגו באוניברסיטת בן גוריון, שבדק כיצד רעב משפיע על התפישה היחסית של אוכל, מנפץ את אחד ממיתוסי הדיאטה הוותיקים, וקובע שהגשת אוכל בצלחת קטנה יותר, כדי לאכול פחות, הוא טריק שלא בהכרח עובד.

ל"שבע" נמסר, שהמחקר שפורסם בכתב העת Appetite, סותר את מיתוס הדיאטה הפופולארי, המבוסס על אשליית דלבואף: אשליה אופטית, המבוססת על תפישת גודל יחסי, לפיה אנשים יעריכו את גודלו של אובייקט באופן שונה כאשר הוא ממוקם בתוך אובייקט גדול או קטן יותר. הניסוי הקלאסי שנערך בנושא, הראה שאנשים תופשים את אותו עיגול שחור כקטן יותר, כאשר הוא משובץ בעיגול גדול, יותר מאשר כשהוא ממוקם בעיגול קטן יותר.

"גודל הצלחת לא באמת משנה, כמו שאנחנו חושבים", אומר פרופ' צבי גנאל, ראש המעבדה לתפישה חזותית ופעולה במחלקה לפסיכולוגיה באב"ג. "אם אתה רעב ולא אכלת, ואתה מנסה להקטין את המנה, האוכל ייראה לך דומה, גם אם הוא גודש את כל כולה של צלחת קטנה או לחלופין אם הוא מונח במרכז צלחת גדולה יותר, ומוקף בטבעת ריקה".

זהו אחד המחקרים היחידים, שבדק את האופן בו רעב משפיע על תפישת גודל מזון בהקשרים שונים. פרופ' גנאל והדוקטורנטית נועה ציטרון-עמנואל גילו, שאנשים שלא אכלו במשך שלוש שעות לפחות, נטו לזהות בצורה מדויקת יותר את גודלן המדויק של פיצות, המונחות על מגש גדול יותר או קטן יותר, מאשר אנשים שאכלו באחרונה.

אלו היו התוצאות, רק כאשר הניסוי חל על מזון; שתי הקבוצות הראו חוסר דיוק באותה מידה, כאשר התבקשו להשוות את גודלם של עיגולים שחורים וצלחות צמיגים, שהוצבו בתוך מעגלים בגדלים שונים. לפי החוקרים, נתון זה מצביע על כך, שרעב מעורר אנשים לתפוש אוכל בדרך עיבוד אנליטית יותר, שלא מושפעת בקלות מאשליות תפישתיות ומתעתועי ראייה.

"בעשור האחרון, מסעדות ועסקי מזון אחרים עושים יותר ויותר שימוש בצלחות וכלי הגשה קטנים, כדי להתאים את עצמם לתפישה הרווחת, לפיה השימוש בהם יפחית גם את צריכת המזון", מסכם גנאל. "מחקר זה קורא תיגר על הרעיון הזה; כאשר אנשים רעבים, במיוחד בזמן דיאטה, הם נוטים פחות ללכת שולל אחר גודל הצלחת. כמו כן, ייתכן שהם אומנם אוכלים פחות עכשיו, אך יאכלו אחר כך, ויותר"…