תרבות ופנאי

ברודווי פינת באר שבע

תרבות ופנאי2 בפברואר 2020    10 דקות
0

הם רופאים בכירים, בנקאים, פרופסורים באוניברסיטה, אנשי הייטק, סטודנטים ואפילו תלמידי בית ספר. וכולם מגיעים לקבוצת התיאטרון "לוגון" של "האופרה הקלה בנגב", כדי לממש את תאוות המשחק שלהם, ולהעלות הפקה שנתית מושקעת באנגלית. והשנה, המחזמר הקלאסי "צלילי המוזיקה"

ברודווי פינת באר שבע
צלילי המוזיקה, האופרה הקלה בנגב | צילום אביטל כהן

מי מאיתנו לא חלם בילדותו לעמוד יום אחד על במה ולהשתחוות לאלפים בקהל שמביעים את תודתם במחיאות כפיים מחרישות אוזניים? מי מאיתנו התעורר מהחלום והלך לעבוד בעבודת יומיום אחרת, ואת הבמה השאיר למקצוענים? ובכן, תשכחו מכל מה שידעתם על תיאטרון, כי "לוגון", קבוצת התיאטרון "האופרה הקלה בנגב", עסוקה בלחלום חלומות ולהגשים אותם עוד מ-1981, השנה בה העלו את ההפקה הראשונה בעומר, האופרטה הקצרה "משפט המושבעים". מאז, בכל שנה, מעלים אנשי "לוגון" הפקה נוצצת באנגלית, עם כתוביות בעברית המוקרנות על מסך מעל הבמה, ושחקנים חובבים שמגיעים בהתנדבות ואפילו משלמים דמי חבר. והקהל? הוא מצביע ברגליים.

ביומיום, הם יכולים להיות רופאים בכירים, בנקאים, פרופסורים באוניברסיטת בן גוריון, אנשי היי-טק, סטודנטים ואפילו תלמידי בית ספר. "כל העולם במה וכולנו שחקנים", אמר פעם וויליאם שייקספיר, ו"לוגון" מקיימים זאת במציאות. השנה עם "צלילי המוזיקה".

"הגשמת חלום"

4 פעמים בשבוע, מתקבצים להם אנשים מכל רחבי הנגב בבית הכנסת "מגן אברהם" שבעומר. קהילת "מגן אברהם" מתחלפת בשחקנים חובבים המגיעים לחזרות, כיסאות המתפללים מפנים את מקומם, ובמת הנואמים שמשמשת את נושא הדרשה נעלמת בצל תפאורת ההצגה המרשימה. אגב, רבת הקהילה הקונסרבטיבית של עומר, דיקלה דרוקמן, היא גם אחותה של השחקנית הראשית בהפקה של השנה, נטע אסולין (27), תושבת באר שבע.

"הרעיון של 'לוגון' הוא תיאטרון קהילתי", מסבירה אסולין שביומיום מלמדת בבתי ספר יסודיים את מקצועות החשבון והאנגלית, וכרגע היא גם סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת בן גוריון. "אני לא תושבת העיר במקור, אבל אני פה כדי להישאר, התאהבתי בעיר לגמרי", היא מספרת.

"האופרה הקלה בנגב" זה "משהו שעלה מתוך הרצון לעשות משהו ביחד, וכל שנה יש בערך 50 איש שלוקחים חלק בזה". יש כאלה שהמשיכו מהשנה שעברה, ויש כאלה כמו נטע שהם מצטרפים חדשים: "יש איזשהו גרעין שהוא משפחה. אנשים שבדרך כלל מגיעים ל'לוגון' לא עוזבים, הם נשארים ונהיים חלק מהמשפחה".

אחד כזה הוא במאי התיאטרון, יעקב אמסלם (60), המתגורר במושב יבול שבמועצה האזורית אשכול. "אני מביים ב'אופרה הקלה בנגב' קרוב ל-10 שנים", מספר אמסלם. "אני במאי ושחקן, ומביים כל הזמן, גם בתיאטרון 'הנגב' ובתיאטראות מקצועיים נוספים, ואחד הפרויקטים שלי זה 'האופרה הקלה בנגב'. אנחנו כל שנה מרימים מחזמר באנגלית, בשפת המקור, מחזמר קלאסי בדרך כלל, כזה שגדלנו עליו, שבו הזמרים שרים בלייב, ויש השנה גם תזמורת על הבמה. אנו עושים סיבוב הופעות בארץ במשך חודש, ואז מתחילים להתארגן להפקה הבאה. כל שנה, מחליפים הפקה, כשהשנה זו 'צלילי המוזיקה'. אני רק מביים, אבל יש צוות שלם לידי; דיוויד וולדמן המנהל המוזיקלי, קשת מרגלית שטיין שהיא הכוריאוגרפית ועוד. זאת אומרת שיש צוות מקצועי לכל דבר ועניין, לצד צוות השחקנים, שהם מכל מיני רמות שונות, אבל מתקבלים להפקה באודישנים. אז, גם אם הם לא מתפרנסים מזה, רובם ככולם הם אנשים עם רקע, שלמדו, שיודעים לשיר ולשחק", לדבריו.

"הגשמת חלום". אסולין בדמותה של מריה | צילום: אביטל כהן

 

"אני הגעתי דרך ג'ף, שהוא בן משפחה ב'לוגון', והוא חבר טוב שלי", אומרת נטע אסולין. "היינו יחד בהרכב אקפלה, וכששמעתי שיש את 'צלילי המוזיקה' ומבחינתי זו הגשמת חלום, אז קפצתי על ההזדמנות. הייתי במגמת מוזיקה 6 שנים, העליתי בעבר מחזמר, הייתי גם בתפקיד ראשי באיזשהו מחזמר קטן, ויצא לי לא מעט להופיע עם הרכבים". ב"צלילי המוזיקה" אסולין קיבלה את התפקיד הראשי, ותגלם את מריה.

"מריה היא דמות קלאסית; מצד אחד מאוד תמימה ואופטימית, ויש לה מקומות מאוד רגישים. ומצד שני היא יודעת לעמוד על שלה. היא אישה חזקה, והיא מראה את זה. זה היה מאוד מעניין להביא מחזמר משנות ה-50 לתקופה שלנו היום", מוסיפה אסולין.

למה ההפקות הן רק באנגלית?

"זו הפקה אנגלו-סכסית במקור, וזה קהל יעד שפחות יש לו מחזות זמר כאלה גדולים בארץ; יש קהילה גדולה, וזה נחמד שמגיעים אליהם, ומדברים בשפה שלהם".

מה לסטודנטית לפסיכולוגיה ולתיאטרון?

"אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, וחולמת על במות מאז שאני זוכרת את עצמי. הבנתי שמוזיקה זה לא משהו שאני אעשה כמקצוע, אז מבחינתי זו הגשמת חלום. מבחינתי, אני עכשיו מצטרפת ל'לוגון', למשפחה".

חלק מהמשפחה | צילום: אביטל כהן

 

עבור מייקל הרמן בן ה-49, "צלילי המוזיקה" תהיה ההפקה הרביעית שבה הוא משתתף. הרמן תושב מיתר, כבר כמעט 10 שנים בארץ, מאז שעשה עלייה מניו יורק. "אני חולם להיות שחקן. אני עושה קצת פרסומות ועוד דברים פה ושם, אבל התחלתי בגיל 11", מספר הרמן. "יחד עם זאת, דברים השתנו ולקחתי את עצמי לנתיב העבודה בהיי-טק.  זה מה שמשלם את החשבונות, אבל התשוקה האמיתית שלי עד היום תמיד הייתה להיות שחקן. אחרי שעשיתי עלייה, לפני ארבע שנים מצאתי את 'לוגון' והתמכרתי. למרות שאני אוהב לעשות פרסומות או להשתתף באיזשהו סרט, לבמה יש הרגשה שונה לגמרי כי הכל יכול לקרות על הבמה. זה מרגש" הוא אומר. "אני עדיין עובד בהיי-טק, זו העבודה שלי ומאז שאני בישראל, כשהזמן מאפשר, אני משתדל גם לעסוק בתשוקה שלי".

הרמן שמשחק את קפטן פון טראפ נהנה מכל התפקידים שגילם עד היום, "אבל זהו התפקיד הרציני הראשון שלי.  בהפקות הקודמות התפקיד שלי היה יותר קומי, הפעם הנושא יותר דרמטי. זה על לברוח מהנאצים ומה לעשות כשהם פולשים למדינה שלך, האם לשתף איתם פעולה כדי לא לעזוב או להגיד לא, שזה לא בסדר ולהילחם בזה. אני מאוד נהנה מזה השנה".

נראה אותך יום אחד עוזב את ההיי-טק לטובת המשחק?

"אם אלוהים ירצה, כן. אם משחק ישלם לי את החשבונות, אני יותר מאשמח לעזוב את ההיי-טק ולהתפרנס מזה. זה חלום ילדות שלי, מהמחזה הראשון ששיחקתי. להפתעתי יש המון דברים שמצולמים כאן באנגלית, כך שהחלום עדיין חי".

בינך לבין נטע שמשחקת את מריה יש פער גילאים גדול, איך זה עובד?

"נכון, יש פער גילאים בינינו, אני כמעט כפול מגילה. אבל למרות שאני כבר בן 49, כולם אומרים לי שאני נראה 30 או 35. אף פעם לא נראיתי או הרגשתי בגיל שלי, אולי הגוף שלי הרגיש. אני תמיד אומר שאני בן 49, נושק ל-15. אני לא חושב שאפשר לראות כל כך את ההבדל על הבמה".

הרמן | צילום: שרית מאור

 

חגית גלקין (46) משחקת בהצגה את הברונית אלסה מוינה. היא הייתה במגמת תיאטרון בתיכון, התקבלה לבית ספר למשחק לאחר הצבא אבל, "החיים לקחו אותי למסלול אחר כהגדרתה.

"עברתי למצפה רמון בעקבת בעלי שהיה איש קבע. במשך 20 שנה הסתובבנו בין בסיסים צבאיים. כשהכרתי את לוגון מאוד שמחתי כי זה תמיד כיף לעשות משהו שאתה חולם עליו. עשיתי אודישן וקיבלתי את התפקיד של אלסה. אפשר לומר שזה תפקיד משחק ראשון ומאוד מרגש" היא אומרת, "אלסה היא אשת החברה הגבוהה מוינה היא נשיאה של חברה מאוד גדולה, היא אישה חכמה ואצילית. לצידי משחק ג'ף שמשחק את הדמות של מקס. ג'ף הוא פנסיונר שהיה מורה למשחק בבית ספר תיכון וזה מאוד כיף לשחק לצידו".

"קולות מדהימים"

"זו הפקה מקצועית לכל דבר ועניין; הם שרים חי ולא בפליי-בק, יש תפאורה מדהימה, תזמורת שמלווה אותם על הבמה, הפקה מאוד מאוד מושקעת", אומר הבמאי אמסלם. "הם עושים 4 חזרות בשבוע, זה לא חוג דרמה של פעם אחת. הם עובדים מאוד קשה ואינטנסיבי. גם אם היא מנהלת בנק, או שיש רופאים בכירים אצלנו, עדיין הם מתקבלים אחרי אודישן. גם אם הם היו בהפקה בעונה שעברה, זה לא מבטיח להם שיתקבלו העונה, והם צריכים לעבור אודישן. כמו בכל תיאטרון מקצועי. אלה מטורפים לדבר; אדם שעוזב את הבית 4 פעמים בשבוע כדי להיות על הבמה, זה יותר מחצי מקצועי".

איזה סוג אנשים פגשת בקרב השחקנים?

"אני יודע שיש מישהו שעובד בחברת היי-טק של מחשבים, ויש מישהו שבפנסיה עכשיו, והיה בכיר ב'סורוקה'. יש לנו הכל מהכל, זה פסיפס. אלה אנשים שביומיום לא מצפים מהם להשתולל על הבמה, אבל הם כן. בתיאטרון רגיל זה הכל מקצועי, השחקנים הם אנשים שמשלמים להם. פה זה הפוך. ההבדל הגדול הוא דווקא העובדה שזה לא המקצוע שלהם, ומה שמניע אותם זו ההתלהבות, האהבה לבמה והטירוף של להיות חלק מהמחזמר שגדלו עליו. יש אנרגיות מטורפות. יכול להיות שצריך לעבוד קצת יותר איתם מאשר עם שחקן שסיים בית ספר למשחק, אבל בתוצר הסופי האיזון בין המקצועיות להתלהבות שלהם יוצר חשמל באוויר. אנחנו רואים את זה כל שנה כשהקהל מצביע ברגליים, ואנשים מחכים להפקה הבאה בשביל לבוא לראות. זה נורא כיף, ויש לזה קסם גדול. למרות שהם לא מקצועיים, אנו לא מתפשרים. מבחינתי, הקהל שמגיע ומשלם כרטיס, אותו לא מעניין מה עושה השחקן ביומיום, הקהל מגיע לראות הצגה. אין פשרות, לא באיכות ולא בשום דבר. אנחנו לא עולים לבמה עד שלא הגענו להכי טוב שיש".

יעקב אמסלם | צילום: אייל בריברם

 

איך בוחרים הצגה?

"זה משהו שהוא מאוד מיוחד ל'לוגון'; הם מתייעצים איתנו, עם אנשי המקצוע, אבל אנו לא ממש מחליטים. הם עושים בחירות, וכל אחד אומר מה הוא רוצה שיהיה. אחר כך, הם מגישים פרזנטציה, ומנסים לשכנע, ובסוף הקבוצה בוחרת במחזמר שמעניין אותה יותר. זו קבוצה למופת שצריך ללמוד מהם. בפעם הראשונה שהם פנו אליי, הם נתנו לי תאריך בעוד שנה ומשהו. חשבתי שהם צוחקים, אבל אז הבנתי שכך הם מתנהלים, ולא כמו שרגילים במחוזותינו, דקה לפני. הכל מאוד מתוכנן ומוקפד, וכיף לעבוד ככה. בגלל זה, התוצאות הגבוהות כנראה, כי הכל מתוקתק. זה מרגיש חו"ל".

למה "צלילי המוזיקה"?

"'צלילי המוזיקה' זה ה'רולס רויס' של מחזות הזמר, והרבה רצו אותו. זה עלה כמה פעמים, ולא תמיד הזכויות פנויות. אני יכול לגמרי להבין למה זה נבחר, כי המוזיקה מתאימה, והסיפור מדבר אלינו. גם אם משפחת פון טראפ הם לא יהודים, הם עדיין בורחים מהנאצים, וזה אתגר ללהקה כזאת להתמודד עם חומר כזה בדרך שלנו".

מה צפוי לנו בערב המופע?

"הרבה צבע; אנחנו תמיד משתדלים לעשות את הגרסה שלנו, ולא עושים חיקוי של אף הפקה, ובטח לא של הסרט. אנו לא משנים הרבה, אבל נותנים את הטאצ' שלנו. יש השנה צוות מדהים כמו כל שנה, אבל השנה במיוחד ועם קולות מדהימים. GOOD TIME".

"צלילי המוזיקה". האופרה הקלה בנגב. היכל התרבות באר שבע – 27.2, 26.3 (הצגת נעילה). אשכול – 1.3.

כתבות נוספות בתרבות ופנאי

0

כשהיום הזה יחלוף

עמית ביג'אוי עם שיר חדש לזכרו של סמל אריאל אוחנה ז"ל

תרבות ופנאי17 באפריל 2024    דקה אחת
0

אוכל יין ואומנות

תערוכה חדשה נפתחה במסעדת כרמים

תרבות ופנאי11 באפריל 2024    דקה אחת

כתיבת תגובה