לא בכל יום פוגשים זוג אחים, שמנהלים יחד. בתיאטרון הילדים בבאר שבע זה המצב כשהאחים יונתן ותום שוורצברג הם המנהלים האמנותיים של התיאטרון. השניים הם אנשי תיאטרון מבטן ומלידה, "שנינו באים ממשפחה שעוסקת בתיאטרון, אבא שלנו שחקן מדהים ואמא מחזאית. הדרך שלנו לתיאטרון הייתה טבעית. נשאבנו פנימה לעולם הזה. ההורים עזרו לנו לייצר דריסת רגל בתוך עולם הילדים. ביימתי הרבה הצגות בחיי וצברתי ניסיון משמעותי. רפי ניב שניהל אומנותית את "גודמן" הציע לי לביים שתי הצגות. כשרפי רצה להתקדם הלאה הוא המליץ עלינו, ידע שאנחנו בקיאים בתחום ואנחנו צעירים, וקיווה שאנחנו "רעבים" להצלחה ונעשה עבודה טובה ואני מקווה שלא נאכזב אותו". אומר תום ויהונתן ממשיך "כשסיימנו את הלימודים, אמא שלנו כבר כתבה לתיאטראות לנוער ואבא שלנו שיחק שם. למעשה ככה תום קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו וגם אני תום".

השניים למעשה מחליטים אילו הצגות יעלו בתיאטרון עוד משלב המחזה הגולמי ועד לבחירת הבמאי והשחקנים, "אנחנו מתווים את הקו האמנותי הכללי של ההצגות שיעלו בתיאטרון, ומחליטים אילו תכנים ראויים לעלות במסגרת התיאטרון, לפי תפיסת העולם שלנו, כך שיהיה להם ערך אומנותי וחינוכי אותו אנו מבקשים להעביר לילדים ובני הנוער", אומר יהונתן, "נשלחו אלינו השנה מחזות חדשים שנכתבו בידי שלל יוצרים. קראנו, ובחרנו את החומר, התוכן והבמאי. בנוסף, קיים גם הערך הכלכלי כמובן. אנו תמיד מנסים לצור תכנים מעניינים שיהיה אפשר להתפרנס מהם". תום מספר כי מבחינתו, המנהל האמנותי של התיאטרון לא צריך להיות גם זה שיביים את כל ההצגות," זה לא נכון בעינינו שהמנהלים האומנותיים של התיאטרון יביימו בו הכול. צריך לתת הזדמנות ליוצרים חדשים וללוות אותם בתהליך, כמו מנטורים. אנחנו מנסים להביא תכנים יותר ישראליים מקוריים, שלנו. תכנים שנוגעים במה שקורה פה, בארץ". השניים סוגרים שנה בתפקיד ומספרים שכבר מהיום הראשון, מה שהיה להם הכי חשוב הוא הקשר בין התיאטרון לעיר ולשאר המוסדות התרבותיים, "אנחנו מתקדמים עם התפקיד לאט לאט. כשנכנסנו היה חשוב לנו מאוד הקשר בין התיאטרון למקום. עשינו פרויקטים עם "גודמן", בית הספר למשחק. העברנו קורס של הצגות ילדים לשחקנים שלומדים בשנה ג', וכל זוג יצא עם הצגת גנים, פורמט קטן של שני שחקנים שאמורים להיכנס לתוך גני ילדים, ואז ההצגות האלה עלו בפסטיבל שהתקיים בתיאטרון. התיאטרון בחר חלק מהן, העריך והפיק אותן. ב"גודמן" הן עלו כפרזנטציה קצרה, ואז התיאטרון פיתח והציגו אותן בפסטיבל. בנוסף, התיאטרון אימץ ארבע הפקות של בוגרי "גודמן". נוצר שיתוף פעולה המאפשר לסטודנטים של "גודמן" להיכנס לעבוד בתחום מיד בסיום הלימודים, כשחקנים וכיוצרים".

אמנם יצרתם, כתבתם וביימתם הצגות בעבר, אבל לא ניהלתם תיאטרון. היו חששות?

יהונתן: "היה חשש, חד משמעית. אבל רק על עצמי לספר ידעתי. אני חושב שכשאתה נכנס לתפקיד חדש קיים חשש מסוים. בעיני זה מעין טנגו בינך לבין התפקיד, לומדים אחד את השני. אתה לומד מהן דרישות התפקיד, ומה אתה יכול להביא מעצמך לתוך התפקיד. תפקידים שכוללים נגיעה אומנותית, אתה יכול להביא את עצמך בהם. לצד החשש, היתרון הוא שהתיאטרון צעיר. עדיין לא התוו את הדרך שלו בצורה ברורה. אבל הראייה שלנו נהיית יותר מערכתית. מסתכלים על הרווח וההפסד, על ההפקה הכוללת".

תום: "נכון, מכיוון שהתיאטרון צעיר (פעיל כארבע שנים), הוא עדיין רוקם עור וגידים וניתן להתוות את הדרך מהרגע הראשון ולייצר תוכנית עבודה, קו מסוים שבו התיאטרון יפעל. במובן הזה הכניסה שלנו הייתה חלקה יותר, כי אין בסיס איתן שאנחנו צריכים לעמוד בו ולהיות מחויבים לבחירות מסוימות שנעשו. ברמה האישית אני יכול לומר כיוצר ובמאי, שאני כמו ציפור חופשיה, יש לי חופש לנהל את הפרויקטים שלי. אני בוחר מתי ולאיזו הפקה להיכנס, ומקסימום מנהל התיאטרון יגביל אותי. כבמאי אני יכול לבקש תפאורה מסוימת, ומי שמעליי יגיד שזה לא מתאים או יקר מידי. יש המון חופש אבל גם אחריות".

רק אני והמסלול | צילום: מעיין קאופמן

מה משך אתכם דווקא בבאר שבע?

תום: "שלוש סיבות. התיאטרון צעיר, משהו פה מבעבע, יש רצון להצליח ולצמוח. הרגשנו שיש מקום שאפשר לגדול יחד אתו. השנייה היא הצוות של התיאטרון. נפגשנו עם איילת בראל-אבישר, מנכ"לית התיאטרון והיא הרשימה אותנו מאוד. בחורה צעירה עם אמביציה שרוצה להצליח ו"לטרוף" את העולם. כולם פה חבר'ה צעירים. הסיבה השלישית היא שיש מן רוח באר שבעית מאוד מחבקת, הרגשנו את זה גם ב"גודמן" וגם כאן. יש גאוות יחידה. זה מגניב בעינינו".

איך אתם משתלבים בסצנה המקומית עם תיאטרון הפרינג' והמשכן לאומנויות הבמה? אתם מרגישים שיש תחרות?

יהונתן: "אין תחרות, כי אנחנו לא פונים לאותו קהל. אף אחד לא "דורך" על השני. עידן הקים את תיאטרון הפרינג'. יש תחושה של הרמוניה. שמוליק יפרח ורפי ניב שניהלו את "גודמן" הקימו את תיאטרון הילדים. יש פה מן התגייסות של כל האנשים שעוסקים בתחום בשביל להפוך את באר שבע למרכז תרבותי. יש רוח רעננה שמאוד כיף להיות חלק ממנה. איך אנחנו רואים את עצמנו חלק? אנחנו עוד מחפשים ליצור קשרים, לעשות הצגות גם בספרייה העירונית, לעשות שיתוף פעולה עם להקות המחול שיש פה, לאט לאט הכול יקרה. הקשרים יתהדקו".

אנחנו בעיצומו של חג החנוכה. אתם מרגישים שהביקוש ואם להיצע בבאר שבע?

תום מסביר. "הכול עניין של היצע וביקוש. קיים היצע מאוד גדול בתל אביב כי יש יותר מודעות וחשיפה לעניין. כשההורים לוקחים את הילד להצגה, וילד אחר שומע אז ההורים לוקחים אותו. הרבה גם תלוי בנו, כיוצרים. אתה צריך לייצר מוצר טוב שאנשים ירצו לצרוך. ככל שנצליח להגיע יותר לתושבים ולומר להם 'בואו יש תיאטרון צעיר וטוב לנוער ולילדים בבאר שבע'. הם יבואו.

יהונתן : "אני ותום הורים צעירים. לי יש ילד אחד ותום מצפה לילד השני בעזרת השם. בחופשת חנוכה לדוגמה, ההורים יצטרכו לעשות משהו עם הילד. אין הורה בארץ שיסרב ללכת להצגה איכותית ולבלות זמן עם הילד. יש אהבה לתרבות בארץ".

תום: " יש פה התחלה של משהו מאוד מבטיח ומרענן בעינינו. לדעתי, משרד התרבות צריך לעזור לתיאטרון לצמוח כי הוא נדבך תרבותי שעוזר לחנך, מעשיר את חיי הילדים, מביא תכנים חינוכיים וערכיים והילדים מגלים אמפתיה, לומדים מהי סבלנות. הכלה וקבלת האחר. זה הכוח של התיאטרון, היכולת לעורר אמפתיה, וזה משהו שחסר בשנים האחרונות, לשהות בנעליו של האחר ולנסות להבין אותו. לאו דווקא להשכיל ממנו, אלא יותר להבין, להכיל את האחר בצורה חווייתית, שאתה מזדהה עם דמות ומתרגש איתה".

נאחזת באוויר | צילום טלי נחשון דג

ישנם תכנים מסוימים שלא יעלו על הבמה בגלל טווח הגילאים?

תום: "התפר מאוד עדין, אתה תמיד מנסה לדבר בגובה העיניים של הנוער. לצערנו ולשמחתנו, כל אחד לשיטתו, הנוער חשוף לתכנים במדיות השונות ולמשלבי שפה שונים. אני צריך לדבר בשפה של הנוער כשאני על הבמה? או שאני צריך להתעסק בתכנים שהנוער צופה בהם בפלטפורמות כאלו אחרות? זה מורכב. מצד אחד קיימת השאיפה להיות רלוונטיים, שהנוער ירגיש שאתה מדבר אליהם, ולא הגעתי מפלנטה אחרת, ומנסה לחנך אותם. מצד שני אתה כן מנסה להתוות דרך אחרת".

יהונתן: "אנחנו נמצאים במדינה של קיבוץ גלויות. מלכתחילה יש בה קריאה לאמפתיה לאחר, להבין את האחר מכיוון שיש פה המון אנשים מרקעים שונים. יש כאן אתוס משותף. התכנים שאנחנו מנסים להביא אלו תכנים של קבלת האחר, אבל גם תראה את המשותף".

ישנן הצגות שהילדים התחברו אליהן יותר?

תום: "מעשה בכוכב שנפל לשלולית" היא הצגה מאוד מצליחה. עכשיו יצאנו בהצגה חדשה שנקראת "אני והמסלול" בשיתוף עם תיאטרון "השעה". ההצגה מספרת על השחקן האולימפי איתי צ'מה שהחליט להיות שחקן ולמד ב"גודמן" ולקחנו את סיפור החיים שלו, על מצוינות והתמדה. יהונתן ביים את זה".

יהונתן: "בעיניי המסר הוא שלכל ילד יש חלום להיות משהו בעולם הזה ולא תמיד זה נראה לו אפשרי. כשאיתי חלם להיות שחקן בהיותו ילד, הדרך נראתה לו ארוכה ובלתי אפשרית. אמרו לו שאין לו את הנתונים. אנחנו מנסים להביא הצגות שמעצימות את הילד, לומר לו שלא יחכה שהמבוגר יעשה שינוי חיובי בחברה שאתה חי, אלא תעשה את השינוי שאתה רוצה שיהיה".

האחים שוורצברג | צילום: אלבום אישי

ההורים שלכם גם משתפים אתכם פעולה ביצירה. איך הם הגיבו כשקיבלתם את התפקיד?

תום: "מאוד מרגש אותם לראות אותנו עושים את זה ביחד במקום חדש. כשהתחלנו לביים ב-"גודמן", הם הבינו שנוצר חיבור. לא ידענו שיציעו לנו להיות מנהלים אומנותיים, אבל היה ברור לנשים ולהורים שנרקם פה משהו. זו לא הייתה עבורם הפתעה מוחלטת".

יהונתן: "יש פה הרפתקה חיובית. זה תיאטרון יחסית צעיר. רוב התרבות בארץ היא בתל אביב, וכיף לבוא וליצור כאן. יש פה תושבים שמעוניינים בתרבות. רוצים לראות סיפור על הבמה ולהתרגש איתו ולהרחיב את הדמיון. יש פה עיר מדהימה. כשיש הרבה פעילות והפקות אנחנו מגיעים לכאן בכל יום. אנחנו מאוד נהנים. אפילו למדנו ליהנות מהנסיעות לכאן".